רחל שטוב בבקרים בבית, בצהריים לוקחת את הילדים מהגן, בערבים היא עובדת לפעמים, ועדיין מרוויחה טוב.
מה עוד? היא עושה את מה שהיא אהבה מאז ומעולם: היא מציירת, ולא רק מציירת אלא מעבירה את האהבה הזאת למעגלים של נשים אחרות.
בין לבין היא מוכיחה לכל אלו שאמרו לה: "מאומנות? היא אפשר להרוויח מאומנות…" - שאפשר.
רחלי והשותפה שלה ריקי שולמן מוכיחות שאפשר.
ניצוץ של רעיון
אולי גם במשרד שלכם זכיתם כבר לסדנת הציור המיוחדת של רחלי וריקי: 'פיינט דיי' (paint day). כל הנשים שמשתתפות בפיינט דיי זוכות לצאת עם ציור מעשה ידיהן מהסדנא. ולא רק עם ציור אלא גם עם חדוות יצירה, תחושת שלווה ומימוש החלק היצירתי שבפנים, שחלק בכלל לא ידעו על קיומו.
איך התחיל הכל? אני שואלת את רחל
"הרעיון התבשל אצלי בפנים הרבה שנים. זה התחיל כשפגשתי את סבתא שלי באמריקה, והיא הראתה לי בגאווה ציור שהיא ציירה, זה היה די מפתיע. סבתא שלי סיפרה שהיא ציירה אותו בדינר שהשתתפה בו, ככה התוודעתי לעולם ה'פיינט דיי'. באמריקה זה מאד מקובל, אנשים מתאספים במקום מסוים, מקבלים ערכת עבודה ונהפכים לציירים לכמה שעות. מאד התלהבתי מהרעיון וחשבתי איך אפשר להעביר אותו לארץ. למדתי ציור אקדמאי אצל אמונה שץ, ואחת הפעמים ישבתי ליד חברה שלי ריקי שולמן, נסענו במשך זמן ממושך עד לקורס, וסיפרתי לה על הרעיון שלי. ריקי מיד התלהבה ואמרה: בואי נעשה את זה ביחד. וככה בעצם נולד פיינט דיי.
זמן קצר לאחר מכן כבר הייתה הסדנא הראשונה שלנו; אמא של ריקי רכזת צהרונים, וכשהיה מפגש גיבוש לגננות היא הזמינה אותנו.
מזמן הרעיון ועד הסדנא הראשונה לא היה הרבה זמן, כך שהיינו צריכות לעצב במהירות לוגו, לקנות ציוד, לבנות קטלוג, ולצאת לדרך. בסדנא הראשונה היו תשעים נשים ומאז הכל היסטוריה…"
לא חששתן ליפול למים עם תשעים נשים?
"לא. פחד קהל לא היה הבעיה שלנו, ואנחנו כבר אחרי שנים בתחום הציור והוראת ציור, כך שזה היה ממש חוויתי. מה גם שזאת הייתה נחיתה רכה, כי גננות קרובות לתחום של יצירה וציור, והן תמיד זורמות מצויין".
יש קהלים שפחות מתחברים?
"תמיד בסוף כולן יוצאות עם חיוך, אבל יש סדנאות שעוברות יותר בכיף ויש פחות. יש מקומות שלפעמים קשה יותר לזרום בהתחלה, אבל בסוף כולן משתלבות ונהנות".
איך אפשר להקנות ידע של ציור לנשים בלי שום רקע?
"לחלק יש רקע ברמה זו או אחרת, אבל זה גם מהניסיון שלנו. למדתי שנים ציור ואחת מהמורות שלי העבירה קורס של איך ללמד ציור, כך נוצר הבסיס. במשך השנים שלימדתי ציור פיתחתי שיטה שעוזרת לפשט כל ציור, אפילו ציורים מורכבים לכל אדם, כך שגם בלי רקע של ציור אפשר לצאת עם משהו מושלם".
ואחרי הסדנא הראשונה?
"ברוך ה' הייתה כזאת הצלחה שהיינו ממש באופוריה... ומהר מאד הגיעו ההזמנות הבאות, הכל מפה לאוזן לא פרסמנו בכלל. זה היה אחרי החגים ויש הרבה משרדים שבתחילת החורף עושים ימי גיבוש, כך היו לנו רצף של סדנאות ממש כמו בקיץ, וכניסה טובה לתחום".
לפני שאנחנו ממשיכות… איך הייתה התגובה של המשפחה והסביבה לרעיון שלכן, ולרצון להתפרנס בדרך כל כך לא שגרתית?
"בבית שלי מיד תמכו, אצלינו כמעט כולן עצמאיות; אמא שלי מעצבת, אחותי אדריכלית, גיסתי מתעסקת בדרמה, ואלו שלא עצמאיות בוכות על זה... אנשים מבחוץ לא מיד הבינו מה אני עושה, ותמיד ליוו אותי הקולות של: 'מאומנות בחיים לא תעשי כסף'… או 'אי אפשר להתפרנס מזה'... אני חושבת שאומניות יכולות להרוויח כסף אם הן עובדות קשה, מאמינות בעצמן, וחושבות על דרכים מעניינות להתפרנס מהאהבה שלהן. אמנם זאת עלולה להיות דרך ארוכה יותר עד שמתפרנסים ברווח אבל בטווח הרחוק זה הרבה יותר רווחי. אני זוכה לנהל את סדר היום שלי, להיות אמא לילדים, אני פנויה בשעות של הבוקר, באופן כללי אני הרבה יותר אישה של בית, כמו החלום שלי מאז ומעולם".
לתת לנשים להתפרע
איך מתנהלת סדנא?
"אנחנו מגיעות חצי שעה לפני התחלת המפגש ומארגנות את המקום, מכינות לכל אחת ערכה אישית, את הקנבסים הגדולים שלנו שמיועדים להדגמה, ובודקות שהכל מוכן".
מה כוללת הערכה?
"קנבס, מכחולים, כוס מים, צלחת עם צבעים, נייר לניקוי. אנחנו משתמשות בצבעי אקריליק, יש להם אפקט דומה לשל שמן, והיתרון שלהם ההתייבשות המהירה".
במה תלוי הגודל של הקנבס או הצבעים?
"במה שביקשו, המזמינה בוחרת מתוך הקטלוג את סוג הציור, גודל הקנבס וכו', ולפי זה תהיה בנויה הערכה. הטרנד החדש והמעניין הוא קנבס שחור".
שחור? אפשר לראות על זה משהו?
"כן. מציירים בצבעים בהירים, והם נוצצים ומבריקים על הקנבס, הציור יוצא ממש מיוחד ושונה".
ומה קורה בסדנא עצמה?
"אנחנו מסבירות בכמה מילים על הרעיון של הסדנא ומתחילות להעביר בהוראות פשוטות את שלבי הציור, הציור מונח על קנבס גדול ולידו קנבס ריק שאנחנו מציירות עליו שלב אחרי שלב את הציור תוך כדי. הסדנא עצמה מתנהלת כמעט בלי דיבורים, כל אחת שקועה בעולם שלה".
זה דומה לספרי הילדים שמלמדים איך לצייר ציור שלב אחרי שלב?
"לא ממש. זה בנוי על אותו רעיון, אבל באופן פחות שבלוני, יותר מגוון, צבעוני וחי, וגם נותן הרבה יותר מקום לנימה האישית של כל אחת".
הזכרת את הנימה האישית, האם כולן עושות את הרעיון שאתן מתוות?
"הרוב הולכות לפי המודל, אבל תמיד יש את היצירתיות שיעשו אחרת. אנחנו תמיד אומרות לנשים: תעשו אחרת, תעזו לצאת מהשבלונה, ויש כאלו שמעזות ועושות דברים מופלאים שלפעמים גם אנחנו נדהמות. יש נשים שעושות בכלל משהו אחר וזה כל הכיף; השחרור, הביטוי האישי של כל אחת".
מהי כמות הנשים הכי גדולה שהפעלתן?
"בערך 200 נשים. במצב כזה אנחנו מביאות צוות לתגבורת, שיעברו בין הנשים ויעזרו להן. יש לנו רמקול, ובמקומות הגדולים גם במה, וככה משתלטים על האירוע".
סדנא במדבר
כשאני מבקשת מרחלי לספר על מקומות מעניינים שבהן היו, היא מספרת על סדנא קסומה במדבר.
"משרד מסוים פינק את העובדות שלו ביום גיבוש שכלל טיול ג'יפים מדברי, אחר כך ישיבה באוהל בדואי ענק, עם ארוחה שהתאימה לאווירה, ובסוף - הסדנא שלנו. זה היה ממש חלום, לצייר במדבר עם הנופים הפראיים שמסביב, חוויה בלתי נשכחת.
יש כמובן הרבה מקומות מרגשים - ארגוני תמיכה בחולים ובבני משפחותיהם, עכשיו ממש קיבלנו הזמנה לסדנא לבנות עם תסמונת דאון. אנחנו ממש סקרניות לראות איך זה ילך…"
יש נשים שלא מתחברות ולא מציירות?
"בודדות ממש. מכל הסדנאות שלנו אני יכולה כמעט לספור אותן על כף יד אחת. יש כאלו שיותר קשה להן בהתחלה לזרום, אבל אחר כך הן משתחררות, ויוצאות עם ציור כמו כולן. בסמינרים לפעמים יש קבוצה של בנות שלא נאה להן לעשות את ההפעלה שהסמינר הביא… אבל בדרך כלל יש את הבת הראשונה שתשבור את הקונצנזוס וכולן אחריה…"
באיזה מקומות הייתן?
"היינו בהמון משרדים, בהשתלמויות למורות, בסמינרים, ובאירועים פרטיים כמו בת מצוות".
באיזה סמינרים?
"בהרבה. בכה תאמר, במעלות, בוולף היינו כמה פעמים, בסמינר מאיר במודיעין עילית ועוד".
מהו סף הנשים שתגיעו בשבילו?
"זה לא כל כך משנה לנו, אנחנו מגיעות מסכום מסוים שיהיה רווחי, יחזיר את העלות של החומרים ואת המאמץ של נסיעה לצפון/ לדרום/ או שיטוט ארוך בפקקי המרכז עם ציוד כבד. היינו כבר בכל כנפות הארץ…".
באלו עונות בשנה מתקיימות סדנאות?
"כל השנה יש סדנאות, אבל יש תקופות חיות ומתות יותר. בקיץ, לקראת החופשה ובחופש עצמו יש לנו המון סדנאות, בשבועות האחרונים לא נחנו לרגע היינו במספר סדנאות בשבוע. בתחילת החורף יש גם גל סדנאות, ויש תקופות מתות יותר כמו פורים ופסח, אבל תמיד יכולה להיות פתאום הזמנה לבת מצווה".
ואיך מסתדרים מבחינה כלכלית בתקופות של יובש?
"לומדים להתנהל עם הכסף בצורה חכמה, לחלק את מה שנכנס בחודשים הפעילים לכל השנה".
יש גם חסרונות?
"כן. לפעמים את נדרשת לוותר על דברים בערבים, בחופשות לידה - חודש אחרי הלידה אני כבר משתתפת בסדנאות".
אין אפשרות להביא מחליפה?
"אם זה סדנא קטנה מספיק שאחת מאיתנו תעביר אותה, ובמקרה חירום תמיד יש לנו חברות - ציירות גם הן, ששמחות לעזור".
ספר על טיול מסביב לעולם, סדנא ליצירת כריות ביתיות
כשאני שואלת את רחלי על תוכניות חדשות בסל היא מספרת על ספר חדש שלה שעומד לצאת לאור אחרי החגים. הספר מספר על ילד שנוסע עם סבא שלו לתשע ארצות באירופה, ובדרך כותב יומן מסע אישי בו הוא משתף בידע על כל ארץ וגם על הרקע היהודי שבכל מקום.
"הספר מקנה הרבה ידע בכיף. ומי שמבין באיור יראה מיד את הייחודיות שלו: את כל האיורים איירתי כמו פעם בעיפרון, לא על כלי ממוחשב, מה שמקנה לציור אותנטיות לא רגילה, וחדות ציור וצבע. זה איכות מסוג אחר".
ורעיונות חדשים לפיינט דיי?
"יש כמה רעיונות בארסנל, אני מעדיפה לא לדבר על זה כי אני לא יודעת מה מתוכם יקרום עור וגידים".
ובכל זאת.
"יש לנו כיוון להכנת כריות נוי לספה עם טאצ' אישי של כל אישה, חלום גדול יותר הוא להקים מרכז סדנאות פיזי וממשי".
מה ההבדל בין הסדנא שלכן לסדנאות יצירה אחרות?
"נראה לי שההבדל טמון בנקודת המוצא שלנו, בתחושת השליחות שלנו. כשהתחלתי את הסדנאות חשבתי על נשים שמעידות על עצמן בצער שהן לא יצירתיות, או שהן לא שייכות לעולם של אמנות, לדעתי זאת החמצה גדולה. רק מי שיוצר דברים, יכול להבין את הסיפוק מללכת כמה צעדים אחורה ולהסתכל על ציור שיצרת במו ידיך, או להתבונן במשהו שבנית בהנאה. אנחנו רוצות להעביר את התחושה הזו לעוד נשים, שגם הן יזכו לחוות אותה אפילו לשעה. וזה אולי ההבדל בינינו לבין סדנא לייצור סבונים לדוגמא, אנחנו פחות שבלוניות ומחלקות הוראות, כל אישה מקבלת קנבס ריק והיא יכולה להפיק ממנו עולם ומלואו, גם בלי ההוראות שלנו. זאת השעה האישית שלה עם עצמה".
ואיך התגובות?
"יש תגובות מדהימות: 'זאת הייתה שעה של שחרור והנאה', 'זה הזיז לי משהו בלב', 'תמיד חשבתי שיש לי ידיים שמאליות ואני לא יכולה לייצור כלום והוכחתן לי שאני יכולה', 'השתנה לי משהו בתפיסה של העצמי שלי' ועוד. זאת שעה של תרפיה, הן יוצאות מהעולם לשעה שעתיים, לא מחוברות לכלום רק לעצמן ולמכחול, וכולן יוצאות עם חיוך על הפנים".
ואת החיוך הזה רחלי וריקי ממשיכות להעביר הלאה.