מה נשתנה הלילה ההוא? כותבות 'שבי רגע' משתפות


1 דקות קריאה
17 Mar
17Mar

ליל הסדר.

נדמה שאין עוד לילה בשנה שכל כך צרוב בזיכרון שלנו.

משפחה. כלים יפים. שירה ביחד. דוד שמזייף. ארבע כוסות. מרור לא מר. השנה שבה הצלחנו להחביא את האפיקומן. תחושת הביחד. התינוק שלא הפסיק לצרוח. המרק הצח של סבתא. ההגדות המוכתמות. חד גדיא. חד גדיא. 

כל אלו יוצרים לנו זיכרונות ענוגים (ולא רק...) שצפים בנו כשרק מזכירים את הלילה הזה.

אבל, בתוך כל "לילות הסדר" שחווינו, יש אחד שחרוט לנו במח היטב.

אחד כזה שבו הבנו את המשמעות של הלילה טוב יותר, שבו התרגשנו, דמענו, ואולי גם יצאנו לחירות אמיתית.

ביקשתי מכותבות "שבי רגע" לשתף בליל הסדר שלהן.

ההוא שלימד אותן משהו חדש.

מה נשתנה הלילה ההוא.


תמר כץ תזונאית הוליסטית ומדריכה לחיים בריאים, בכובעה השני (או הראשון...) מנהלת 'חוג הבלט של תמי', משתפת:

"12 חודשים אחורה ואני בתקופה המאתגרת ביותר שעברה עליי אי פעם. 

תחילת התפרצות מגיפת הקורונה ובעלי חולה כליות מהנדבקים הראשונים.

שגרת ניסן. 

הבנים חוזרים מהישיבות, הבנות הקטנות מתרוצצות בבית ובעלי שוכב בבית החולים, בין חיים לחיים. 

ערב ליל הסדר. 

הבית מבריק, שולחן חגיגי, זר פרחים ענק ששלחו הגיסות, שמלות חדשות לילדות.

לא מוותרת על כלום. אבל ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.

באותו ליל הסדר ישובה כשסביבי ילדיי כשתילי זיתים, הבנתי כמה צריך להודות.

פסח מגיע ואנחנו חושבות, שוב הוא בא כל כך מהר?

שוב אני מנקה. מבשלת. אופה. קונה. ליל הסדר. הגדה. 

כן שוב. אבל תקווי שישוב.

שום דבר לא מובטח לך.

לא החיים. לא הבריאות. לא בעלך. לא הילדים. אפילו לא את... 

אם יש לך את כל זה השנה, תצאי בריקוד, תתחילי לצחוק, לחבק, לאהוב.

תאמרי מזמור לתודה, רגע לפני ההגדה.

בעלי איתנו השנה. ברוך השם. 

הבטחתי לעצמי לתת לו חוויה מתקנת ל"סדר" הכואב שהיה לו רק לפני שנה. 

אבל אני את הסדר ההוא לא אשכח. 

טהור, אמיתי, זך,

לנצח אותו אקח,

בליבי".


שרי וולך, סופרת, משתפת:

"זוכרת את עצמי בערב פסח לפני שלושים שנה, משננת בהתרגשות ילדותית 'שלום' ברוסית, ו'מה שלומך', ועוד. 

עמדו להגיע אלינו אורחים לליל הסדר. יהודים מרוסיה. משפחה אחת מתוך מאות האלפים שעלו אז לארץ. ציפיתי לבואם.

אבא שלי, שיאריך ימים בבריאות, התאים אליהם את ההתנהלות והתוכן של ליל הסדר. לא היה להם כמעט מושג ביהדות, כמו רוב יהודי רוסיה. ולכן הוא דיבר באותו לילה בעיקר על הדברים הבסיסיים ביותר: על שהותנו במצרים ועל יציאתנו משם. על כך שנבחרנו לעם, ועל המשמעות של להיות עם השם. על הגיענו לרגלי הר-סיני ועל מתן תורה.

אחר כך, כששוחחנו בינינו במשפחה על ליל-הסדר הזה, התברר שהילדים בכל הגילאים נהנו ממנו ביותר. 

ולמה? זה ברור. הדיבור הפשוט על הבסיס של הדברים, הוא זה שנוגע בלב ומחבר. 

לעיתים קרובות מידי אנחנו נוטים להחמיץ אותו. למשל, לקראת חג השבועות אנחנו עשויים לומר רעיונות שונים גבוהים, ולהחמיץ את הבסיס - שזהו חג שבו אנחנו שמחים שקבלנו את התורה כדי לקיימה.

העיקרון הזה מתבטא באינספור נושאים נוספים. טעות היא להניח שהבסיס נמצא אצל המתחנכים כברור מאליו, ומה שנותר לנו הוא רק להוסיף עליו עוד.

כדי שהחינוך יהיה חזק, אנחנו צריכים לבנות ולבסס, לפני הכל - את היסודות. רק משם אפשר וכדאי להוסיף עוד".


גיטי פורגס, כוריאוגרפית ויוצרת רב תחומית, משתפת:

"ליל הסדר המיוחד שלי קרה בשנה שבה הבנתי והפנמתי שהשעבוד הגדול שלי נובע הצורך בשליטה בכל מה שקורה מסביבי.

כמובן שבעלי מוביל את הסדר, אבל בשטח אני זאת שלכל דבר יש לי מה להוסיף, ועל כל תזוזה של ילד שאולי עוד רגע ילכלך את הסוודר החדש שלו הייתי קופצת ומזיזה אותו או את הכוס, או נותנת הוראות ללא הרף... 

עבד לשליטה. עבד לניסיון הכושל לייצר לעצמי שטח בטוח בראש.

זה קרה לפני שלוש שנים. זאת הייתה השנה שבה הפנמתי שאפשר להרפות, פשוטו כמשמעו - דבר בכלל לא פשוט עבורי - והפכתי להיות מלכה לצד המלך. לשבת בשולחן חג, והדברים לא מתפתחים בדיוק לפי הרצונות שלי והדמיונות שלי, ולי שקט מבפנים. 

אני צופה, מתבוננת, ופנויה לחווייה, על כל מיני הרגשות והתחושות שהיא כוללת. לא כולן נעימות אבל אני חופשיה! מלכה. בת חורין אמיתית. מבפנים".



יעל זלץ, יועצת לעסקים ולארגונים ומומחית באיזון בית עבודה, מחברת הספרים "הבית - העסק הנבחר" ומרצה בתחום, משתפת:

"בשנה הראשונה לנישואי חוויתי ליל סדר שלא תיארתי לעצמי מעולם. 

נכון שהמנהג הוא שהחג הראשון נחוג בבית הורי הכלה שכרוכה אחרי הוריה - אבל אצלינו הנתונים היו אחרים ושונים והתאמתי את עצמי למצב. 

ליל הסדר הראשון שלנו חל במוצ"ש, כמו בשנה זו, חודש וחצי אחרי שנישאנו, וחמי זצ"ל, שהיה חולה אונקולוגי, היה מאושפז בבי"ח ליכטנשטטר בתל אביב. 

בשעות אחר הצהרים של שבת צעדנו לעבר בית החולים להיות עם חמי זצ"ל, שהיה בהכרה מעורפלת. 

קשה לתאר את הכאב שהרגשנו בבית החולים, בליל הסדר הקדוש והמרומם בחוסר אונים מול המחלה הקשה ומצבם של כל באי המחלקה. 

בסופו של דבר פנינו לחזור - הולכים בדרך הארוכה ומדברים ביציאת מצרים ושרים לעצמנו את ההגדה ברחובות השוממים והחשוכים בואכה בני ברק. 

כשהגענו לבית הדודים, הם אחזו  ב"כורך". אמרנו את ההגדה ברגש ובתפילה עמוקה של "לשנה הבאה" - בבריאות, בגאולה".


ריקי קפלן, בונה תשתיות שיווק דיגיטלי לעסקים מבוססים שרוצים להצליח למכור גם אונליין, משתפת:

"בדרך כלל אנחנו קונים לליל הסדר יין ומיץ ענבים מחבר שמכין בעצמו. 

מדובר בתהליך טבעי לגמרי, בלי שום חומרים תעשייתיים, וטעים במיוחד. 

לפני כמה שנים, הגברים שתו כרגיל את היין לארבע הכוסות, אבל הנשים התלוננו ש... מיץ הענבים הפך לגזוז. 

היות שהתהליך הוא טבעי ולא מוסיפים חומרי שימור - מיץ הענבים פשוט התחיל לתסוס. 

בדיקה קצרה אישרה שהטעם והריח תקינים. אז יהיה מיץ ענבים מוגז, מה רע? 

את ההשפעה הרגשתי אחרי הכוס הראשונה כשמצאתי את עצמי מסוחררת. הכוס השנייה הזרימה אדרנלין ועליצות לטפל בקטנטנים ולהשכיב אותם לישון מתוך הרגשה מוארת ומרחפת. 

בכוס השלישית נאבקתי בשינה שעצמה לי את העיניים, מאבק קשה יותר מהעייפות הרגילה של כל שנה. 

אחרי הכוס הרביעית לא הייתה שום אישה באופק שתדיח את הכלים ותסדר את השולחן... כל בנות המשפחה נפלו לתוך שינה עמוקה במיוחד. 

רק ביום החג, כשכולנו התלוננו על כאבי ראש ועל ערפול, קלטנו שכנראה השתכרנו. מיץ הענבים התחיל בתהליך להפוך ליין... מה שאומר שכדי שההתנהלות שלך תשתנה - את חייבת לעשות שינוי במה שאת מכניסה לתוכך : ) "


שפרה זיו, כותבת מתוך הלב מצפת, משתפת:

"ליל הסדר המשמעותי בחיי, היה הסדר של שנה שעברה.

זאת הייתה שנה ראשונה בה ערכנו את הסדר לבדנו. הורים וילדים. היינו בהתפעלות רבתית, מעצמנו - כמשפחה עצמאית, מנחילת המסורת לדור הצעיר והמרוגש... 

ובעיקר - מהעולם שיצא לשיפוצים ונראה שאוטוטו מחליף צבע לגאולה. 

זה היה כזה מן פסח מדהים ופנימי. בלי בגדים חדשים, בלי חומריות מעיקה, רק עם לב חדש ומחכה לגאולה. 

לא שוכחת את: "שפוך חמתך על הגויים", פתחנו את הדלת- והלב מנתר מבפנים. בטוחים ב100% אחוז, שהנה הוא בא, זה קורה, וכל כך מתאכזבים לגלות את אותם חתולים חוצפנים מייללים ליד הדלת. 

דנים את המשיח לכף זכות, מחכים לו בדריכות עד מוצאי פסח... ובסוף... מתפרקים קצת יחד עם נייר הכסף המוסר מהשיש. 

אבל שוב קמים. כי אף על פי שיתמהמה, מחכים! 

השנה, אני אומרת למשיח בליבי: הפעם אנחנו בכזה הסח הדעת, כל כך מבולבלים אחרי שנה שלמה של הלוך ושוב--- 

סגר, בית. חיסונים, חיסולים, דאגות וספקולציות, שזה באמת מושלם. תאיר אותנו מחוסר ההכרה, מהטשטוש שאופף אותנו. אין יותר מוסחים מאיתנו. קשב וריכוז! פצע חבורה ומכה טרייה. 

השנה בירושלים הבנויה - אמן!"



רחל פרנקל אדריכלית ומעצבת פנים, משתפת:

"לפני שלוש שנים בז' בניסן ילדתי בשעה טובה את בני בכורי.

הברית התקיימה במועדה ביום הלחוץ ביותר בשנה - י"ד בניסן מיד אחר תפילת שחרית בנץ החמה.

היה עלינו לערוך סעודת מצווה ומיד לאפשר לציבור המשתתפים המצומצם להתפזר ולהספיק סוף זמן אכילת חמץ ושריפתו (!)

המעמד המיוחד בשעה מוקדמת של בוקר נקי ואביבי היה מדהים ומרגש!

פסח הוא חג של אבות ובנים 'והגדת לבנך', אמנם הקטנצ'יק עוד לא כל כך הבין...

אבל באותה שנה כשישבנו עייפים ומרוגשים סביב שולחן הסדר היינו גם אנחנו נדבך בשרשרת הדורות הזו!

ובנימה קטנונית יותר, השנה אנו חוגגים 'חלאקה' (איך הזמן עובר כל כך מהר?!) ובעוד עשר שנים-בר מצווה בערב פסח?! 

הלחץ מהלוגיסטיקה הזו מזדחל אלי כבר עכשיו...כנראה הכל ענין של תכנון מוקדם והתארגנות מושכלת..."


רותה קשת סטייליסטית אישית ובעלת המותג RARE משתפת:

"כל ליל הסדר מבחינתי הוא לילה שנחרט היטב בזיכרון, זהו לילה מיוחד חגיגי ומרומם.

אבל עם זאת, הלילה שהכי נחרט אצלי היה לפני שנתיים.

שבוע לפני פסח סבתא רבא שלי, סבתא יהודית האהובה נכנסה לבית חולים.

כולנו קיוינו שהיא תצא מבית החולים לפני החג, ושתוכל להצטרף לסעודה אצל אחד מילדיה. 

אבל ליל הסדר התקרב ולא היה נראה שיש שיפור במצב...

לאט לאט עיכלנו שסבתא תישאר בבית חולים בליל הסדר. 

מי יישאר איתה? הילדים והנכדים עם משפחות ברוכות, מארחים את כל הצאצאים לשולחן החג אף ואחד מהם לא רצה לעשות את הלילה לבד בבית חולים.

אמא שלי הצדיקה החליטה שהיא נוסעת ואני הצטרפתי אליה. הבאנו איתנו הכל, מהגביע ועד למלח...

זה היה ליל הסדר מיוחד מאוד. לא התחרטנו לרגע. הגענו לבית החולים הכל היה שקט. סבתא שכבה במיטה סובלת מכאבים, דיברנו איתה קצת אבל היא היתה מטושטשת.

התארגנו לקראת החג, ערכנו בחדר של סבתא שולחן מפואר - שמנו מפה יפה על המגשיות של בית החולים, ומעליהם את הכלים שהבאנו איתנו. 

הלילה הגיע. הרגישו את הקדושה באוויר. שרנו לכה דודי, ובשלב מסוים ירדתי ללובי. 

מולי היה ערוך שולחן ליל הסדר יפיפה של חב"ד. זה ריגש אותי מאוד והציף בלב תחושה טובה של חג. 

עליתי לחדר והתחלנו בקידוש על פי סדר הגדה, למדנו יחד פירושים חדשים והיה מרתק! שרנו שירי תימן שסבתא אוהבת, ניסינו להקל קצת מהסבל שלה, בסוף ההגדה בהלל התפללנו ברגש, היה מרומם מאוד...

בסופו של דבר מאוד נהנינו. 

במוצאי החג נסענו הביתה מרוגשות, ושעות ספורות לאחר מכן סבתא החזירה את נשמתה לבוראה.

זכינו".


וליל הסדר שלי?

הזיכרונות שלי מלילות הסדר מורכבים מכלי כסף גבוהים, סבא וסבתא בראש, וחגיגיות משפחתית מלכדת.

אבל ליל סדר אחד חידד לי יותר את מעלתנו כיהודים.

בליל הסדר ההוא לא היינו בבית, מכל מיני נסיבות נאלצנו לחגוג אותו מחוץ לבית, ישבנו סביב שולחן ערוך ומלצרים לא יהודים הגישו לשולחן שלנו את כל הנצרך.

התחלנו את הסדר ב"כל דיכפין", והפירושים, ההסברים, והיין, נשפכו כמים...

התקדמנו ל"מה נשתנה", "כנגד ארבעה בנים", וצוות המלצרים עמד נבוך מול האנשים המוזרים שלא מפסיקים לדבר ולא רוצים לקבל קצת אוכל נורמלי...

אבל אנחנו המשכנו למלא עוד כוס, לטבול תפוחי אדמה במי מלח, ובעיקר: להגיד ולהגיד ולהגיד....

המלצרים התלחשו ביניהם בחשדנות שהפכה לתדהמה.

ואז הגענו למוציא מצה. הם נדרכו וחיכו סוף סוף להתחיל להגיש מהאוכל...

למרבה הפלא היהודים שסביב השולחן התעקשו לאכול ערימת קרקרים במהירות שיכלה לשבור שיא גינס...

הם התחילו להעביר משקל מרגל לרגל, אבל אנחנו ביקשנו עוד מהעלים הירוקים שהיו מונחים על השולחן...

הם צפו בנו בתדהמה כשאנחנו דוחסים לתוכינו תוך ארבע דקות עלים חסה ירוקים ורעננים.

כשהגענו ל"כורך" הם התייאשנו מאיתנו סופית,

אבל אז סוף סוף, הגענו לשולחן עורך לסעודת חג שמחה ומפוארת...


כותבות "שבי רגע" מאחלות לכן פסח כשר ושמח, מלא באור, שמחה ומשפחה, 

וביחד עם העברת הזיכרון שלנו כעם לדור הבא, המון זיכרונות חמים לכל החיים...




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.