כל יום פורים...


1 דקות קריאה
20 Feb
20Feb

את עידית ליכנטפלד ראיתי במופע בסמינר לפני הרבה שנים.

צחקנו הרבה כשהיא תיארה את ההלם בשבת הראשונה שלה כחילונית בבית חרדי כשלחדר נכנס בעל הבית עם כובע בגובה של 20 ס"מ וזנבות של שועל עליו...

עד היום אני זוכרת את הפרצוף של הגפילטע פיש שהציץ אליה מהצלחת...

את סמדר מורג ראיתי אחר כך בהופעה בה היא תיארה את הדרך הארוכה שהיא עברה משחקנית הולנדית מצליחה, למפיקת הופעות יחיד כבעלת תשובה. אי אפשר להישאר אדישים לסמדר, הצחוק המתגלגל שלה, הנוכחות הבימתית שלה מרשימה.

רגע לפני פורים ביקשתי לשאול אותן כנשים שעסוקות כל השנה בצחוק ובשמחה, מה זה פורים בשבילן, איך מצליחים לשמוח, וגם לבקש סיפור מצחיק לסיום.

באורח פלא שתיהן בחרו בסיפורים דומים…

כל יום פורים!


שומעת את קול הנשמה

מה זה פורים בשבילך?

עידית: "פורים בשבילי זה זמן מאד גבוה של תשובה. זו תקופה שבה אני משמחת נשים בקצב של הרבה הופעות ביום, לפעמים אני חושבת שאני מכונת צחוק… כמות האדרנלין אצלי חוצה גבולות. השנה עד עכשיו היה בעיקר בזום, עכשיו לאט לאט חוזרים להופעות חיות.

זה תענוג מאד גדול. אני פוגשת המון נשים, ואני מרגישה כמו אמא שמדגדגת לילד שלה ורוצה לשמוע אותו צוחק. את שומעת את הקול של הנשמה מתחת לכל הצחוקים, זה לפגוש נשים ממקום מאד פנימי. ברמה יותר קלילה, אני מוצאת את עצמי מתפוצצת מצחוק עם הקהל, זה תענוג גדול כיף".

סמדר: "השנה הזאת פורים בשבילי זה זומים. יש לי הרבה הופעות בזום, נשים שיושבות מול המסך, צוחקות או נרדמות, תוך כדי מנקות את הארון לפסח, מכינות משלוחי מנות וכמובן הכי הרבה אלו עם המסך השחור... האמת שאני די מאלצת לפתוח כי אני דואגת לאינטראקציה. הטריק שלי הוא שאני מגיבה למה שאני רואה. אני יכולה לומר: 'לאה לא סידרת מספיק טוב את הארון מאחורייך'... הדבר הזה מעודד נשים אחרות לפתוח, הרי מה בן אדם רוצה יותר מהכל בחיים? שיראו אותו… באופן כללי הפורים הזה הוא אחר, פחות הומוריסטי.

יש הרבה רשע וצער, ואני מתפללת שהצום של תענית אסתר יעזור ויסלק את הדינים מעם ישראל. שלא יהיה לנו יותר הסתר.

בפורים עצמו אני די משעממת, אנשים חושבים שאולי אני מתחפשת ומצחיקה נורא, אז לא. בכלל בחיים האמיתיים אני אישה רגילה, מי שבבית בדרך כלל מצחיק זה בעלי.

הילדים שלי אמרו לי פעם אם היו יודעים בהופעות איך את בבית… אני ממש אישה רגילה. הבמה היא הפלטפורמה שלי לשמח נשים, לחזק אותן, נשים מחזירות לי המון אהבה. אני מודה לה' שזה המקום שלי. אני תמיד אומרת בצחוק שאני צועקת על הקהל ועוד מרוויחה מזה כסף…

הרבה פעמים נשים ניגשות לדבר איתי אחרי המופע, ומתחילות לספר לי את הסיפור שלהן, עד כדי שבעלי אומר שהוא לא יודע אם אני עובדת סוציאלית או קומיקאית... אני חושבת ששניהם".

את מצליחה ביום יום גם לשמוח, או שאת מרגישה לפעמים הליצן העצוב?

סמדר: "אני עושה עבודה חזקה באמונה וביטחון כדי לא ליפול, כדי להעלות את השמחה.

לדוגמה עשיתי עכשיו קמפיין מדהים של גיוס המונים בעזרת פוסט שפרסמתי, ואנשים תרמו מהארץ ומחו"ל, ואספתי הרבה כסף לנזקקים, יש לנו פרויקט של מקררים שמוצבים בצרכניות וכתוב עליהם: "קחו לא שואלים שאלות", מי שזקוק למשהו - שיקח. אנשים שאלו אותי: ואת לא מפחדת שאנשים שלא צריכים יקחו? אמרתי להם שלא. קודם כל כי זה לא כל כך נעים לפתוח אותו, ודבר נוסף, אני מאמינה באנשים.

אני תמיד משתדלת לשמח איפה שאני יכולה, אני עושה הופעות בהתנדבות לכל מיני מקומות ולנשים במצבי מצוקה שונים. במיוחד אחרי השנה הזאת אנשים במצב לא פשוט, ואני מאמינה שאם נגזר עלי לקבל כסף ה' ישלח לי, ולכן מחובתי לעשות את זה.

בנוגע לליצן עצמו, קומיקאים הם הרבה פעמים אנשים עצובים קצת, וזה בגלל שהומור זה משהו עמוק וחכם. בדרך כלל, זה לא רק בדיחות".

עידית: "אני חושבת שלכל בן אדם בעולם יש את תסמונת הליצן העצוב, השאלה כמה אתה עצוב וכמה אתה שמח. אישה יכולה להרגיש לא טוב, ולבוא לעבודה עם חיוך על הפנים, אין ברירה. ובכלל, כשחזרתי בתשובה חברה חילונית אמרה לי "זה מאד מלאכותי, כל ההתנהגות שלך, הבגדים הצנועים". התבוננתי על מה שהיא אמרה, ואמרתי לה 'מלאכותי' זה לא צבוע, זה מגיע מהמילה 'מלאכה', אני עובדת, אני עמלה בדבר הזה אפילו שזה קשה לי.

להיות מלאכותי זה לא להיות שקרן. אז אפרופו הליצן העצוב, אני גם בן אדם, אני יכולה להגיע במצב רוח לא מי יודע מה, בחיים שלי וגם על הבמה, זה בסדר, חובת הלבבות אומר: "הפרוש אבלו בליבו וצהלתו בפניו", זאת מעלה להיות עם חיוך על הפנים גם אם בפנים אתה לא מרגיש כך באותו רגע. כמובן שצריך לטפל גם בחלק הפנימי, ולהגיע לשמחה אמיתית".


להצחיק בזום

איך באמת? יש לך טיפ איך להצליח לשמוח לא רק בפורים?

עידית: "כשבן אדם מרגיש ערך במה שהוא עושה ואיך שהוא חי, הוא שמח. אם יש ערך לצורה שבה שאני חיה, למה שאני עושה ולתפיסת העולם שלי, זה פחות מציק לי גם אם עכשיו אני במצב של חסר.

רבי נחמן מדבר על מושג של "למשוך שמחה מהעתיד לבוא". הוא לא מתכוון לזה שאני אמשוך שמחה מזה שעוד חצי שנה בע"ה יהיה הופעות ברצף... בעומק מה שמנחם אותי זה שכל המציאות שלנו הולכת להשתנות, "אז ימלא שחוק פינו", את זה לא היה לי כשהייתי חילונית.

אני אספר לך אנקדוטה, פעם הזמינו אותי להופעה ואמרתי למי שהזמינה אותי שאני יכולה לתת את המופע המלא של שעתיים, שכולל סטנדאפ, קטעי הומור, פנטומימה, ואפשר רק סטנדאפ בשעה. אז המפיקה אמרה לי 'מה הקשר בין סיפור של תשובה לפורים?' אמרתי לה: 'את קולטת מה את אומרת? את רוצה שאני אצחיק את הקהל, מעולה. אבל לשאול מה קשור תשובה לפורים? כל הסיפור של פורים זה חזרה בתשובה! "קיימו וקיבלו עליהם"'.

באופן כללי כשעובדים בערב פורים, מרגישים שהקהל מאד תובעני, במיוחד נערות. אני מרגישה שאני צריכה לתת הרבה גז".

קרה לך פעם שלא הצלחת להצחיק? מה עושים?

עידית: "קרה לי פעם אחת שהזמינו אותי לישוב בצפון, סגרתי מופע של שעה. הגעתי לשם וראיתי שחלק מהנשים הן חילוניות וחצי דתיות. מכיון שהקירוב בנפשי, ביקשתי מהאחראית לתת שעתיים, כולל קטעים מסיפור התשובה שלי. התחלתי במסכות, סטנדאפ, ועברתי לספר קטעים מהסיפור שלי, שגם זה כמובן נעשה בהומור, ובצחוק. 

פתאום מישהי בקהל, שישבה בשורה ראשונה עם לק אדום, צועקת לי: "מה אכפת לי איך אמא שלך הדליקה נרות..." ואז אישה אחרת צעקה לה: "תשתקי אנחנו רוצות לשמוע!", והיא עונה לה בחזרה: "יאללה שתצחיק אותי". היא היתה אישה לא עדינה בלשון המעטה... והתחילו שם צעקות בין הנשים, שנבעו גם מהמתח בין הדתיות לחילוניות, משהו נורא. זאת הייתה חוויה קשה מאד שזכורה לי לרעה, ואפילו לקחתי אותה איתי עוד תקופה אחר כך".

סמדר: "כן, קורה. במקרים כאלו מקפלים את המזוודה ובורחים. לא היה הרבה כאלו, אני יכולה לספור על כף יד אחת, ואני גם יודעת למה זה קרה. או שלא הייתי במצב רוח טוב, או שלא אפשרו לי להגיע לקהל מכל מיני סיבות, בעיות בהגברה, או מאה תינוקות שבוכים באולם... במצב שאין צחוק טוב בקהל, אני מרגישה כמו הלבנת פנים בפרהסיא. אבל יש לזה גם מתנה... זה עושה אותי צנועה יותר, זה מחזיר אותי לאדמה. ולא להסתובב ולחשוב כמה אני מדהימה".

בזום בטח יותר קשה להצחיק.

סמדר: "בהתחלה זה היה מזעזע, אבל אני אומרת לנשים תכתבו המון בצ'אט, ואז כשהן כותבות תגובות, שולחות סמיילי, אני מרגישה את הפידבק וזה משמח. אני גם מתרכזת הרבה פעמים בפנים של אלו שפותחות מצלמה, זה גם עוזר. אני יכולה לומר שהיום אני כבר במצב שלמדתי לאהוב את זה. בעיני זה מעיד כמה אנחנו מסוגלים להיות גמישים. אני אספר לך סיפור, ביקשו ממני בעבר להקליט הופעה בטלפון לנשים עיוורות, וישבתי והקלטתי שעה וחצי, זאת הייתה עבודה קשה, להצליח להצחיק רק בדיבור. אחר כך העלו אותי ללייב, לדבר איתן, והתגובות שלהן גרמו לי לבכות. זה מאד ריגש אותי, וזה גם הכניס אותי לפרופורציות, לא חייבים לראות אותי, גם הקול שלי מספיק… גם את המופע הזה עשיתי בהתנדבות, אבל, היופי היה שאחר כך נהיה לי מזה רווח כלכלי כי אני מוכרת את ההקלטה הזאת בתשלום".



מגילת אסתר עם אזניים של... ארנב

לסיום, תוכלי לשתף אותנו בבדיחה או בסיפור מצחיק שקרה לך לכבוד הימים המתרגשים ובאים עלינו?

באופן מפתיע, גם סמדר וגם עידית משתפות בסיפורים דומים...

עידית: "אני אספר לך משהו מצחיק על הפורים הראשון בחיי, חזרתי בתשובה והתחלתי תהליך של שמירת מצוות. הגיע פורים, התפללתי בבית הכנסת של הרב אוירבך בתל אביב, קהילת אביר יעקב. שאלתי אם נהוג להתחפש לקריאת מגילה, ואמרו לי שכן. העניין הוא ששכחתי לברר איך נהוג להתחפש ובאיזה גיל…

הלכתי להתחפש. בדיוק אז עשיתי הצגה לתיאטרון חיפה, שקראו לה: "הפלאות בארץ עליסה", אני הייתי הארנב הממהר, היה לי סרבל לבן, עם פרווה וציור של שעון, אוזניים ענקיות, ושתי שיניים קדמיות גדולות, החלטתי שזה מעולה לקריאת המגילה… עליתי לבית כנסת הגעתי ראשונה, התיישבתי וחיכיתי. ואז נכנסת מישהי לא מחופשת, ועוד אחת לא מחופשת ועוד אחת… ואז מישהי עם כובע על הראש, כבר שמחתי, אבל התברר שזה הכובע הרגיל שלה.

בית כנסת התמלא עם ילדות מחופשות, אבל הנשים לבושות רגיל... ישבתי שם בזמן קריאת מגילה, הפרצוף שלי אדום, לא נעים לי להוציא את השיניים, ופשוט רציתי להיעלם… לזכר זה, אגב, בכל פורים אני שמה את האוזניים של הארנב.

עוד סיפור משעשע מאד קרה לי כשלמדתי בנתיב בינה אצל הרב מרזל הצדיק. מתחת למדרשיה היה גמ"ח של בגדים יד שניה, וקניתי שם פריטי לבוש להצגות שלי. פעם אחת ראיתי שם חולצה לבנה ארוכה עד הברכיים, עם צווארון לבן יפה ומרשים, רקמה בחפתים ובשרוולים, ממש התלהבתי. החלטתי שזאת שמלת השבת של חנה'לה, ועם זה אני אלך בשבת בבוקר. לקחתי את זה, והלכתי עם זה בשבת ברחובות מטרסדורף - בלונדינית, עם פרח על הראש והשמלה הלבנה היפה שלי, רק לא הבנתי למה כל הרחוב מסתכל עלי. עד שהגיע יום כיפור, ואז התברר לי שהשמלה הלבנה שלי היא….קיטל".

סמדר: "יש לי סיפור קורע. לפני שחזרתי בתשובה, הייתי חילונית הולנדית, והוזמנתי לוורט של חסידי בעלזא מאנטוורפן בעלי התחיל אז להתחזק, ורציתי לכבד את הנוכחים. מה עשיתי? הלכתי לקנות משהו צנוע… המשהו הזה היה חצאית וחולצה בצבע אדום רמזור ממש לא צנועים. נכנסתי לאולם ולכל הנוכחים נפלה הלסת, לא הבנתי למה, לא ידעתי שזה בעיה בכלל. רציתי לקבור את עצמי... מישהי גם הלכה אותי לשירותים לארגן את פתח הצוואר שלי… היום כשאני חושבת על זה, אני צוחקת…"






הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.