2 דקות קריאה
12 May
12May

מאז שאפרת הייתה קטנה משהו בגוש הפלדה המכונה 'מחשב', קסם לה.

היא ידעה שיום יבוא והיא תשתמש בו, לאיזו מטרה? היא עדיין לא היתה בטוחה.

בסיום התיכון היא למדה עיצוב וגרפיקה מתוך מטרה לשלב את זה בפיתוח אתרים, ובנוסף עוד שלוש שנים של לימודי הנדסאים ופיתוח תוכנה. 

הכל היה מצוין עד...

עד שהיא הגיעה לעבודה.

ארבע שנים היא עבדה בחברה יוקרתית בתנאים מעולים יחסית לשאר המקצועות, וכמו כל נשות ישראל הצדקניות היא תיזזה בין עולמות שונים ותובעניים מלאים במטלות: בית - עבודה - ילדים - בעל - עבודה…

אבל - משהו בפנים היה חסר. המשהו היצירתי שבתוכה לא נתן לה מנוח: היא רצתה ליצור, להטביע חותם, להכניס גוון, צבע וצורה אישיים שלה

היא רצתה להרגיש את הטאצ' האישי בעבודה. 

נשמע מוכר?

להרבה כנראה כן. 

אבל בשונה מהרבה אחרות אפרת לא ויתרה.

היא ידעה שהיא חייבת שינוי, ויום אחד היא החליטה לקפוץ למים ולעשות אותו.

הקפיצה הייתה לא קלה, לרגע היא הרגישה שהיא מפרפרת בתוך גלים עמוקים של עולם לא מוכר.

לקח לה הרבה זמן עד שהיא הבינה לאן היא חותרת ומהי המטרה שלה. אבל אז היא גילתה שהאוצר נמצא ממש מתחת לגשר...

אפרת עדיין שוחה, אבל הגלים כבר הרבה יותר רגועים, ויש כבר ממול פיסת אדמה יציבה: סטודיו לצילום ועיצוב גרפי שהקימה עם בעלה.

תגידו צ'יז!


פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לעזוב

 אז איך התחיל הכל?

"עבדתי בהנדסאים ארבע שנים. התמחיתי בכמה נושאים אבל עדיין לא הרגשתי סיפוק מהעבודה, הייתה חסרה לי יצירה משלי, המגע האישי בעבודה. השחיקה הייתה גדולה, הקושי ללכת לעבוד היה עצום, ויחד עם תנאים לא קלים, הסיפוק בהתאם - שאף לאפס. כל הזמן רציתי לעשות שינוי אבל לא ידעתי להסביר לעצמי מה אני רוצה, חששתי מאוד מהשינוי ולכן גם לא עשיתי אותו במשך זמן רב - בעיקר בגלל הצורך הכלכלי. המשכתי לעבוד בלי סיפוק ובכעס על אלו שלא הבינו אותי".

עד ש...

"הטריגר שגרם להחלטה היה הלידה של הבן הקטן שלי, חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה ארוכה, וגיליתי שנוצרו שינויים טכניים ואישיים במקום, מה שגרם לתסכול אצל חלק מחברותיי, הקושי של החזרה לעבודה אחרי לידה והסיטואציה הזו יחד לא תרמו למצב רוח שלי בלשון המעטה, ולכן כשפנו אלי עם דרישה של שינוי תנאים אישיים וראיתי שהם לא גמישים כלפי, החלטתי שאני לא ממשיכה".

כך פתאום לעזוב? זה לא היה נראה לך סוג של התאבדות כלכלית?

"הרגשתי בתוך תוכי שאין לי באמת ברירה אחרת. חצי שנה ניסיתי למצוא מקום עבודה אחר בתחום ההנדסאים, אבל הכל היה בצורה טכנית, הלב לא באמת רצה להיכנס למקום כזה שוב…. התחלתי לחשוב ברצינות על להיות עצמאית".

ואיך הגעת לצילום אירועים?

"הבחירה בתחום של צילום אירועים התגבשה בהרבה שלבים. דווקא בגלל ההיכרות העמוקה שלי בתחום התכנות הבנתי שלהיות עצמאית בתחום, זה כמעט לא רלוונטי, בתור עובדת יחידה אין היתכנות עסקית. בנוסף היה לי רצון לשלב את תחום הגרפיקה והתכנות יחד. אחרי כמה חודשים של חיפוש וחשיבה הבנתי שחוץ מבניית אתרים אין עוד הרבה אופציות. ניסיתי לפנות לתחום ההוראה בכל תחומי הידע שלי וגם שם נתקלתי בדלתות סגורות, משפטים כמו "אין לך מספיק ניסיון בתחום" או "למה את עוזבת תחום מצליח לשוק רווי" או "כל המערכת שלנו כבר משובצת- תנסי שנה הבאה"... הייתי מתוסכלת, אבל זיכרון התחושות שלי כשכירה העלו בי את הרצון להילחם על היכולות והמתנות שהשם נתן לי".


מאפרת, מתווכת, מורה לנהיגה

יצירתית. כבר אמרנו?

אינספור רעיונות לעסקים עברו בראש של אפרת: מורה לנהיגה, מתווכת נדל"ן, מאפרת, הם רק חלק ממה שהדמיון וגלגלי המוח שלה יצרו.

עד שהגיע הרעיון המפתיע של צילום: "יום אחד דיברתי עם גיסתי הטרייה על צילום וגרפיקה - תחום שהיה משותף לשתינו. תוך כדי שיחה הזכרנו את העובדה שבעלי למד כתחביב צילום בפרוג והיא רצתה לראות דוגמאות. היא התפעלה מאד, ואנחנו נהנינו מכך למרות שלא חשבנו שזה יותר ממחמאה.
אבל היא ובעלה - אח של בעלי - לחצו עלינו לקום ולעשות  משהו עם התחביבים של שנינו, שם נולד הניצוץ הראשון… מאז זרמו הרבה מים בירדן אך בסופו של דבר הגענו למסקנה שזה זה! אנחנו מקימים עסק יחד- סטודיו לצילום: הוא חמוש במצלמה ואני חמושה בעכבר ומחשב (חדש ומושקע!) - הוא על הצילום ואני על העיצוב". 

אני בטח לא הראשונה ששואלת את השאלה הזו: עסק זוגי? לא נשמע מלחיץ קצת?

"להפך. החיבור של שנינו לתחום נתן לנו קפיצה מטאורית, כל נושא שאנו מדברים עליו תמיד מניע את שנינו - כל אחד לכיוון שלו. פתאום גילינו כמה אנו משלימים אחד את השני וכמה התכונות שלנו יוצרות יחד עסק מושלם. אנחנו לומדים ביחד לדעת לבקש עזרה וגם לבקש סליחה. לכל אחד יש נפילות ואנחנו מתפללים שזה רק יוביל אותנו למקום גבוה יותר". 

ואיך הולך?

"מבחינה עסקית מעולה, כל יום יש לנו רעיון חדש איך לקדם את העסק, אנחנו לומדים יזמות עסקית בשלוחה החרדית של מעוף ומתקדמים עם המרצים המעולים שלהם", אפרת מפרגנת: "במיוחד מרחלי בינר ופיני גולדמן".

ובתרגום למזומנים?

"ברוך ה', רואים כל הזמן התקדמות.

בוודאי שיש גם קשיים: קשה להיכנס לשוק, קשה לגרום לאנשים לתת בך אמון, קשה למכור ולשווק, אבל ברור לנו שכל ההתחלות קשות ומקושי גדלים, אנחנו מאמינה במוצר שלנו ואין לנו ספק שנגיע רחוק בעז"ה.

אנחנו פתוחים לשמוע ולקבל ולכן גם מתקדמים מהר, וכמובן מתרגשים כל פעם מעוד לקוח שהמליץ עלינו ללקוח נוסף, הפידבק החיובי נותן לנו הרבה כוח אבל הכוח הגדול מגיע מתוכנו - כל אחד מעודד את השני כשקשה לו וביחד נוצרת הרמוניה נפלאה".

הוא על המצלמה...


היא על העכבר...


לא שחור לבן: יש פתרונות אמצע

אני חופרת לאפרת עוד קצת: 

אין ציפורים חוששות בלב? אין חרטה על הצעד של עזיבת מקום עבודה מבטיח?

"חששות? יש, כמובן.

 חשש שחלילה לא נצליח לכסות את ההתחייבויות הכספיות, חשש שאנחנו לא ממצים את כל תחומי הידע שלנו, חשש מלעשות טעויות, אבל חרטה אין. אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון. הסיפוק שלי היום בעבודה גבוה מאי פעם, אני אוהבת מה שאני עושה, ובעיקר את ה'איך'. היום שלי מלא בעשיה ואני לא תלויה במחמאות או בגחמות של בוס כזה או אחר".

יש לך משהו לומר לנשים שקוראות את הכתבה הזו?

אפרת שופעת: "תקבלו את עצמכן! תאהבו את עצמכם, תקשיבו לקול שלכן… תקבלו את היתרונות והחסרונות שלכן".

היית ממליצה לעוד נשים לעשות כמוך?

"ברור שצריך להפעיל שיקול דעת נכון ולהתייעץ עם אנשים חכמים - גם אנחנו שואלים רב, אבל חשוב שהאנשים הללו גם יכירו את המציאות היומיומית ואת היכולת הספציפית האישית שלך, תמיד יש משהו שחשוב לך אישית יותר, שעליו את לא מוכנה לוותר, ואותו תשימי בראש סדר העדיפויות.
בנוסף אני ממליצה לכולן לא להכאיב לעצמן רק בשם הכסף והמשכורת - הם לא תמיד שווים את זה". 

כאן מגיעה אפרת למשפט המפתח לדעתי: "יש יתרונות וחסרונות בכל צד, אבל יש בדרך כלל גם פתרונות אמצע… כל דבר אפשרי! השאלה איך...." 

והיא לא מתאפקת להוסיף בקריצה: "שניפגש בשמחות!"...



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.