לוחמות בעל כורחן: נשים בחזית


1 דקות קריאה
06 Jun
06Jun

ברוך ה' כבר יש הפסקת אש.

אפשר לפתוח את החלון בממ"ד, הילדים שוב הולכים לבית הספר, אפשר לנשום לרווחה.

לנשום לרווחה?

בכלל נעצרה לכם הנשימה?

היו אזעקות באיזור שלכם?

נסגרו חנויות?

הילדים היו בבית?

הלוואי שלא…

אבל יש כאלו שאצלם כן.

היו אזעקות, והרבה.

נסגרו חנויות. לגמרי. כל היום.

והילדים היו בבית…

חלקם עוד זוכרים סבבים קודמים של טילים.

תושבי הדרום מתמודדים כבר שנים עם איומי רקטות, מי קרוב יותר, מי קרוב פחות, מי בתדירות גבוהה, מי בתדירות פחותה…

כולם תחת איום המקלע החמאסי, כולם בטווח, כולם מנסים לחיות כרגיל.

ביקשתי משתי לוחמות בעל כורחן שישמיעו את הקול של תושבות הדרום:

רבקה מאשדוד, ושילת מבאר שבע משתפות.

צבע אדום.


אצלינו בחצר... מתקן לשיגור טילים

כשאני מבקשת מרבקה, בת 40, מאשדוד, לספר לי על ההתמודדות שלה בחזית שומר החומות, היא מתחילה במשפט אחד: "זה לא כיף לנו ולא נח לנו, לא בחרנו בזה. אבל אנחנו מודים לה' שיש לנו כיפת ברזל שמספקת הגנה משמעותית".

מתי בפעם הראשונה נתקלת בטילים על הבית שלך?

"הגעתי לאשדוד לפני 17 שנים. ארבע שנים לאחר מכן, לפני 13 שנים ספגנו את עופרת יצוקה, לפני תשע שנים היה עמוד ענן - שאז התחילה כיפת, בצוק איתן כבר היה".
את מרגישה את ההבדל?
"ברור! אז חיינו בפחד ממשי ומוחשי בכל רגע ורגע, טילים נפלו והתפוצצו סביבנו בלי הפסקה, ישבנו בממ"ד וממש חיכינו לשמוע את ה'בום', כדי לדעת שניצלנו… אז אשדוד נראתה כמו עיר רפאים, הרוב ברחו ממנה למרכז. זה היה חודש וחצי, עמוד ענן היה יחסית קצר, וצוק איתן היה 50 יום".

את מבינה שאת זוכרת כל פרט. אני, כאישה שהתגוררה ומתגוררת במרכז, לבושתי לא מספיק זוכרת...
"ככה זה, שתי מדינות… במבצעים הראשונים, שלא הייתה כיפת ברזל, אני זוכרת איך רעדנו מפחד, כפשוטו. חיכינו לשמוע את ה'בום', כדי לדעת שניצלנו, וזה לא עלינו… זה היה מאד מפחיד, גם אנחנו עזבנו את אשדוד אז".

בצוק איתן נשארתם?
"כן, אז כבר פעלה כיפת ברזל, אבל לא ברמת התפקוד שלה כמו היום. בכל מקרה נשארנו, אבל נסענו כל סוף שבוע למקום אחר. פעם לצפון, פעם למרכז, פעם לירושלים, חלק אצל משפחה, חלק בצימרים, העיקר להוציא את הילדים מהטירוף של שהייה רצופה בבית ובממ"ד".

ואיך היה בסבב?
"היינו בבית, נכנסנו כשיש אזעקה לממ"ד, יחסית רגועים. הילדים אמנם השגיחו עלי שאני לא אזוז מהבית, הם היו בלחץ, במיוחד אחד מהילדים שאם יצאתי מהבית למכולת הוא בא איתי, ולא הסכים בשום אופן להישאר לבד. ולדעתי גם התינוק בן התשעה חודשים זיהה שהמצב לא רגיל".

איזה יום היו הכי הרבה אזעקות? יום שנחשב כיום 'קשה'?
"בשבת שלפני שבועות שיגעו אותנו לילה שלם, יצאנו ונכנסו מהממ"ד בלי הפסקה במשך שעתיים. באופן כללי הבקרים קצת יותר רגועים, הם פחות שולחים. אבל את רואה שהרחוב שקט, דומם, כל מי שהולך ברחוב מחפש לבדוק איפה הוא יכול למצוא מחסה אם חלילה תהיה אזעקה, ניצלנו את הבקרים לקניות ולסידורים דחופים ממש, כל השאר הזמן היינו בבית".

הילדים יצאו מהבית?
"לא. לשום מקום, מאד דאגתי אם מישהו בחוץ ויש חלילה אזעקה, ולכן כולנו היינו רק בבית".

שמעתם נפילות?
שמענו יירוטים וגם נפילות. ברוך ה' ברוב הזמן יותר יירוטים. אבל, אנחנו עדיין היו נפילות מדי פעם, שומעים קול נפץ חזק ומבינים שהייתה נפילה לצערינו. מאחורי הבית שלי ממוקם מתקן כיפת ברזל של אשדוד, מתקן השיגור שלו".

אז אתם ממש שומעים את השיגורים.
"ממש. לפעמים אפילו שומעים את השיגור לפני האזעקה. באופן כללי אנחנו שומעים הרבה פעמים אזעקות ממקומות שונים. גם אזעקות רחוקות יותר, של רובעים אחרים, במצב כזה אנחנו לא נכנסים לממ"ד או ליתר ביטחון עומדים קרוב/ לא במרפסת. אבל ברוב המקרים אם יש אזעקה רחוקה, תוך דקות תהיה גם אזעקה עלינו מהר מאד, הם משתדלים לטווח את כולם בזה אחר זה, גם כדי לאתגר את כיפת ברזל".

רגע, לפני שאנחנו ממשיכות. יש לך מתקן שיגור של כיפת ברזל מאחורי הבית ממש?
"כן. למה את מתפלאת? אפשר לראות את הפעילות של החיילים שם מהגג של הבנין. הילדים מתצפתים עליהם איך הם מתפעלים את המערכת, אמנם זאת מערכת אוטומטית אבל מישהו אמור להפעיל אותה. להכניס טילים למתקן ועוד".

טיל נורה ממערכת כיפת ברזל במהלך 'שומר החומות'


שאריות מצוק איתן על הקיר
האמת שיותר מכל מה שתארת עד עכשיו, אותי זה הכי מזעזע. שילד גדל ומאחורי הבית שלו יש מתקן שיגור, וזה הנורמה - בית ספר לילד הבית, גן, בית כנסת ו… מתקן שיגור.
"כן, לצערינו זה חלק מהנוף פה. לא רק זה, אנחנו חווים מאד את כל הלחימה, מעזה, ולעזה. ביום חמישי כשצה"ל צקף את המטרו בעזה, היו לנו שעה וחצי של מטוסי קרב מעל הראש בדרך לעזה. ראינו אותם טסים בהלוך וחוזרים. 160 מטוסים זה חתיכת טירוף, רעש איום ונורא בשמיים".

זאת בטח אטרקציה לא רעה לילדים.
"כן, הילדים היו מרותקים לשמיים, גם אחרי כל יציאה מהממ"ד הם רצים למרפסת לראות את השאריות של היירוט - העקבות שמשאיר את הטיל של כיפת ברזל בשמיים. אם יש אזעקה ממקום רחוק, אני מרשה להם לעמוד קרוב למרפסת ולראות בשידור חי את היירוט מעל הראש. המערכת הזאת כל כך משומנת, שלפעמים הטיל של היירוט יוצא לפני האזעקה. בטיל הראשון שנורה לאשדוד, הלכתי ברחוב, ראיתי יירוט וכמה שניות אחרי זה נשמעה אזעקה, זה היה המטח הראשון, עברתי ארבעה בניינים כולל המתנה בכל אחד מהם, עד שזכיתי להגיע הביתה".

איך הילדים מגיבים? הם זוכרים משהו מהסבבים הקודמים?
"הם לא זוכרים את עופרת יצוקה או עמוד ענן, הם זוכרים את צוק איתן, וב"ה הם זוכרים בעיקר את החוויות שעשינו להם. את הצימרים והנופש שנסענו אליהם, ועוד. את הפחד והלחץ אנחנו ההורים זוכרים…. יש לי עד היום שאריות על הקיר מאז. באחד מהרגעים בהם הם השתגעו מהשהייה בבית הם לקחו כלי עבודה והתחילו לדפוק אותם בקיר מרוב שעמום. הבאתי אחרי זה מישהו שיתקן את הקיר, אבל שאריות נותרו עד היום…"

למעשה השהייה בבית הרבה יותר מורכבת מהשהייה בבית בקורונה שזכורה לכולנו, כל יושבי הארץ.
"אין השוואה, הרבה יותר! ראשית אין אפשרות לרדת למטה לכלום, אפילו לא לסיבוב של חמש דקות באופניים, ומלבד זאת יש מימד של לחץ ופחד וכניסות תכופות לממ"ד… לא קל".

יש לך ילדים שכן במוסדות לימוד? מחוץ לאשדוד?
"הגדולים שלי לומדים בישיבה של גור בראשון לציון, אבל הם פונו לירושלים. הרב'ה פינה את כל ישיבות גור שבטווח האש לירושלים. פונו לשם ישיבות מהמרכז, מאשדוד, ואפילו הישיבה מחצור פונתה בגלל שהתחילה מתיחות בצפון. בגור ערך חיי אדם גדול מאד. ונשמרתם קודם לכל".

את מפחדת?
"שיש אזעקה זה קצת מלחיץ, ובוודאי כשיש רצף של טילים שמאתגרים את כיפת ברזל אנחנו אומרים פרקי תהילים יותר בכוונה. אבל, כל פעם שאנחנו נכנסים לממ"ד אנחנו פותחים בהודיה לה' שיש לנו את כיפת ברזל, שזה פשוט נס. למרות שגם יש נפילות, הייתה לדוגמה נפילה ברובע ח' ליד בניין מאוכלס. בניין שאין בו אפילו ממ"דים, אנשים היו בחדר מדרגות, שגם הוא לא תקני כי יש בו חלונות שנעקרו ממקומם מעוצמת הפיצוץ כולל המסגרות. בבתים עצמם נעקרו תריסים לגמרי. רסיסים ניקבו את הקירות. הנס היה שהטיל נחת בתוך חול, וזה בלם את עוצמת הפיצוץ. במקרה אחר באשדוד נפל טיל בפגיעה ישירה בתוך בנין שעדיין בבניה ולא מאוכלס".

וואו. נס. הסבירות שטיל יפול בעיר כמו אשדוד דווקא על בניין בבניה או בתוך חול היא אפסית. גם שכבר כיפת ברזל 'מפספסת' רואים את רחמי ה'.
"ממש. כמו שכבר סיפרתי לך, אני זוכרת את הימים שלפני כיפת ברזל, רעדנו כעלה נידף כפשוטו. עד שלא שמענו את הנפילה לא נרגענו. היה לנו ממ"ד אבל זה לא משנה, אם יש פגיעה ישירה גם ממ"ד לא יכול לעמוד בזה".

אוטובוס ורכב שרופים לאחר נפילת רקטה בחולון במהלך מבצע 'שומר החומות'


חיים במדינה אחרת
הצלחתם לעבוד?

"בעלי יצא לעבודה, אבל חזר יותר מוקדם מהרגיל כל יום, היה צריך עוד יד שתעזור עם הילדים. אני עובדת בפגישות אישיות, וביטלתי יום אחרי יום. יש לי גם קבוצה במתנ"ס שבוטלה. היה לי שיעור שבמהלכו היו שלושה מטחים, בהם שהיינו במרחב מוגן, זה לא רלוונטי ללמוד ככה".

מה את אומרת לנשים במקומות אחרים, שנראה שהן לא מבינות מה אתם עוברים?
"אני חושבת שדווקא במרכז בסב הנוכחי חוו פרומיל ממה שאנחנו עוברים, והילדים שבבית. אבל במקומות אחרים כמו ירושלים או בית שמש, מורכב יותר להסביר. אני אספר לך סיפור, באחד מהימים הייתה אמורה להיות לי פגישה עם מישהי בבית שמש ב - 11 בבוקר ושכחתי לבטל, אבל היה לי ברור שהיא מבינה שאני לא יכולה לבוא. ליתר ביטחון התקשרתי אליה לילה קודם - כשפתאום הבנתי שאולי לה זה לא כל כך ברור - והבהרתי שאני לא מגיעה מחר. היא התקשתה להבין למה. 'לבעלך יש רכב, הוא יוצא ממילא מהעיר, הוא לא יכול להקפיץ אותך?' הסברתי לה שאני לא יכולה בשום אופן לצאת בכזה מצב מהעיר, ובטח לא להשאיר ילדים בבית לבד. 'טוב', היא אמרה, 'אני אגבה לך רק דמי ביטול', אפילו לא כעסתי עליה, זה רק לימד אותי שהיא בכלל לא קולטת באיזה מצב אנחנו נמצאים, שאין לנו שום סדר יום, שהחיים המציאותיים והרגילים לא קיימים אצלינו, היא פשוט מנותקת".

קשה לשמוע את זה.
"אני אספר לך יותר מזה, סיפרה לי חברה, יועצת מס, שאחד הלקוחות התקשר אליה היסטרי, שהוא קיבל עיכול בחשבון בנק כי הוא שכח או לא יכל להפקיד את הצ'קים שלו. היא הרימה טלפון ושאלה: 'אתם חיים במדינה אחרת? אתם לא מבינים שהבן אדם במלחמה? נמצא תחת אש? הוא לא יכול כרגע להתעסק עם צ'קים, לא יכול!'. ואני רוצה להדגיש משהו, זה לא שאנחנו כועסים, מי שלא נמצא פה, באמת לא יכול להבין מה אנחנו חווים, אבל אולי לנסות קצת להבין, להזדהות, לחוש".

לגמרי. אנחנו עם אחד.
"אני אשתף אותך בעוד אנקדוטה קטנה. אני ואחותי גרות בשני רבעים שונים שצמודים אחד לשני, אבל יש ביניהם מתחם של מבני ציבור: חיידר, ישיבה, גנים, והם כרגע נעולים. כלומר: שטח גדול שאין בו מחסה אם חלילה תהיה אזעקה. ולכן, למרות שאחותי גרה ממש קרוב אלי, אנחנו לא נפגשות, בגלל החשש שמא תהיה אזעקה באמצע ונתקע באמצע שטח בלי מקום להסתתר.
אבל זה לא רק זה. אנחנו מתרגלים לעשות אמבטיה בדקה, בימים האלו חשבון המים יורד בחצי… קורה גם שצריכים להוציא ילד רטוב במהירות שיא מהאמבטיה, ויש גם את מה שאחרי, יש לי ילדים שלא יסכימו לישון מחוץ לממ"ד עוד תקופה ארוכה".

מתחילים להתרגל אחרי תקופה למצב?
"אנחנו מנסים להתיידד עם המצב, אי אפשר באמת להתרגל".



אמבטיה, חדר מדרגות, רעד
שילת עברה לפני שנה וחצי לבאר שבע מהמרכז, ומאז חיה במציאות קצת אחרת.
את זוכרת סבבים קודמים?
"אני זוכרת פעם אחת כשעוד גרנו במרכז, הגענו לחמותי בשבת והיו כמה אזעקות שבילינו אותם בממ"ד, לא זוכרת שזה היה מפחיד ביותר, אלא משהו כמו: 'קומו יש אזעקה' כמה רגעים של דפיקות לב מטורפות כשמוודאים שכל הילדים בפנים, נכנסים לממ"ד, סופרים יירוטים, נותנים ציון ליירוט, זה קרוב (הבום חזק) זה רחוק יותר (הבום חלש) וזהו.
הבנות לא ממש זוכרות, אחת ישנה שנת ישרים בממ"ד אצל הדודה, שלווה…
אבל, היום זה כבר שונה. אנחנו גרים בדרום וחווים את החיכוך המתמיד בצורה קשה יותר. יש גם פחד מבלוני נפץ, אז מלמדים ילדים שבלונים זה לא בהכרח מסיבה מרגשת, אלא זה משהו שיכול להיות אסון, וראינו כבר שדות ושטחים שלמים חרוכים לגמרי".

ומה היה בסבב הזה?
"בסבב הזה פגשתי את הפחד מקרוב - זה היה מפחיד ברמה שלא הכרתי, ראשית, אנחנו גרים בדירה שבה אין ממ"ד, הבניין ישן יחסית במילים עדינות, המקלט נסגר על מנעול ובריח לאחר שהומלס החליט להתמקם שם בנוחות רבה מידי, מה שנותר זה רק המדרגות".
נשמע לא פשוט בכלל.
"לגמרי לא. הלילה הראשון תפס אותנו לא מוכנים, התלבטנו אם לגשת לאמבטיה, שהיא החדר הפנימי שלנו, והחלטנו להישאר שם. זה היה נורא, בשעה שלוש לפנות בוקר אנחנו עומדים רועדים בחדר האמבטיה. הרגשתי לראשונה את משמעות המושג 'פחד מוות', אתה פשוט מפחד.
הרגליים רועדות בלי שליטה אני מחבקת חזק את הבנות ומתפללת שוב ושוב שזה כבר ייגמר, וזה לא ממש הסתיים מהר, הייתה אזעקה, ועוד אזעקה ועוד אחת, 'בומים' הזויים שהרעידו את כל הבית ואז שקט.
אנחנו רוצים לצאת ו... עוד אזעקה, יירוטים מעל הראש ברמה ששמענו את הטיל שורק ממש מעלינו במעין 'סססס' ארוך.
ראינו שהבית לא מפסיק לרעוד אז החלטנו בין אזעקה לאזעקה לצאת למדרגות שם פגשנו את השכנים, די שלווים אפשר לומר ומתורגלים לצערנו. התביישתי בחוסר האמונה שלי לעומתם, הם שאינם שומרי תורה ומצוות. מפוג'מים ומחכים. ילדה אחת בוכה בלחץ, זוג שכנים בכלל לא יוצא מהבית, איך אמרה לי אחת השכנות, "זה ככה תמיד", כלומר בסבבים הקודמים... אחד השכנים הלך לבית שלו בניסיון למצוא את המפתח למקלט, בין אזעקה לאזעקה, ועדיין עם כל האמונה שניסיתי לשנן לעצמי, זה היה ליל אימים".
קשה אפילו לשמיעה.
"בהחלט. בבוקר אחרי אותו לילה הכל היה נראה קצת אחרת, בכל זאת, אזעקה ועוד אחת גרמו לנו לארוז כמה שקיות ולהתעופף מבלי לסדר אפילו את הבית הישר אל חמותי שגם גרה באשדוד.
חמי וחמותי, צדיקים, מארחים בממ"ד שלהם גם את כל עם ישראל, בחדר הקטן שלהם ישבנו או עמדנו טרוטי עיניים אנחנו ועוד אחות ובעלה והתינוקת ועוד אחות צעירה ועוד שכנים עם כמה ילדים ועוד שכנים עם כמה ילדים…"
מה עושים כל היום?
"בימים נמצאים ביחד, מנסים להפיג את המתח, אני מנסה לעבוד, בעלי בכולל או שהוא לומד בבית (אין ממ"ד רשמי בכולל, צריך לרוץ למקלט), אנחנו מבוהלים מכל רעש, פעמיים "זכינו" לשמוע את היירוט מתקרב עוד לפני האזעקה".


אזעקה? צלצול בית הספר!
איך הגיבו הילדים?

"לילדות היה קשה מאוד, קשה ברמה שהתחלתי לפחד מהתגובות שלהן, הן לא רצו לאכול/לישון/ לשחק או לזוז לשום מקום, הן כל הזמן שאלו: 'מתי תבוא האזעקה הבאה ולמה יש לה רעש איום שכזה?'
בניסים חמותי הצילה את המצב וניסתה להרגיע אותן: "תחשבו שזה צלצול בית הספר". המשפט הזה קצת הרגיע אותן, ייתכן גם ששבשלב מסוים הן טיפונת התחילו להתרגל וממילא קצת להירגע. אני, במקביל, הייתי צריכה להיות עקשנית מאוד ולא לוותר על אוכל, שתיה, ומקלחת, העיקר שהן לא תשקענה לתוך מציאות של פחד משתק".
ספרי על רגע שלא תשכחי.
"התמונה שחרוטה לי בראש וריגשה אותי מאוד היתה ביום חמישי האחרון, הבת שלי תפסה את הבן דוד שלה בן הכמעט שנה ועזרה לו להיכנס לממ"ד, זה ריגש אותי מאד, רגש האחריות שנבט בה למרות כל הפחדים".
יש השלכות אצל הילדים ממה שעברתם?
"יש השלכות לילדים אחרי שזה נגמר, ברוך ה' בינתיים נראה שלא ברמה שחששתי, אבל עדיין כל רעש מקפיץ אותן, יש אמירות שמחזירות אותם אחורה, חזרנו אתמול הביתה, ולי אישית היה קשה להירדם...
עכשיו אני אומרת לבת שלי להתכונן לשטוף את הבית, אז היא אומרת לי,אמא זה נראה כאילו את אומרת להתכונן לאזעקה ...."

מה ההשלכות אצלך?
"חוסר הריכוז שלי בעבודה הורגש היטב, היה לא קל בכלל, היו ימים שקמנו אחרי לילה מתוח במיוחד וזה קשה. אבל הקורונה הביאה איתה הרבה מאוד אתגרים אך עצוב לומר... גם פלוסים, אחד מהם שמצליחים לעבוד מהבית, לכן מקום העבודה שלי ידע מיד לומר לי שאין שום סיבה שלא לעבוד מהבית…"

את שמחה שיש הפסקת אש?
"אני בהחלט שמחה שיש הפסקת אש, לא מאמינה שהיא תמידית, אני מאמינה באמונה שלמה שמצב של שלווה ורגיעה של ממש יהיו כשיבוא המשיח, עד אז אנחנו מתפללים שלא נינזק ושנשמע רק בשורות טובות, קשה לי לדמיין מצב בו באמת מצליחים למוטט שם את השלטון ולהבטיח רגיעה במאה אחוז אולי אני טועה...הלוואי".
הרגשת תמיכה מאנשים שלא חוו מה שאתם עברתם?
"אנשים מבחוץ מאוד מאוד תמכו, למרות שתמיד יש כאלו שיסיטו את התגובות למקום המסכן והלא נעים שלהם, במשפחה ובעבודה גם תמכו מאוד. באופן כללי היה קצת מוזר לשמוע השוואות על מה שחוו במרכז ומה שחוו בדרום, זה לא דומה בכלל.
באופן כללי אני מרחמת מאוד וחושבת הרבה על מי שגר בעוטף, אם אנחנו סבלנו כל כך בסבב הנוכחי, מה חווים תושבי העוטף שחי כך שנים בלי כותרות בשקט? אני כדרומית מרחמת מאד עליהם. אבל, אני חושבת שלכל אחד יש פחדים בתקופה כאלו, לתושבי לוד ובעוד ערים מעורבות היו פרעות שלא יאמנו ופחד מוחשי לצאת לרחוב. בדרום היו אזעקות, ובירושלים גם המצב נפיץ, ולפעמים יש פיגועים, אז כל אחד מקבל את המנה שלו… בכל מקרה, רואים במוחש לאורך כל הזמן שה' עושה איתנו ניסים גלויים".


לא יודעת מה אתכן, אני קיבלתי קצת פרופורציות אחרי השיחות האלו.
בהצדעה ובהערכה עמוקה לכל הלוחמות בעל כורחן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.