שבעה ילדים, שלושה סירים: המינימליסטית

את מארי קונדו גיליתי לפני מספר שנים. שיטת הסדר שלה שנהפכה למודל בעולם כולו כבשה אותי.

היכולת להתפטר מדברים, לזרוק, להשליך, להיטהר מכל המיותר וליהנות יותר מההווה, להתחיל לחיות כאן ועכשיו.

אבל אחרי קונמארי, כבש אותי המינימליזם.

האנשים האלו, שבמאה ה - 21, באופן מוזר ממש מעדיפים לא לצרוך יותר אלא לצרוך… פחות.

לא להנות ממסע שופינג, אלא להנות ממסע צמצום. לא להוסיף אלא להוריד. לא להרחיב אלא לצמצם.

זה כבש אותי.

מה יש לאנשים האלו, שמופצצים כמוני בפרסומות מפתות ומגרות שנהנים ומתרגשים מצמצום האביזרים בבית שלהם?

למה נכנס להם הג'וק הזה ומה זה אומר?

חיפשתי הרבה זמן אישה כזאת כדי לראיין אותה ל'שבי רגע', לחקור אותה איך בדיוק זה מרגיש ביום יום ולמה.

החיפוש ארך זמן כי התעקשתי למצוא דווקא אישה שומרת תורה ומצוות.

למה? ראשית כי אני מעדיפה שהמקום הזה יתן במה כמה שיותר לנשים משלנו, אבל בעיקר בגלל שלא דומה אישה שיש לה שניים - שלושה ילדים, לאישה שיש לה שישה - שבעה ילדים, ולא דומה אישה שמספיק לה מערכת כלי מטבח אחת, לאישה שצריכה במטבח קטן חלבי-בשרי ליום חול ובשרי ולפעמים גם חלבי לשבת.

ויש עוד הרבה שינויים שגורמים לבית חרדי להיות באופן טבעי מלא יותר בחפצים.

בסוף אחרי בירורים שונים הגעתי לטובי הלברשטאם. 

טובי, פסיכותרפיסטית ומעבירת סדנאות יוצרת חיבור משמעותי בין הטיפול בנפש לטיפול בארונות.

איך זה מתחבר, ואיך היא מסתדרת עם תשע נפשות בבית, שולחן שבת גדוש באורחים ורק שלושה סירים בשריים?

הכל מסודר בתוך הכתבה באופן לא מינימליסטי....

ההנאה נמצאת בביס הראשון
הכל התחיל כשלטובי יצא פעם אחת להגיע לבית של מטופלת שלה.
"בדרך כלל אני כמובן לא מגיעה לבתים של מטופלות. אבל פעם אחת יצא לי להיות בבית של מטופלת, וגיליתי בית הפוך ממש. ממש ראיתי איך הבית שלה מתאים לי לדיבורים שלה בקלינקה. ואז התחלתי לעקוב אחרי הענין הזה, וגיליתי שאכן הרבה פעמים (בלי הכללות כמובן!) יש קשר בין אי סדר פנימי לבין אי סדר בחלל החיצוני. זה דבר שכמובן לא אני חידשתי. הסבא מקלם כבר אמר שהוא יכול לדעת מה המצב של הבחור לפי מראה החדר שלו.
אבל גיליתי שזה משפיע גם הפוך. אנשים שהרבה פעמים נתקעים בעבודה בנפש, שחרור וארגון של הבית ירחיב אותם ויפתח להם משהו בלב. ומאז אני עובדת בשני המישורים במקביל. על הנפש - שזה כמובן העבודה העיקרית, אבל גם על ארגון סביבת המחיה של המטופלת. אנחנו מדברים על הנפש, אבל אני עוברת איתם אל הטכני. בודקת איתם מה קורה בבית, מה קורה עם סדר יום. אנחנו מצליחים לעשות סוג של אימון שריר לחלקים הרגשיים דרך החלק הפיזי, יש קשר מאד יפה ומאד ברור".

שאלה לפני… מה זה אומר פסיכותרפיסטית?
"למדתי כמעט כל מה שאפשר ללמוד שהוא לא לימודי תואר. תואר לא לומדים בקהילה שלנו, אז השתלמתי בכל מה שאפשר, חוץ מתואר. למדתי NLP, שלושת המימדים, ווקאוצ'ינג, דמיון מודרך ועוד... המון כלים".

מה זה אומר לך מינימליזם?
"מינימליזם בעומק זה מתחבר להסתפקות במועט. הקב"ה הביא אותנו לעולם הזה כדי להתענג. היות שאנשים לא תמיד זוכים לראות את זה, ולהיות מכוונים בכיוון הזה, הם מחפשים עונג בחוץ או בורחים מסבל.
אם בן אדם זוכה להגיע לעונג רוחני, לקרבת ה', הוא פחות צריך עונג פה בעולם.
אני אתן לך דוגמה. תמיד זה מפריע לי שהרבה מגדולי ישראל נתפסים אצלינו כסגפנים. ר' חיים או הרב שטיינמן להבדיל בין חיים לחיים נתפסים אצל אנשים כמסתגפים מבחירה. אבל האמת היא שהם פשוט חיים ברובד הרבה יותר גבוה. הם נהנים הרבה יותר מאיתנו מהחיים, הם מאושרים. הם פשוט פחות צריכים את העונג החיצוני. שמעתי פעם הקלטה של הנכד של ר' חיים שמגיע להגיד לו תודה על קונטרס שהוא הביא לו. ר' חיים לא שואל אותו מה הוא קיבל מזה, או מה הוא למד מזה. הוא שואל אותו שאלה אחת: "נהנית?". הוא באמת חי בעולם שתורה זאת ההנאה שלו.
מסופר על הרבנית שטיינמן כמדומני, שהיא רצתה פעם שרשרת, אבל אז היא החליטה שהיא לא חייבת שהשרשרת תהיה אצלה. היא יכולה גם לשמוח בלראות את זה אצל השכנה, זה יגרום לה לאותה שמחה.
אז ראשית חשוב לי להבהיר את זה. האנשים הגדולים האלו לא מסתפקים במועט כי הם בחרו לסבול, אלא פשוט הענוג שלהם במקום אחר לגמרי. אה, וברור שאם ננסה להעתיק את המודל הזה, זה יהיה גרוע, אנחנו לא במקום שלהם, ואין טעם שנקפוץ לשם. אבל אין ספק, שאנחנו רואים סביבנו עולם מאד נהנתן. רודף אחרי חומריות בלי סוף, קונה כמויות של בגדים ונעליים, ואנחנו לא רואים אנשים נהנים".

למה?
"כי במילה הסתפקות במועט יש את המילה מסופק. לומדים להיות מסופקים מהמועט. יש לי את הניסיון הזה עם אוכל, שנים של עליה ירידה במשקל הובילו לניתוח בריאטרי. אחרי הניתוח יש לך כמויות מאד קמצניות לגבי מה שמותר לך לאכול. ופתאום גיליתי משהו שלא גיליתי שנים. גיליתי שכל החיים הייתי שקועה בביס הבא. היום, כשאני אוכלת קצת, אני ממצה את ההנאה שלי מהכמות הקטנה, היום אני לומדת שההנאה נמצאת כבר בביס הראשון".

הנאה. נוחות. סדר

מינימליזם מתאים גם לציבור שלנו?
"אני חושבת במיוחד לציבור שלנו. אנחנו גרים יחסית בבתים קטנים, ותמיד החשיבה היא איך להגדיל את השטח הקיים. להרחיב את הבית, לקנות עוד ארונות. זה מובן לגמרי. אבל אני חושבת שהגישה הנכונה היא להפחית את החפצים שיש לנו. להתנהל טוב עם הקיים ולצמצם אותו למינימום. ככה מרחב המחיה שלנו מתרחב.
זה נכון לא רק בטכני, אלא גם בנפש. אנחנו בתרבות ובעידן שמקדש את ה"עוד", קונים עוד ועוד. עוד בגדים, עוד נעליים, עוד ידע, עוד כשרונות. במקום לקחת את מה שיש לנו, ולעשות עבודת העמקה ודיוק. אחרי שאני מעמיקה במה שיש לי, אני לא צריכה תוספות".

מה זה אומר מינימליזם בחיים עצמם?
"מינימליזם בעיני זה ליהנות ממה שיש לי, ולהבין שההנאה מהמעט, זאת אותה הנאה כמו מהרבה. והאמת היא שיש הנאה הרבה יותר נקיה ומזוקקת מה"קצת". ריבוי הפריטים שלנו נובע מחיפוש, מחוסר דיוק. אנחנו מחפשים כל הזמן את ההנאה ב"עוד". אולי נהנה בבגד הבא, אולי בטעם ההוא, כשיש לך קצת ומדויק, אתה לומד ליהנות ממנו בשלווה.
ההיבט השני החשוב לא פחות הוא ההיבט של הנוחות. זה נוח לחיות עם קצת פריטים. את לא כבולה לעשרות מוצרים ודברים בארונות.
אצלי אחת מנקודות המפנה בנושא הייתה בערב פסח לפני מספר שנים. ראיתי שאני לא מתמודדת עם הכביסות של כל בני הבית, ביחד עם כיבוס וילונות/ מצעים/ בובות פרווה ועוד, ופשוט כינסתי את כולם והודעתי שמהיום, עשרה ימים לפסח, כל אחד לובש רק שני בגדים בשיטת כבס ולבש. לובשים בגד, ובינתיים הבגד השני מתכבס".

כמה ילדים יש לך?
"שבעה. אלו היו ימים כל כך כיפיים! תענוג לחיות בלי עומס של כביסה. ומאז, ואני מחריגה את שתי הגדולות שלי בנות ה- 16 וה- 18, שיש להם צרכים משלהם בתור נערות, לכל האחרים אצלי יש ביום יום שלושה בגדים. כשנמאס מבגד מסוים זורקים וקונים חדש".

מותר לשאול כמה משחקים יש בארון?
"גם שלושה… כלומר שלושה משחקים נגישים. השאר נמצאים בארון למעלה וכל תקופה מחליפים. ההתנהלות בבית בשוטף מותאמת לצרכים האמיתיים שלנו כמשפחה. יש לנו מה שצריך מול העיניים ולא יותר".

מגירת קופסאות אחסון לתשע נפשות

תמיד היית כזאת?
"בכלל לא. תמיד הייתי בן אדם עם עודפים ששייכים לקטגוריית ה"שיהיה". היו לי לכל ילד 12 גופיות, כדי "שיהיה". היו לי כמויות של חולצות תלבושת למשל, היום יש לי שלוש חולצות תלבושת".

מה שאומר שאת צריכה לגהץ כל הזמן?
"לא אני אחראית על זה. התאומות בנות האחת עשרה אחראיות על הגיהוץ אבל לא רק הן. בגלל שהבית שלי מתנהל בצורה מאד מינימליסטית, הן אחראיות על הביגוד שלהן, הן ערניות למה שקורה להן במדף, אם יש להן חולצה מוכנה או לא. פעם הן נתקעו בלי חולצה נקיה בבוקר, אז הן עשו לעצמן מכונה של רבע שעה, ייבשו, יגהצו ויצאו לבית הספר… הן לוקחות אחריות ולומדות ניהול וארגון על הדרך".

וואו. במה עוד זה נוכח?
"בהכל. כותנות יש לכל אחת שתיים בלבד. אחת בשימוש ואחת ברזרבה. למעלה יש עוד מלאי לשעת הצורך, אבל הארון מלא רק בצורך היומיומי. גם מצעים, אחד על המיטה ואחד בארון. אם ילד רוצה שאני אחליף לסוג אחר של מצעים הוא צריכך לבקש ואני אוריד לו מלמעלה סט נוסף. זה מרגיל אותם על הדרך לא לבזבז, אין המון מכל דבר, יש מה שצריך. אין להעיף על הרצפה בגד נקי או חצי נקי. יש כמות לשימוש. אין בזבוז.
זה גם מונע בלאגן. יש לי בית עם 6 בנות ובן. מטבע הדברים כוורת כזאת של בנות שבתוכן זוג תאומות זה המון מלל, רעש, ושמחה. אבל למרות זאת הבית מאורגן להפליא, לא בלחץ, כי הכל מותאם. אני למשל לא בלחץ מפסח, אין לי המון ארונות. יש לי ארבענ ליתר דיוק. כל ארון לוקח לא יותר משעה וחצי עבודה. אין שום דבר מיותר בבית".

תענוג. עושה לי טוב רק לשמוע את זה.
"את לא מבינה איזה שקט בראש ובהתנהלות זה יוצר. שיש את מה שצריך, והכל מסודר, נגיש ונעים מול העיניים. חיים אחרים".

מגירת סירים וקערות בשרית ל - 9 נפשות, מלבד סיר מרק גדול שהיה במקרר בשעת הצילום... 

יש לי כל
טובי מוסיפה מימד נוסף לסיפור: "יש עוד מימד לסיפור. המימד של הביטחון. זה שייך לא רק לארגון וסדר, אלא לחיים בכלל, ולחיים של אברכים בפרט. הנושא הכלכלי אצלנו מאד מדויק. אני בכוונה אומרת מדויק ולא בצמצום, ה' שולח מה שצריך, לא יותר, לרוב משפחות האברכים אין את ה"שיהיה" אלא יש בדיוק. וצריך להסכים להיות שם, לקבל את זה בענווה ובשמחה ולסמוך על ה'. בדיוק כמו שלילד ברור שכשהוא יבקש הוא יקבל ככה גם לנו, כשנבקש, נקבל. זה נכון גם לאחיזה בחפצים שלנו. לא לשמור עוד, לא לקנות מלאי מוגזם, להחזיק במה שצריך, וכמובן הרווח מיידי כמו שאמרתי.
מניסיון שמונים אחוז מהבלגן והעומס של הבתים יורד עם השחרור של החפצים המיותרים. תבואי אלי הביתה ותראי שגם קצת הארונות שיש לי הם חצי ריקים".

במה עוד מתבטא הארגון והסדר בבית שלך?
"אין אצלי מדפים משותפים, לכל מדף בבית כמעט יש בעל בית. אין מדף שאין לו בעל בית".

וחללים משותפים?
"ברובם שייכים לי. אבל החדרים של הילדים שייכים להם. זה תורם המון לסדר ולאחריות הביתית. אין מדפי בגדים שמחולקים לכמה ילדים בבת אחת. אלא לכל ילד יש את מדף הבגדים שלו. לכל ילד יש את האחריות על המדף שלו".

ואיך זה נראה?
"אני משחררת. החולצות של הבת שלי בת השבע לא תמיד מונחות יפה כמו שאני אוהבת. אבל היא לומדת לאט לאט".

למה זה חשוב?
"כי מדפים משותפים הם מקום לבלגן. באמבטיה יש חצי מגירה ששייכת לכולם. יש בה מסרקים, קרמים לגדולות יותר וזה הכי מבולגן בבית, כי אף אחד לא לוקח אחריות. ואני לא מדברת על הקטן שלי בן הארבע שהאחריות על החפצים שלו עלי".

מדף לכל ילד, ולמעלה אחסון בגדי הקיץ לכולם... ארון הבגדים המינימליסטי של טובי. ליהנות באמת - ממה שיש.

אני לא בטוחה שהכלל הזה מתאים לכולם. אצלי למשל הגיע רווחה לארון הבנים, כשהתחלתי להניח את הסוודרים שלהם ביחד, ממילא הם לובשים סטים וזה הכי נוח לשלוף בלילה את הסט לשניהם.
"כל כלל או שיטה צריך להתאים לכל משפחה ומקום. אצלי יש בנות ולא בנים, חוץ מהקטן שלי שאני ממילא מכינה לו. יתכן שעם בנות זה יותר קל, שהן יותר מכינות לעצמן.
ההפרדה אצלי מוחלטת אפילו לתאומות אני מפרידה, על הגופיות שלהן תפרנו תיפור בצבע מסוים, כל אחת עם מה ששייך לה, זה ייצר סוף סוף סדר בארון".

מה עושים עם ילד רחפן, שגם במגירה הפרטית שלו הבלגן חוגג?
"זה שיש לילד מדף משלו זה לא אומר שמעכשיו הכל עובד פלאים. צריך גם להקנות הרגלים של סדר.
אני לקחתי את הבנות לארון שלי, הראתי להן כמה קל למצוא בו פריטים. כמה שהכל מונח במקום. זה עורר את קנאתן, ועזר להן להעתיק את המודל לשטחים שלהן. ויש גם עוד כללים שעוזרים להשליט סדר.
למשל, כל יום שישי יש זמן שבו כל ילד מוציא עשרה פריטים שהוא לא צריך ומשליך לפח. אני לא עוקבת אחריהם, גם מי שזורק שני פריטים זה מצוין, העיקר ללמד אותם בקרה וארגון".

זה מאד חשוב הפינה האישית לכל אחד, במיוחד בבתים עמוסים כמו שלנו.
"מסכימה איתך לגמרי, למרות שאני חושבת שפינה אישית יכולה להיות גם פיזית וגם רגשית, וזה נכון לדעתי בכל תחום, לדוגמה בחופש. לא תמיד יש לבן אדם אפשרות לצאת לחופש, מצד הזמן או מבחינה כלכלית. אבל יש מצב שבו אישה צריכה לצאת לנופש, היא חייבת מנוחה, ואין לה תקציב. אפשר לייצר נופש גם בלי לצאת מהבית. חייבים להקשיב לנפש, ולתת לה את מה שהיא צריכה בתנאים שלנו".

מינימליזם גם בתהליך

איך נראה מטבח מינימליסטי? כמה סירים יש לך?
"יש לי שלושה סירים בשריים. סיר ביצים, ושלושה מחבתות לבשרי. זה התחיל מזה שהחלפנו את הגז לאינדוקציה, הייתי צריכה להחליף את הסירים, וראיתי שאני מסתדרת מצוין עם שלושה סירים. ואני לא מינימליסטית בבישול, יש שבעה סוגי סלטים על השולחן בשבת והרבה אורחים".

איך מסתדרים עם שלושה סירים? את לא צריכה להעמיד כמה סירים בו זמנית?
"יש לי שלושה סירים די גדולים, ואם חסר אני יכולה לפעמים לשים משהו במחבת, או לאפות בפיירקס, וכמובן לשטוף בין לבין.
אגב פיירקס בעיני זה אחת מהעזרות הגדולות במטבח. בגלל שהמוצר מאז תחילת הדרך שלו ועד סופה מונח באותו כלי. מהרגע שהוא נכנס לתנור, בשלב האחסון, ההגשה, החימום - כל הזמן בתוך התבנית.
זה חיסכון עצום בשטיפה ובהעברה של האוכל מכלי לכלי. מהרגע שהוא נאפה ועד שהוא נגמר יש לו כלי אחד. אגב, זה גם סוג של מינימליזם, מינימליזם תהליכי. לא לעשות דברים שדורשים תהליכים ארוכים. אני למשל לא קונה בגדים שצריכים התנהלות מאד עדינה, גיהוצים או כביסה מיוחדת. כמה שיותר קלות ופשטות בשימוש. אני מחריגה את הנערות שלי, שלובשות מה שהולך סביבן… עם כל השאר אני משתדלת לייצר שימוש פשוט. אין סטים של בגדים שדורשים שתי כביסות נפרדות. אלא שני חלקים כהים או שני חלקים בהירים. חוץ מהחולצות של בעלי וחולצות תלבושות כמעט אין פה גיהוץ בבית. ארוחות צהריים אני משתדלת כמה שיותר בסיר אחד, סלטים לשבת יש לי שבעה סלטים ברצף שלא צריך ביניהם שטיפה של המג'ימיקס".

את מינימליסטית בהכל? מקווה שזה לא חדירה לרשות הפרט… אבל אשמח אם תפרטי, כי נראה לי הדוגמאות ממחישות יותר מהכל.
"תכשיטים לדוגמא. יש לי שני צמידים ליום חול, שרשרת אחת ליום חול, עוד שתי שרשראות שהולכות עם בגדים מסוימים למעלה (גם הבגדים התואמים שלהם כרגע למעלה) עגילים יש לי זוג אחד שבתי, ועוד אחד יום חולי".

ומה עם הנושא של גיוון. זה נקודה שמאד מפריעה עם ה"קצת". לא חסר גיוון?
"יש כיף מסוים, פשטני, שמגיע מהמגוון, מה"הרבה", שיהיה לי הרבה בארון. אבל לי יש גם את הכיף הזה, רק הוא לא נמצא בארון שלי אלא בחנות. אם חסר לי אני יכולה לקנות, בחנות יש הכל.
אפשר לראות את זה גם בבישול לדוגמה. יש נשים שצריכות שיהיה להן בבית את כל מוצרי המזון הן קמות בבוקר ומתחשק להן לבשל לצהריים מרק דלעת מוקרם. הן רוצות לפנטז משהו ולבצע אותו. לא משנה שתמיד זורקים אצלן את הדלעת כי מרקיבה במקרר".

דלעת זאת באמת דוגמה מעולה. היא תמיד מרקיבה...
"אהה. ויש סוג הנאה אחר; לקום בבוקר, לפתוח את הארון, לראות מה יש ומזה להפיק משהו. יש תירס, יש קישואים ועם זה ניצור מרק מעניין. זה בשתי מילים הסיפור של המינימליזם אם תרצי. ליהנות ולהפיק את המירב ממה שיש. אני לא צריכה הרבה. אני לא צריכה אינסופי. אני נהנית כבר ממה שיש עכשיו".

זה כל כך יפה. במיוחד בתרבות הצריכה שלנו שכל הזמן מזכירה שחסר לנו רק את הפריט הבא כדי ליהנות.
"בדיוק. אני אספר לך משהו. לפני שעברתי את הניתוח, דיברתי עם התזונאית על התפריט שאותו אני אוכל לאכול. והיא אמרה לי שרוב האנשים מפספסים את הטעם באוכל. יש טעם מיוחד שמגיע רק אחרי שלועסים את המזון במשך דקה וחצי. השילוב של המזון הטחון עם החומציות שמופרשת מהלעיסה יוצרת טעמים חדשים. זה נכון בכל דבר, אנחנו לא מעכלים וחווים את האושר במה שיש לנו".

טובי מסיימת בסיפור על חופש מינימליסטי שאולי מסביר את הכל.
"לפני מספר שנים חברה טובה ואני ייסדנו לעצמנו מנהג, כל לילה יצאנו יחד לבית קפה. טוב, לא ממש בית קפה. התקשרנו אחת לשניה כשהבית שקט. הכנו כוס קפה מפנקת וגדושה ומשהו מתוק ליד והתענגנו ביחד על רגעי השקט והקפה המפנק. שתינו בשקט, וסיפרנו אחת לשניה מה אנחנו חוות יחד. זה היה חופש אמיתי כל ערב.
היום הקסם הזה פחות עובד, הילדים של שתינו גדלו, הבית שקט בשעות מאוחרות. אבל זאת הייתה חוויה שבנתה אצלי הרבה, לא צריך לצאת לבית קפה ולחכות שמלצר יגיש לך את העוגה, אפשר להנות לא פחות בצורה מינימליסטית. להנות אפילו הרבה יותר".