עושים פניית פרסה: התקווה של המכורים


3 דקות קריאה
10 Jan
10Jan

לראיון עם תמר סטשבסקי הגעתי כמעט במקרה.

דיברתי עם אביטל חברה שלי, והיא אמרה לי: "את חייבת לראיין את בת דודה שלי, תמר, אישה מעוררת השראה".

עם ההמלצה החמה הזאת הגעתי לתמר.

מהר מאד גיליתי שההמלצה של אביטל הייתה דלה מדי, כי תמר היא מעיין נובע בכל מה שקשור לעולם הטיפול החרדי ובכלל.

תמר גדלה לתוך עולם הטיפול. 

מה פירוש גדלה? בבית שלה עוד כשהייתה תמר אקשטיין, לפני למעלה משלושים שנה, הונחה אבן הפינה של 'רטורנו' - המרכז לגמילה מהתמכרויות.

בתוך העולם הזה היא גדלה, פילסה לעצמה דרך, השקפת עולם.

לא מפתיע אם כן שכאשר גדלה היא בחרה בעולם הטיפול כמקצוע, אותו שילבה עם האהבה השניה שלה: המוזיקה.

תמר נהייתה תרפיסטית במוזיקה ופסיכותרפיסטית. במשך השנים היא הפכה לחלק בלתי נפרד, מהדי אן אי של עולם הטיפול החרדי דרך מוסדות שונים ובקליניקה הפרטית שלה.

בתוך המסע הארוך הזה היא צברה תובנות אותן היא חלקה איתנו.

על מה דיברנו? על התמכרויות, ועל ההבדל החשוב שבינן לבין הרגלים רעים, על האינטרנט, על הקורונה, על זוגיות, על פגיעות, על מוגנות, ועל החובה שלנו כלפי הסביבה.

נגענו בהמון נקודות רגישות שמאפיינות את עצבי החיים של החברה בה אנו חיות.

מטבע הדברים עלו טקסטים רגישים מאד, שרבים מהם נמחקו או עברו תחת מכונת השכתוב. 

התלבטנו כמה ואיך לכתוב, התייעצנו, והחלטנו לפרסם בגלל החשיבות של הדברים.

ראיון לא קל לקריאה, אבל חשוב מאין כמוהו.


שפת אם

ספרי בכמה מילים על עצמך.

"אני תרפיסטית במוזיקה כבר 18 שנים ומטפלת בפסיכותרפיה דינמית, כלומר טיפול על ידי שיחה. אני מרכזת את התחום של הטיפולים הרגשיים מטעם בית הספר לילדי החינוך המיוחד 'אוהל אשר' באלעד, וכן בבית הספר של חיב"ה - בית הספר עבור הילדים והנוער המאושפזים במחלקות הפסיכיאטריות של מעייני הישועה.  

המאושפזים מקבלים מגוון טיפולים בהבעה ויצירה, למשל טיפול באמצעות תנועה, שהוכיח הצלחות גדולות בשטח עם בנות שסובלות מהפרעות אכילה. 

בגלל שמוקד של ההפרעה שלהן הוא בגוף, הטיפול בתנועה, שמטפל דרך הגוף נוגע בדרך כלל בנקודות הרגישות ומדהים לראות את ההשפעה שלו.

אני מטפלת גם בקליניקה הפרטית שלי בעיקר בנערות ונשים. שם הטיפול מתבסס בעיקר על שיחה. לנשים רבות קשה להיפתח דרך ענפי האמנות, ולכן הפתרון הוא הטיפול הקלאסי - על ידי שיח".

טיפול דרך אמנות גורם לחשיפה מאד גדולה.

"נכון. למרות שיש כאלו שמבינות שדווקא דרך האמנות הן יצליחו להגיע למעמקים ולמקומות יותר חבויים. הדיבור הרבה פעמים מספק הגנה, חומה להסתתר מאחוריה. לעומתו, הטיפול באמצעות האמנויות; התנועה, המוזיקה ועוד, מאפשרים עיבוד עוקף שפה של חלקים לא מעובדים בנפש.

בעבר, עבדתי 6 שנים במרכז גמילה מהתמכרויות ''רטורנו'. רטורנו הוא למעשה מעין בית שני שלי, כי הוא הוקם על ידי אבי, הרב אקשטיין".

ספרי בכמה מילים על איך ולמה הוקם רטורנו.

"רטורנו הוקם בביתנו כשגרנו במקסיקו. היינו שם בשליחות אבי היה רב של אחת הקהילות הגדולות שם. זה סיפור ארוך, אבל בקצרה אומר שהמרכז היה צורך השעה של הקהילה שם, מכיוון שהשיטה העיקרית לטיפול בהתמכרויות שמבוססת על 12 הצעדים פעלה רק דרך מוסדות נוצריים, ממילא יהודים הדירו את רגלם מהמקום ולא היה להם מענה".

איך נוצר החיבור האישי שלך למקום?

"עבדתי ברטורנו שש שנים ברציפות, גם בקהילת הבנות - נוער וגם בקהילת הבוגרות. אבל גדלתי על השיח בנושא מאז שאני ילדה. את הטרמינולוגיה והרוח ספגתי עם שנות התבגרותי. אפשר לומר שזאת כמעט שפת אם, זה ממש עולם. מכירים כל כך הרבה אנשים, קולטים את סגנון השיח, את המרכיבים האישיותיים הבסיסיים".

לא היה קשה לגדול ככה, בצל הנושא הכבד הזה?

"אני חושבת שבאופן כללי הילדות שלי הייתה מאד מחשלת. יצאנו לשליחות בחו"ל כשהייתי בת עשר, ולא מדובר על זמנים כמו היום שיש אפשרות לחזור כל חודשיים. זאת גם לא הייתה שליחות באירופה, נסענו למקסיקו, סוף העולם. אז, לפני 32 שנים, הטיסות היו גם מאד יקרות. עם נסיעה של קרוב ליממה, היינו מגיעים אחת לשנה לארץ. 

לא הייתה לנו משפחה שם, הקהילה היהודית של יוצאי אשכנז הייתה דתית- מסורתית, הקהילה החאלבית-סורית היתה יותר שמרנית, ורק אצלם היתה מסגרת לימודית מתאימה בעבורי. 

את מבינה לבד שכל הטלטלות האלו לא היו שיא הפינוק. אבל, הילדות שלי לא הייתה קשה אלא מאד מאתגרת במובן החיובי, גדלתי בצורה שונה, עם תחושת שליחות, לקחתי את זה לכיוון של הענקה. הרגשתי מיוחדת". 

מתי חזרתם לארץ?

"חזרנו כשהייתי בת 14, לא הייתה ברירה. בגיל 14 בקהילה החאלבית כדי למנוע התבוללות, מחתנים את הבנות. היום זה כבר קצת השתנה, אבל התחילו להגיע כל מיני הצעות שידוכים בשבילי.... אז לא הייתה ברירה אלא פשוט לארוז את הכל ולחזור לארץ. זה היה צעד לא קל, כי השארנו את רטורנו מאחור. זה היה כמעט כמו להשאיר את אחד הילדים שם, אבא שלי היה טס ונשאר שם לפרקי זמן ארוכים".

מה משמעות המילה רטורנו? 

"רטורנו זאת מילה בספרדית שמשמעותה לעשות תפנית, פניית פרסה".

איך אבא שלך הגיע לכל זה, גם למקסיקו, וגם לרטורנו?

"ההורים שלי הם זוג מאד מיוחד. הם מרקע דתי לאומי ושניהם 'נשרפו'. אבא שלי אדם מאד פעלתן שעושה המון דברים במקביל. בין היתר הוא עבר מסלול של רבנות, כשהגיעה ההצעה לרבנות במקסיקו הנידחת לא הרבה קפצו על זה כמובן, אבל אבא שלי אמר כן. ואמא שלי בחרה לחבור לתחושת השליחות וללכת אחרי אבא שלי...".



לא (רק) הרגל מגונה

מה עשית כשחזרת לארץ?

"נכנסתי ללוסטיג, כי רציתי ללמוד במסגרת הכי תובענית, אבל הפער היה עצום. במקסיקו, לפחות אז, הלימודים היו דלים מאד, פרווה. המטרה הייתה לתת מסגרת לבנות, מבלי להקשות עליהן יותר מידי, כי ממילא כמעט אף אחת מהן לא עובדת אחר כך. בבת אחת נחתתי ללימודים תובעניים מאד, והפער היה לא קל. גם למנטליות הייתי צריכה להתרגל שוב. מכיתה של 10 בנות לנחות לכיתה של 40 פלוס, ולחוות מעבר פעם שניה בארבע שנים.

אחרי לוסטיג המשכתי באופקים, ושם התחלתי לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי: עולם הטיפול והמוזיקה. מאז ומעולם ניגנתי ושרתי, אבל עולם הטיפול היה מושרש אצלי בגנים כנראה. באופקים התחלתי את המסלול של טיפול במוזיקה".

במה ניגנת?

בהרבה כלים. גיטרה, פסנתר ובעיקר שירה, הקול שלי הוא הכלי העיקרי. בכלל באופקים המוזיקה מאד נכחה, ניגנתי, הלחנתי ושרתי. 

אחרי אופקים המשכתי מספר שנים בלימודים בחוץ".

ספרי על רטורנו, על השנים שאת עבדת שם.

"אני חושבת שאחד המאפיינים של רטורנו, זה הפסיפס הרב גוני ביום ביקורי המשפחות פעם בשבוע. מדהים לראות את המנעד הרחב של ההורים שמגיעים. אפשר לראות משפחות ממאה שערים, רבי עקיבא, ועד מרכז תל אביב. אבל, הרוב בכיוון חרדי קלאסי".

יש בארץ עוד מסגרות כמו רטורנו?

"אין מקום שדומה לרטורנו. יש מסגרות שנועדו לאנשים שיש להם תחלואה כפולה, כלומר שבנוסף להתמכרויות הם סובלים מהפרעות נפש, לרטורנו מגיעים מכורים בלבד".

מה פירוש תחלואה כפולה? אם לאדם יש גם חרדות או דיכאון זאת תחלואה כפולה? אני מתארת לעצמי שלפעמים המצב עצמו גורם לתופעות לוואי.

"חרדות יכולות להיכנס תחת הכותרת של תחלואה נלווית. בדיכאון יבדקו מה הביצה ומה התרנגולת, אבל כמובן כל מקרה לגופו".

מה זאת בעצם התמכרות?

"יש בלבול מאד רווח בין הרגל מגונה, יצר הרע, לבין התמכרות 'אמיתית', וחשוב לי להדגיש את זה. 

התמכרות היא לא מה שכולנו נוטים לעשות ברגעים הגרועים שלנו - ניגשים למקרר לאכול משהו כדי להמתיק רגע מר. 

התמכרות היא גם לא אישה ששוקעת בספר, אפילו לכמה שעות, כדי להסיח את הדעת מהתנגשות לא נעימה עם הבוס. אלו אולי הרגלים מגונים, והם מגונים אז צריך לעבוד עליהם, אבל התמכרות היא משהו הרבה יותר מזה. 

התמכרות נובעת ממצוקה רגשית מאד גדולה, ותמיד המצוקה קדמה להרגל. בדרך כלל לאדם עצמו אין כלים להסביר את המצוקה שלו או לטפל בה בכוחות עצמו, זה פצע שותת דם. 

באיזשהו רגע האדם הסובל פגש משהו שעזר לו להסיח דעת. זה יכול להיות חומר, התנהגות, משהו שהסיח את דעתו לרגע מהמקום של הכאב. ואז הוא חוזר על ההתנהגות הזאת שוב ושוב כדי לשכוח. כדי לברוח מכאב בלתי ניתן להכלה. הבעיה היא שאז, בנוסף לבעיה עצמה, מתווספת בעיה נוספת: ההתמכרות עצמה. 

בהתמכרות האדם מאבד את הברקסים לגמרי. אין לו שליטה, הוא מגיע למצב של התנהגות בלתי נסבלת מכל הבחינות".

תוכלי לשתף במקרה?

"אני נזכרת במקרה של בחורה מתוקה ויפיפיה מחו"ל שטופלה אצלינו. בחורה מבית חשוב, מחונכת, ראו עליה שהיא בת טובה מבית טוב, אבל היא התמכרה בשלב מסוים לכדורים שגורמים להזיות, לחיים בעולם של פנטזיה. היא נשאבה לעולם הזה כפשוטו. 

זה הגיע לכזה מצב, שבשלב מסוים היא נסעה ברכבת, ותוך כדי נסיעה היא דמיינה שרודפת אחריה גורילה ענקית. היא ממש ראתה אותה, והתחילה לברוח ממנה בין הקרונות. בשלב מסוים היא פשוט לא שלטה על עצמה והתחילה להתנהג בצורה ממש מביישת, לא נורמלית. אז היא הבינה שהיא הגיעה לתחתית, משם היא הגיעה לרטורנו. היא הייתה אצלנו תקופה ארוכה. 

לה למשל היה פצע נוראי של פגיעות מהן סבלה בתור ילדה במשך מספר שנים. זה עצוב, אבל 95% מהמטופלות מגיעות על רקע של פגיעות דומות.

אבל אני חייבת להוסיף את הסוף הטוב. הבחורה ההיא התחתנה עם בחור שגם הוא בוגר רטורנו והם חיים ב"ה בצורה שלימה ויפה ביחד. התמכרות נוספת בולטת היא ההתמכרות לאינטרנט שנפוצה מאד בשנת הקורונה".



הקורונה: זרז ולא גורם

אני חייבת לשאול. את חושבת שהקורונה גרמה למקרים האלו?

"הקורונה לא יצרה את הבעיות. הקורונה מהווה זרז, היא גירדה מעל פני השטח פצעים שכמעט הגלידו, או לכל הפחות לא דיממו עד עכשיו. היא האיצה ואולי גם העצימה בעיות קיימות. 

גם הסגרים השונים שגרמו שהגברים לא ילכו לכולל, נשים שלא הלכו לעבודה, ילדים שהיו בבית כל הזמן בלי אפשרות להסיח את הדעת. כל אלו עוררו הרבה מצבי חרדה ומצוקה מרבצם. 

והיו גם המון פניות של בעיות בנושאי האינטרנט, שהוא גם כמובן עלול להוביל להתמכרויות בעייתיות מאד".

אלו מקרים את ראית שהובילו להתמכרויות?

"כמו שאמרתי, אלימות לסוגיה ברוב המקרים, אבל גם הורות מאד קשוחה ונוקשה בעיקר בשנות הישיבה, חינוך עם המון לחץ ומתח. תחום נוסף ובולט זה התמכרות ללקיחת סיכון בתחום הכלכלי, או בשפת ההתמכרויות - התמכרות להימורים. 

בציבור החילוני יממשו את זה במקומות שמיועדים להימורים. אצלנו, תופתעי לשמוע, זה מתגלם הרבה פעמים בדמות משחק אינסופי בנדל"ן. משחק פראי וחסר גבולות של קנייה ומכירת דירות בלי הפסקה". 

יש אנשים שמתעסקים עם הנושא הזה בצורה מבוקרת.

"בהחלט. אבל כשזה מגיע בדמות התמכרות, הם יחיו כל הזמן על הקצה. יקנו בסכומים גדולים, ימכרו, בלי פיקוח, בלי שליטה, מעין משחק מלא במתח שממלא  אותם באדרנלין והעיקר משכיח מהם את הכאב. 

צורה נוספת ואולי מוכרת יותר זאת ההתמכרות לכרטיסי מזל, לוטו. הכרתי אדם חרדי שעם כל סכום כסף שהזדמן לידו הוא מיד קנה איתו כרטיס. הוא התקשה לזהות שמדובר בהתמכרות, משום שהוא באמת היה משוכנע שרק בדרך הזו הוא יצליח להוציא את משפחתו ממעגל המצוקה הכלכלית אליו נקלעו, כשבפועל הוא רק העצים את הקשיים…''

היום כבר יש אזהרות על דוכני הלוטו, ואולי גם על הכרטיסים שזה משחק בהימורים.

"זה עוזר כמו האזהרה על הסיגריות, שגם הן ממכרות, כמובן".

יש אנשים שיתמכרו יותר מאנשים אחרים? והאם כל דבר יכול להיהפך להתמכרות?

"לאנשים מסוימים יש נטייה גנטית, מבנה אישיות שעלול להוביל למצבים האלו, של חיים על הקצה. נפש שנהנית מחיכוך בסיכונים ובריגוש תמידי, היא בעלת נטיה גבוהה יותר לפתח התמכרות במצבי מצוקה נפשית. 

האמת היא שכל תחום בריא עלול להפוך להתמכרות. גם ספורט יכול להגיע בצורה של התמכרות. 'אני חייב את ההליכה היומית אם לא אני אשתגע'. אבל בכל זאת, לרטורנו יגיעו ההתמכרויות החמורות יותר; חומרים ממכרים, אלכוהול, צפייה בתכנים גרועים, הימורים ועוד. יכול להיות שגבר שהיה מכור לאלכוהול, אחרי שהוא החלים, הוא עושה הליכות יומיומיות בצורה קצת אובססיבית, כפייתית. 

אבל כמובן שאנחנו מעדיפים לראות 'התמכרות' לספורט, זה הרבה יותר נורמטיבי וגם בריא בתנאי שהוא מודע לעולמו הרגשי, מבין ומרגיש אם הוא פועל באופן לא מאוזן ומקבל עזרה מבחינה רגשית. 

ואגב, אפילו עישון סיגריות, זאת התמכרות 'מותרת' ברטורנו, לא מעירים למעשני סיגריות. זה נקרא התמכרות סבירה, הרבה אנשים נורמטיביים לגמרי מעשנים, כולל רבנים ודמויות ציבור בולטות. כמובן לא מעודדים את זה, אבל גם לא מונעים את זה. 

אפשר לומר בשורה תחתונה שהתמכרות נמדדת על פי  המחיר שמשלמים בשבילה. התמכרות גובה מחיר מאד כבד מבחינה תפקודית, רגשית, וחברתית. 

הייתה לנו בחורה שהתמכרה לאוכל בכזאת רמה שהיא הבינה שאם היא תמשיך כך היא לא תוכל לעבור דרך הדלתות. היא הייתה נכנסת לאנג'ל בבוקר ואוכלת במקום כיכר לחם שלימה, ובמשך שאר היום אוכלת בשרשרת. המח פשוט הפסיק לעבוד".



התפקיד של אמא

הזכרת מקודם את הנושא של מוגנות. יש היום עשרות סדנאות בנושאים הללו, את חושבת שאכן יש צורך כל כך גדול, או שיש בזה גם משהו טרנדי?

"אני חושבת שבכל תחום שיש בו הצפה ראוי לבדוק למה, ייתכן שההצפה אכן מגלה על הצורך הגדול. בעיני חשוב מאד לדבר על מוגנות בצורה נבונה ומושכלת. ראשית כי הילדים היום יודעים יותר מדי, ואנחנו לא רוצים שהם יקבלו מידע בצורה מעוותת מהחבר בכיתה, זה רק יגרום להם נזק, או לחץ. וגם בגלל שלצערנו יש פוגעים שמסתובבים בינינו. 

בנוסף, אני חושבת שחשוב היום ללמוד את הנושא של מוגנות, כי בדורות האחרונים יש לנו נטיה לחוש חוסר נינוחות כשבאים לדבר על נושאים כאלו שפעם עברו ברוגע מאם לביתה ומאב לבנו, והיום אנחנו מבוהלים כשבאים לדבר על הנושאים הללו. דווקא בגלל המקום המעוות אליו לקח העולם את הנושא, אנחנו הסתגרנו יותר, ובצדק, אבל חוסר הנעימות שצף לנו כשבאים לדבר על זה בצורה ישרה ונכונה, לא תמיד מוביל למקומות טובים. 

וברור שלא פותחים הכל, אבל אני כן חושבת שתפקידה של כל אמא להעביר את המידע בצורה נכונה. גם כדי לשמור מפני מקרים רעים, אבל גם כדי שהם יקבלו את המידע בתחום כל כך רגיש ועדין בצורה הבריאה ביותר. 

כאשר מקבלים את התוכן מחברה בצורה לא מותאמת, או כשהמידע מקדים את זמנו, כשהנפש לא בשלה לקבל את זה, נוצרים עיוותי חשיבה שעלולים חלילה לפגוע בזוגיות בגיל מאוחר יותר".

לפני שאני בוחרת מישהי ללמוד אצלה קורס כזה, מה חשוב לדעת?

"חשוב שזאת לא תהיה מישהי שרק בנתה קורס בתחום, טוב ככל שיהיה, אלא שהיא עצמה מוכשרת לטפל במקרים דומים, ושיש לה רקע מקצועי מהימן. כמה שזה יותר מבוסס ומקצועי זה טוב יותר, ידע הוא כח. ובנושאים האלו התהום פעורה משני הצדדים - אם נאמר מדי הרבה ואם לא נאמר מה שצריך לומר. לכן צריך מישהו ירא שמיים ומקצועי בתחום. 

בנוסף אני חושבת שהצורה הבריאה להעברת המידע הזה היא מההורים לילדים ולא מהמוסדות לילדים. להערכתי בתי הספר צריכים להכשיר את האמהות והאבות מה ואיך לומר. וב"ה יש היום כבר שיעורים כאלו. זה תחום שמאד מציף חרדה אצל בנות מתבגרות ואצל בנים אפילו יותר. ולכן קריטי לדבר איתם ולהרגיע. כמובן בצורה חכמה. דיבור יתר על עונשים וחטאים במקרים האלו נמצא כמייצר לחץ ובסופו של דבר לעתים אף לעיסוק אובססיבי בתחום".

ממש כמו הפיל הורוד שאסור לדבר עליו...

"בהחלט".

לך אישית הבנתי שיש רק אוקי-מייל. ולא אינטרנט.

"אכן. יש לי רק בעבודה אינטרנט מסונן. יש לי מתבגרים בבית, ואני מעדיפה כמה שפחות לחשוף אותם, לכן יש לנו רק מייל. אם צריך מידע או שימוש אחר יש כיום דרכים להסתדר. אבל בבית אני רוצה שישאר שמור".



לא תעמוד על דם רעך

מה את היום יכולה לומר למחנכות ולמורות שנפגשות עם הבנות יום יום? את נפגשת עם מקרי הקצה, מה הם מלמדים על הכלל?

"אני מסתכלת על הבנות סביבי מסמינרים שונים גם כמטופלות, וגם באופן כללי, ואני חושבת שאנחנו מגדלים בשנים האחרונות דור מאד עז, שלא לומר חצוף. הן מישירות מבט, הן הרבה יותר אסרטיביות, יש להן דעה. ולכן לדעתי, הגישה היום לנערות דורשת יותר דיבור בגובה העיניים. הרצון לשמר עמדה  סמכותית, ולדרוש הרבה כבוד לא יעבוד. 

אני חושבת שככל שמורה מצליחה להסתכל על הבנות בגובה העיינים, להתייחס אליהן כבעלות דעה, ולהקשיב לעמדות שלהן בצורה כנה, יש לה יותר סיכוי ליצור שיח פתוח ומשמעותי".

את לא מדברת על ויתור על הגבולות.

"חלילה. הגבולות הכרחיים להתפתחות בריאה. אני מתכוונת רק להימנע מהפגנות כוח ומלחמות אישיות, שתמיד נגמרות ברע".

את חושבת שהבנות היום באמת יותר עם ביטחון עצמי? או שזה רק מעטה חיצוני נוקשה יותר, אבל שברירי בתוכו?

"זה גם וגם לדעתי. מצד אחד יש בזה משהו מאד הגנתי. הגנה על המקום המבולבל והחסר ביטחון שבתוכן. מצד שני, אנחנו אכן מגדלים דור חצוף יותר, אי אפשר להתכחש לזה".

למה זה קורה חוץ מ'חוצפה יסגא'?

"אני חושבת שיש הרבה רעש בחוץ, ולכן כל אחת חייבת שתהיה לה אמירה מאד צבעונית וחדה כדי שישמעו אותה. הכל נהיה הרבה יותר חזק. 

להרבה בנות יש מיילים, קווים טלפונים, כל מיני דברים שגורמים להן לעטות מעטה מחוספס ונוקשה, מדומה בדרך כלל".

יש דרך לעצור את זה?

"אסוציאטיבית מה שקופץ לי בראש זה השם של המגזין שלך: 'שבי רגע'. לא להיבהל מהן, לנשום עמוק ולהישיר מבט. מאחורי החזות המחוספסת יש ילדה קטנה שעושה הרבה רוח אבל מחפשת אהבה, חום, ויד מכוונת. לדבר בגובה העיניים ממקום אנושי, מחבק ורואה את הטוב. 

מאד קשה לעשות את זה, מדובר היום בכיתות ענקיות, וכמעט בלתי אפשרי להגיע לכולן. אני מעריצה של צוותי החינוך - אלו שנמצאים בחזית, אנחנו מגדלים דור מסוכסך ורחוק רוחנית, דור של פעמי משיח".


לפני סיום לתמר יש משהו שחשוב לה להעביר: "יש משהו אחד שחשוב לי לומר. לשים רגע תחת הזרקור את המשפחה של המכור. יכול להיות שהוא יטופל ברטורנו, בקהילה, או במקום אחר, ויצא מזה בע"ה. אבל מה קורה עם אלו שלא מטופלים? יש כאלו שמסרבים ללכת לטיפול, ואז המשפחה שלהם סובלת. נשים שחיות עם בעל מכור במשך שנים וסובלות בשקט. והבעל, למרות שהוא יודע שהוא הורס את עצמו ואת המשפחה שלו, לא מוכן ללכת לטיפול. 

הרבה פעמים המשפחה המורחבת, השכנים, החברים, יודעים שהמצב בעייתי. הם יודעים שיש מצוקה כלכלית, הם רואים התנהגות מחשידה. הילדים מאד מתביישים, ארגוני עזרה כספית לא מוכנים לעזור, כי הכסף נעלם. ומה קורה אם אני מודעת לזה, שומעת מהבית קולות לא נעימים, מזהה מצב מצוקה מהילדים, אני מזהה קריאה לעזרה? אני פונה כאן בבקשה, תפנו לאנשים אחראים. 

יש רבנים שמטפלים במקרים כאלו. יש את 'בית חם', 'רטורנו', ומטפלים רגשיים המתמחים בתחומים הללו. יש ארגוני ייעוץ וסיוע שיכולים לעזור, גם ברווחה של הערים החרדיות נמנעים לעתים קרובות מפניה אוטומטית למשטרה כי הם רוצים ליצור תקשורת, שיתוף פעולה, ולא ליצור נתק.

הנקודה היא אחת: חובה לפעול. לא לעשות את זה מתוך מקום של סיפוק השעמום שלי או יצר המציצנות, אלא מתוך "לא תעמוד על דם רעך". יש כאן אנשים שסובלים. 

את לא יודעת למי לפנות? תפני לאיש מקצוע שיכוון אותך למי לפנות, אפשר אפילו באופן אנונימי. אסור לעבור על כך לסדר היום".

לסיום, מה את יכולה לומר לנשים שקוראות את הראיון הזה?

"חשוב שכל אישה תמצא  את המקום שמטעין אותה באנרגיה, וזה מאד אינדיבידואלי, אין לזה נוסחה אחידה. אנחנו עסוקות ברוך ה' כל היום בסיפוק צרכים של אחרים, אבל חשוב שלא נשכח למלא את הצרכים שלנו. אנחנו הגנרטור, מאיתנו כל הבית שואב אנרגיה. 

ועוד דבר. כשצריך, כדאי מאד להיעזר במישהו חיצוני. טיפול הוא לא מילת גנאי, היום ברוך ה' הסטיגמות על טיפול התמתנו. כיום גם בציבור שלנו התפיסה הרווחת כלפי טיפול הולכת ומשתנה, כמו כן, יש מגוון רחב של סוגי טיפול, וניתן למצוא את הטיפול המותאם לצרכיו ואישיותו של כל אחד". 


אין חבוש מתיר עצמו.

אבל תמיד יש מישהו בחוץ עם צרור מפתחות מתאים.

לחיים של חרות.


לתגובות, תמר: tamarstash@okmail.co.il


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.