לוחמת בחזית הקורונה


2 דקות קריאה
03 May
03May

הקורונה נוכחת בחיים של כולנו.

בבית, בחוץ, במדרכה, בטלפון, ביום יום, בשבת ובחג, היא שם. בכל מקום. 

אורחת בלתי קרואה שהשתלטה על כל החיים שלנו, ובלמה אותם ברגע. לחלוטין.

אבל יש כאלו שהקורונה נוכחת אצלם יותר.

לא. הם לא חולים. הם לוחמים.

בבתי חולים, במלוניות, במרפאות - הם ניצבים שם. רופאים ואחיות חמושים בכלי הנשק:

חמצן, חמצן, חמצן, ומוגנים בשריון של חומרי חיטוי ומשקפי מגן.

הם ניצבים שם יום יום, שעה שעה, ומסכנים את החיים שלהם בתנאי עבודה מפרכים - פיזית ונפשית, ונלחמים בה כדי לתת לכולנו עולם בריא יותר.

שירה היא אחת מהם. אחות במחלקת 'כתר' בשערי צדק, שעושה מלאכת קודש לא פשוטה בחזית הקרב.

ביקשתי ממנה רשמים.

התוצאה: מרטיטה, מכבידה, מרגשת ומעוררת כבוד.

בהצדעה לכל הלוחמים שבחזית!


הגנה, מסיכה ומתח

שירה, למה בחרת ללכת למחלקת קורונה?

"לא בחרתי, בחרו בשבילי. אני עובדת בדרך כלל במחלקה אחרת, בתחילה הציעו לכל אחות שרוצה להתנדב לעזוב את מחלקת האם שלה, ולעבור למחלקת "כתר", כך נקראות מחלקות הקורונה. בשלב מאוחר יותר, העבירו הרבה אחיות למחלקות כתר, כי בית החולים התרוקן כמעט לגמרי. כל הניתוחים המתוכננים והלא דחופים בוטלו, המחלקה שלנו הצטמצמה מאוד מבחינת כמות החולים.

במיון הכללי של בית החולים ישנה תפוסה פחותה משמעותית מתקופות רגילות. כלומר הפניות הן רק של רק מקרים דחופים ממש. אנשים פחות מסתובבים, פחות נופלים, יש פחות תאונות. יש גם אנשים שלמרות סימני אזהרה ברורים מפחדים להגיע לבית חולים ולעיתים זה נגמר גרוע...

מכיון שהמחלקה שלנו כל כך הצטמצמה, העבירו את כל החולים שלנו למחלקה אחרת, ואז הודיעו לי שבמקום של המחלקה שלנו, נפתחת מחלקת כתר ואני משובצת לעבוד שם, לא כל כך נתנו לי אופציה להגיד לא...

האמת, בתחילה פחדתי. יש לי ילדים קטנים בבית, ויש לי הורים שאני לא אראה אותם הרבה זמן, גם אם יקלו מאד בהנחיות אני אמנע מלבקר אותם. אבל אני מתייחסת לזה כסוג של שליחות, אנחנו במצב מלחמה. יש כאן נגיף מסוכן, שלא פוסח כמעט על שום בית, ואנשים מבוגרים וגם צעירים ניזוקים ממנו כל הזמן, ואם יש לי ביד מקצוע, יש לי ידע, אני חייבת לתרום. ומכיון שאני אחות עם הכשרה לטיפול נמרץ, הרגשתי שיש לי מחויבות גדולה יותר. כל מי שיכול מתגייס, הוסיפו גם אחים מבחוץ". 

מאיפה צצו עוד אחים?

"יש אחים שהגיעו ממחלקות טיפול נמרץ שונות, יש אחד שמנהל היום את אחד המכונים בבית חולים, והוא חזר כדי להתנדב בקורונה. יש פרמדיקים שהגיעו לבית חולים כדי להיכנס למחלקת קורונה. אנשים מתגייסים מכל כיוון. זאת שעת חירום".

יש איזושהי טענה שאנשי הצוות שעובדים במחלקות קורונה מוגנים יותר מכל המחלקות האחרות, כי הם עם מיגון מלא. את מסכימה עם זה?

"אין ספק שאנחנו מוגנים היטב. לפני שהתחלתי לעבוד בכתר, כשהקורונה כבר הסתובבה בארץ, חששתי מהידבקות, כי הצוות הכללי בבית חולים לא ממוגן באופן מיוחד מהקורונה, אלא עם כפפות ומסיכה פשוטה, וברור שמי שעובד בקורונה ממוגן יותר, אבל הוא גם חשוף כל הזמן לנגיף. אתה עובד עם מטופלים שמשתעלים ומתעטשים, וכל החדר מלא בווירוס. אנחנו חייבים את ההגנה, בתקווה שהיא באמת מגנה עלינו לגמרי... ולמרות כל ההגנה, אנחנו חיים במתח גדול. ולא רק אנחנו אלא גם המשפחה שלנו. לכן, יתכן שאם אני ארגיש שזה פוגע בי מבחינה נפשית, או במשפחה שלי אני אשקול את זה שוב. 

המשמרות הן יותר ארוכות, מדובר על משמרות במתכונת חירום, של 12 שעות, אני אישית עובדת בשתי משמרות כאלו בשבוע, במקום שלוש משמרות של שמונה בשגרה. יש גם אחיות שעובדות מעבר למשרה שלהן. בינתיים אני מאד לא רוצה להוסיף יותר. זה לא קל. המשמרת היא נטו 12 שעות, בברוטו אני מחוץ לבית לפעמים 15 שעות. יש גם שעות של מתח לפני. ויש כמה שעות טובות אחר כך עד שמתאוששים…".

למה משמרות חירום הן 12 שעות? 

"אם אני מבינה נכון, הסיבה היא שבבית חולים רוצים שפחות אנשים יחשפו לעוד אנשים, בגלל שמדובר במחלה מדבקת". 


סימפטום ושמו: בדידות

ספרי על הרגעים הראשונים שלך במחלקה.

"השתתפתי כאחות במשמרות הראשונות של מחלקת כתר שלנו (יש חמש כיום), לפני שיצאתי מהבית בפעם הראשונה אמרתי פרקי תהילים בהתרגשות ובכוונה גדולה. ביקשתי להזכיר את שמי ולהתברך מפיו של אדם גדול לשמירה ולסייעתא דשמיא סיפרתי רק לילדים הגדולים באיזו מחלקה אני הולכת לעבוד, ולקטנים לא. הבת הקטנה שלי, בת ארבע, גילתה איכשהו שאני הולכת לעבוד עם חולי קורונה, והתחילה היסטריה. היא פרצה בבכיות נוראיות. לא יאומן כמה שהילדים קולטים. הבית שלנו מאד רגוע ומלא בשמחה, אבל היא שמעה והבינה מה קורה, ונכנסה ללחץ נוראי: "את הולכת לעבוד בקורונה…." היא אמרה ביטויים מאד קשים ונקרע לי הלב. כמעט חשבתי לרדת מהתפקיד, אני לא מוכנה שהשליחות שלי תהיה על חשבון הרוגע של הילדים שלי, אבל ברוך ה' הרגענו אותה ויצאתי לתפקיד חמושה בתפילות שלי ושל הסובבים אותי. גם במחלקה אני עם מסכה כל הזמן, וממלמלת מתחתיה תפילה שה' ישמור על כולם ושנוכל לעזור לאנשים.

כאחראית משמרת, האחריות רבה וגדולה מאוד, כולם תחת האחריות שלי במובן מסוים, יש את מספר החולים שאת אחראית עליהם באופן ישיר, אבל אם נוצרת בעיה - פונים אלייך. את חייבת גם להיות בפוקוס לגמרי וגם לשדר רוגע. במחלקת כתר יש קרוב ל 40 מטופלים, שמישהו מהם עלול חלילה להידרדר נשימתית... לכן לפני כל משמרת אני מאד דרוכה. מתפללת שתהיה משמרת רגועה, ושאיש לא ינזק חלילה".

ספרי קצת על מה שאת רואה במחלקה.

"יש מכל הסוגים, כאלו שהולכים על הרגליים וצריכים מדי פעם תמיכה בנשימה ברמות שונות, ויש לצערנו גם  מונשמים, מורדמים, מושתקים...

המחלה היא מחלה קשה, נכון שרבים עוברים אותה בצורה קלה מאד וכמעט בלתי מורגשת, אבל אם היא קצת מסתבכת חלילה, היא ממש לא נעימה. אנשים סובלים מאד מאד. הם נהיים חלשים כמו נייר, גם כאלו שבדרך כלל מרגישים בשיא כוחם. בנוסף יש תמיד סיכון שהמחלה תגרור סיבוכים שונים נוספים, חלקם לא פשוטים, וחלקם עלולים ללוות את החולה לכל החיים. המחלקה מלאה כמובן באנשים מבוגרים, אבל יש לצערנו גם צעירים יותר ופחות, חלקם בלי מחלות רקע. במשמרת האחרונה שלי הייתה מישהי בת 42 בלי מחלת רקע שהגיעה למצב קשה מאד, ממש על סף הנשמה. 

קושי משמעותי נוסף הוא הקושי של הבידוד. הבדידות במחלקה היא נוראית, אף בן משפחה כמובן לא יכול להיכנס לשהות לצד החולים, וזה מוסיף מאד על הקושי של המחלה. יש נשים מבוגרות שהיו רגילות לעובדת זרה צמודה, ופתאום הן לבד כל היום. חלקן זקוקות למישהו שיאכיל אותן, אנשים גם מאד צמאים בגלל החמצן, שגורם ליובש. אנו מחלקים הרבה בקבוקי מים אבל חלק מהאנשים לא יכולים לשתות בעצמם, הם זקוקים שמישהו יתן להם לשתות. אמנם יש אחיות שמסתובבות כל הזמן בין החולים ומסייעות להם, אבל זה לא כמו שהות רגילה בבית חולים עם בן משפחה צמוד. 

גם למשפחות זה מאד מאד קשה. הם מפקידים אצלינו את סבתא שלהם בת יותר מתשעים, והיא לבד, ניגשים אליה צוות שנראים כמו פינגווינים, היא מתעלפת מזה. ואם היא קצת דמנטית אז בכלל קשה לה מאד, אבל כמובן - אין לנו ברירה אחרת. 

כל החולים מנוטרים כל הזמן. הציוד שנרכש על ידי הבית חולים הוא להערכתי בשווי עצום. יש חמ"ל מיוחד שבו אנחנו משקיפים על החולים בכל רגע, יש מצלמה על כל חולה, הכל מרושת במצלמות, הכל מנוטר בכל רגע, כל המדדים. לכל חדר יש כבל טלפון עם וידאו, לכל מטופל יש מוניטור ומד סטורציה שאנחנו רואים אותו כל הזמן כדי שנוכל לנהל את העסק מרחוק. אנחנו מהחמ"ל כורזים לאחות שנמצאת כרגע בין החולים, אם אנחנו רואים שחולה מסוים זקוק לעזרה".

כמה זמן אתם נמצאים עם החולים בפנים?

"בעיקרון ההנחיה היא לא להיות יותר משעתיים, בפועל אנחנו נמצאים גם יותר. הסיבה היא שמפחדים שהמסיכה לא תגן, כי אם היא נהיית רטובה מאדי הנשימה של המשתמש היא לא מגנה. אם אנחנו מרגישים רטיבות יתר אנחנו מיד יוצאים החוצה ומחליפים. הלבוש מאד מסרבל ומקשה על העבודה, אנחנו מזיעים בפנים וגם היעדר הקשר האישי עם המטופלים, בגלל המחסום של הביגוד מקשה מאד".


יש לנו ערבות הדדית

מה אתם עושים בפועל עם החולים?

"אנחנו משתדלים להושיט עזרה לכל מי שזקוק לה, מחלקים את התרופות הרגילות שהם לוקחים בשגרה. ויש גם תרופות ניסיונית שנותנים לחלק מהחולים, כלומר תרופות שחושבים שהן יעילות כמו תרופה למלריה ואנטיביוטיקה, כמובן שאין מחקרים ארוכי טווח לבדוק את היעילות, כי קוביד 19 הוא נגיף חדש, אבל כנראה שזה כן מועיל.

וכמובן יש את ההשגחה על הנשימה. אם הסטורציה יורדת ניתן משקפי חמצן, אחר כך מסכת חמצן, יש עוד שלבים והשלב האחרון וכמובן הקשה מכולם הוא חיבור למכונת הנשמה. היה אצלינו אדם צעיר מאד, בריא בדרך כלל, עם סטורציה גבולית מאד. הוא ניסה לרדת מהמיטה לרגע וכמעט התעלף ברגע האחרון תפסו אותו וחיברו אותו לחמצן, ממש הצילו אותו".

לאנשים הצעירים שמגיעים למצבים כאלו זה בטח הלם.

"הם באמת נמצאים בבהלה מאד גדולה. דווקא האנשים המבוגרים לפעמים מקבלים את המצב בסלחנות ובסבלנות יותר, רובם כבר היו בבית חולים פעם אחת לפחות, אבל לאנשים צעירים זה הלם וטראומה לא קלה. פתאום להיות חלש מאד, תלוי לגמרי בסביבה, ולהאבק על כל נשימה.

מצד שני, הצעירים יותר משתפים פעולה עם הצוות. למשל, אחת ההנחיות שנותנים במצבי קושי מסוימים בנשימה זה לשכב על הבטן, לפעמים זה מאד מועיל. אנשים זקנים מאד לא יצייתו להוראה הזאת הם יתקשו לבצע אותה. אבל, הייתה לנו לדוגמה מטופלת צעירה שביקשנו ממנה להתהפך על הבטן וזה ממש הציל אותה מהידרדרות נשימתית. באופן כללי, חשוב לי לסבר את האוזן ולהבין כמה שהעבודה סביב חולי הקורונה היא אינטנסיבית. כדי להתעסק עם בן אדם שמחובר למכונת הנשמה צריך לפעמים חמישה אנשי צוות שעובדים בו זמנית! אם רוצים לשנות תנוחה בלי לפגוע בכל מערך הצינורות שהוא מחובר אליהם".

מהי סוג האוכלוסייה במחלקה?

"בהתחלה כשנפתחה המחלקה, האוכלוסייה הייתה מעורבת. כיום, המצב השתנה ורובם חרדים. אני כמובן לא נכנסת לסיבות של המצב. ולא רוצה להיכנס לשאלה למה החרדים נפגעו יותר, אבל אני כן יכולה לומר שרבים מהם מגיעים מאזורים בירושלים שלגמרי מנותקים מתקשורת מכל סוג, כך שייתכן שהסיבה היא כשל הסברתי לאוכלוסיות האלו. 

אבל כן חשוב לי להוסיף את חובת הזהירות האדירה שמוטלת לפתחנו. יש לנו ערבות במיוחד כחברה שומרת מצוות שמצווה על "ונשמרתם" ועל האחריות שלנו כלפי הציבור המבוגר יותר. שמעתי לדוגמה על משפחה שמארחת באופן חופשי ידידים ובני משפחה מתוך טענה "שבסוף כולנו נידבק, מה זה משנה מתי". מעבר לכך שהטענה לא נכונה, כי לא מחייב בכלל שכל האוכלוסייה תידבק, יתכן שימצאו חיסון, תרופה, או שהנגיף יעלם, כמו שקרה בסארס לפני מספר שנים.

וגם אם חלילה רוב האוכלוסייה אכן תידבק, אם זה יקרה לכולם עכשיו, תהיה קריסה של מערכות הבריאות, כמו שקרה במדינות אחרות בעולם וחלילה נראה מצבים נוראיים כמו שם, שכל אדם מעל גיל שישים לא מנשימים, כי אין מספיק כח אדם, ומיכשור… נורא. 

כמו שכבר נאמר רבות, מי שמזלזל בהוראות משרד הבריאות קודח חור בסירה של כולנו… יש לנו ערבות הדדית כלפי הסבא והסבתא שלנו, וגם כלפי צעירים, שלצערנו גם מהם מתים וסובלים מאד מהקורונה. 

בהקשר זה, אני יכולה לספר רק על הפן האישי שלי, כשהילדים שלי רואים אנשים שעוברים על הכללים הם כועסים על זה מאד. הם יודעים כמה אחריות מונחת על הכתפיים של הצוות הרפואי, כמה אחריות, סיכון ומתח העבודה הזאת כוללת, ההרגשה שלהם היא שאמא שלהם נעלמת כמעט ליממה שלימה לריק, "כי לא יהיה לזה סוף כל כך מהר…".


רגעים של אור

ספרי על נקודות של אור שחווית במחלקה

"רבים יוצאים ומחלימים, חלקם עוברים למלוניות קורונה, עד שיקבלו שתי תשובות שליליות. הייתה לנו אישה בת תשעים פלוס ששרדה ועברה למחלקה קלה יותר. אחד הרגעים המרגשים היה כששחררנו חולה בריא לגמרי, שקיבל במחלקה כבר שתי תשובות שליליות, זה היה מאד מרגש, כי רוב החולים  עוברים למלוניות קורונה דרך מעלית "מזוהמת" בנגיף, מלווים אותם אנשי צוות ממוגנים היטב, ומחכה להם אמבולנס שמעביר אותם ישר למלונית. בשונה מהם, האדם הזה יצא בריא לגמרי, דרך הדלת הראשית של המחלקה, היה ממש מרגש.

כשהוא, יצא הוא ראה את כל הצוות בלבוש האמיתי בלי המיגון והוא מאד התרגש: "אתם האנשים שטיפלתם בי בפנים??"

מאיפה כל הציוד הזה צץ פתאום? איך נהיו כמה דלתות לכל מחלקה?

"מדובר בהשקעה עצומה, כספית ולוגיסטית ששינתה תוך ימים ספורים ממש, חלקים במבנה בית החולים. למחלקות כתר הוסיפו דלתות אלקטרוניות, שמבודדות את המחלקה ועוזרות שהנגיף לא יעבור חלילה לתוך בית החולים. אין מעבר ישיר, עוברים דלת אחת, וכדי להיכנס למחלקה עצמה חייבים להזדהות ורק אז מאושרת פתיחת הדלת הבאה. התפעלתי לראות כיצד במאמץ אישי ומקצועי בלתי רגיל בנו הצוותים הלוגיסטיים של בית החולים מערכות מיגון מורכבות ומשוכללות מאוד המבטיחות שחלילה לא תגרם הדבקה. גם במסגרת העבודה השוטפת, כשאנחנו מורידים את בגדי ההגנה ביציאה מהמחלקה, בכל שעה משעות היממה, עומד מולנו אחראי מיוחד המוודא שאנחנו מורידים נכון את בגדי המיגון כדי שהנגיף לא יעבור אלינו חלילה. כל הבגדים הם חד פעמיים מלבד משקפי המגן שאותם מנסים למחזר".

מאיפה האנשים שהגיעו אליכם נדבקו?

"לא יודעת על כולם. יש אחד שנדבק ממנין מאולתר ולא חוקי שהשתתף בו לדבריו, הוא נפטר אגב. הרוב נדבקו מהמשפחות שלהם עצמם".

שתפי אותנו בסיפורים מזוית אישית.

"יש הרבה… קיבלתי לפני מספר ימים נערה צעירה בת 15, היה לה קצת קוצר נשימה. המשפחה כולה חלתה ורק היא נדבקה בצורה קצת יותר קשה.

היה לה מאד לא קל. נערה צעירה, בודדה, בלי משפחה, עם מחלקה מלאה במבוגרים.. זאת חוויה מאד קשה. בנוסף, אין לה מושג מי מטפל בה, אנחנו כולנו מכוסים לגמרי. ניסיתי לשדר לה תחושת בטחון, שלא תחוש בדידות כל כך גדולה. תוך כדי שקיבלתי אותה, החלפתי איתה שיחה קלה מעולמנו המשותף. שאלתי אותה בת כמה היא ובאיזה סמינר היא לומדת, סיפרתי לה שגם לי יש בנות בסמינר, כבר ראיתי שהוקל לה והיא חשה בתוך חברה מוכרת… ניסיתי מאד לעזור לה, בדיוק כמו שהייתי רוצה שיטפלו בבת שלי. מאוחר יותר התקשרה אלי מישהי שסיפרה לי שקרובת משפחה שלה, נערה צעירה, נמצאת לבד במחלקת כתר, ואם אני יכולה להאיר לה פנים, כי היא כל כך לבד… אמרתי לה ש"במקרה" אני זאת שקיבלתי אותה…"


"שמע ישראל" לפני המוות

"מקרה מרגש מאד היה לי עם חולה מבוגר שנפטר. באחת המשמרות עמדתי לצאת מהאזור של החולים, ופתאום פנו אלי שני רופאים וביקשו שאעזור להם עם ההנשמה של אחד החולים שהמצב שלו הדרדר במהירות. השתדלתי לעזור להם, אך לצערנו, תוך עשר דקות המטופל נפטר, פתאום קלטתי שאני נמצאת בשעת "יציאת נשמה", הרופאים יצאו מהחדר ואני נותרתי היחידה לידו. כמובן שלא הייתה משפחה. אמרתי לידו שמע ישראל בכוונה, ה' הוא האלוקים... 

למחרת יצרתי קשר באופן עצמאי עם המשפחה והתקשרתי אליהם. חשבתי שכדאי שידעו שכאשר אבא שלהם נפטר היה לידו מישהו שאמר  שמע ישראל. הם כל כך התרגשו מהסיפור הזה, איך שלמרות המצב הסבוך ה' זימן שהנשמה תצא עם אמירת "שמע ישראל"... 

יש גם סיפורים של עזרה הדדית במחלקה. הרבה מהעזרה היא מהחולים עצמם שמחלימים, חלקם מרגישים מצוין ורק מחכים למטוש שייאשר את ההחלמה שלהם, והם מסתובבים כמו ארי בסוגר ומחכים ליציאה, וחלקם מתעלים את הזמן לעזרה לאחרים, ויש הרבה מה לעשות, כי כמו שאמרתי אסור שיהיה הרבה צוות בפנים. 

היה מטופל שהרגיש ממש טוב, ופשוט לא הפסיק לעזור לאנשים, הרגיע, אמר מילים טובות, וגם עזר בעזרה פיזית ממש לא פשוטה, דברים שאנחנו האחיות מורגלות לעשות ואדם רגיל אמור להירתע מהם. הוא לא נרתע ועזר בכל דבר אפשרי, ממש איש של חסד.

היה אדם אחר, יהודי מבוגר נשוא פנים שהחלים, והלך לשבת ליד אישה ישישה. ניגשתי אליו, זה לא מקובל שגבר נכנס לחדר של נשים, והוא סיפר לי שהוא הכיר את בעלה, וראה שהיא לבד, אז הוא שר לצידה זמירות שבעלה היה נוהג לשיר, הוא ממש שימח אותה, זאת הייתה מחווה מאד יפה". 


שירה מוסיפה לסיום: "הרגעים המרוממים והמשמחים ביותר הם רגעי השחרור של מטופל מהמחלקה. לשמחתנו ישנם בתקופה האחרונה יותר ויותר רגעים כאלה (ואנו מייחלים בכל ליבנו שהמגמה הזו תוסיף ותתחזק ולא תשתנה חלילה, כמובן שזה תלוי רק בנו…). קשה לתאר את התחושה שממלאת את הלב במעמד כזה. לראות מטופל שהיה במצב כל כך קשה יוצא על רגליו עם חיוך ואור בעינים כשפיו מלא תודה, זאת הרגשה שקשה לי להביע. הכל מקבל משמעות אחרת והמאמץ האדיר שלנו ושל כל המעגל שמסביבנו נראה באור אחר וחדש מתוך החוויה הזאת. הסיפוק, האמונה והשמחה ברגע כזה הם מבחינתי נקודת השיא של הימים הלא רגילים שעוברים עלינו".

ונראה שכל מילה נוספת מיותרת.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.