1 דקות קריאה
20 Apr
20Apr

הראיון עם מלי טוויטו הוא כישלון עיתונאי שלי.

כישלון חרוץ.

כבר שנים שיש לי חלום לראיין תורמת כליה. דווקא תורמת.

למה?

ראשית, כי אני תמיד מעדיפה לתת במה לנשים מעוררות השראה, ושנית, כי נראה לי טבעי יותר שגברים תורמים. 

גברים בדרך כלל בריאים יותר, חזקים וחסונים יותר, נשים עוברות לידות, ושנים לא קלות של צער גידול בנים.

לכן, נשים שתרמו כליה היו חידה בעיני.

איך? איך אישה יכולה לתרום כליה? וודאי אישה משלנו שעברה כמה וכמה לידות, ויש לה בית גדוש בעשיה.

ככה הגעתי למלי טויטו, אישה חרדית, אם לשישה

חיכיתי מאד לראיון.

חלמתי כבר על כותרות מרשרשות, סקופים נדירים, חלום לילה שדחף לתרומה, ילדות מיוחדת, שנים של התכווננות לצעד הזה -

אבל מלי לא שיתפה פעולה עם אף אחת מהכותרות שחלמתי עליהן.

מלי לא הבינה כמעט למה צריך לראיין אותה, מה מיוחד בה, ולמה צריך לעשות ממנה כל כך הרבה עסק:

היא בסך הכל כל כך רצתה לעשות טובה לעוד יהודי. היא בסך הכל אוהבת לתת. היא בסך הכל שמחה על האפשרות לתת משהו אמיתי ופנימי משלה למישהו שסובל.

מה יש לעשות מזה כל כך הרבה עסק?

אז הנה הראיון עם מלי: גלוי, כנה, פשוט כל כך -

ועוצר נשימה.


לעשות טובה למישהו אחר

איך בכלל חשבת על הכיוון?

"שכנה מהבנין ליד סיפרה לי שבעלה חולה כליות, הוא עבר השתלה אחת בחו"ל בעבר, והוא נזקק להשתלה נוספת, המצב שלו היה מאד קשה. שמעתי את זה ומיד אמרתי לשכנה: 'אני אתרום לו'. היא הסתכלה עלי מופתעת, אבל לא מאד התרגשה. היא חשבה כנראה שסתם זרקתי את המשפט הזה. זה לא סיפור פשוט לתרום כליה, יש דרך ארוכה לעבור, צריך בדיקות, צריך לברר, לשאול. זה לא קל. אבל בי ניצת הגרעין הראשוני של הרצון לתרום כליה".

זה היה נראה לך מציאותי באותם רגעים?

"האמת שלא הכרתי בכלל את הנושא ואת התחום. אבל ניצת בי משהו, והחלטתי שאני ממש רוצה את זה.

התחלתי לדבר על זה בבית. סיפרתי לבעלי, סיפרתי לילדים, שאני רוצה לתרום כליה לאותו בן אדם. התגובות היו לא קלות. הם פשוט לא הבינו מה נפל על אמא שלהם… בעלי בכלל לא הבין למה אני צריכה בגילי, מעל שישים, להיכנס לכזאת הרפתקאה. הוא ממש חשש מזה וניסה להניא אותי מהרעיון. גם המשפחה מסביב הופתעה והגיבה בפליאה, ואפילו כמעט ב.. כעס".

למה?

"כי זה היה נשמע להם מעשה לא אחראי שאישה בת גילי חושבת על כאלו רעיונות לא הגיוניים. אבל אני המשכתי להתעקש ולדבר על זה. לא הרפיתי".

וואו. צריך הרבה אומץ וכח להתמודד עם סביבה שמרפה את הידיים.

"היה לי רצון מאד חזק, זה מה שדחף אותי כל הזמן. הרצון לתרום כליה לשכן. שנה וחצי אחרי אותו סיפור פגשתי את אותה שכנה, ואמרתי לה שאני באמת עובדת על זה ברצינות, כבר הייתי בתוך תהליך של בדיקות, ואז נודע לי שבעלה כבר עבר תרומת כליה מהבן שלו, אבל אני כבר לא וויתרתי. רציתי לתרום ולא משנה למי".

מה בעצם דחף אותך כל הזמן הזה?

"האמת שהיה לי פשוט רצון חזק לעשות טוב. רציתי לתרום מעצמי מכל הלב, אם אני יכולה לעזור למישהו אחר, למה לא? פשוט הרצון שלי היה להיטיב עם מישהו".

כל החיים התנדבת ועזרת לאנשים?

"לא התנדבתי בצורה סדירה, אבל את זה ממש רציתי. אם אני יכולה לעשות טוב למישהו אחר, למה לא?"

כמה ילדים יש לך?

"שישה ילדים בלע"ר".

איך הולך התהליך של הבדיקות?

"הבדיקות עושות אוברול לגוף ממש - בדיקות לב, סי טי, אולטרסאונד. ממוגרפיה, קולונוסקופיה…"

הבדיקות עצמן לא פשוטות...

"נכון. אבל ממש רציתי לתת, זה היה יותר חזק מהכל. לפעמים אני עוצמת עין אחת. ואז אני אומרת לעצמי: את רואה? את מסתדרת מאד יפה עם עין אחת, את יכולה לתרום גם עין אחת… אין כזה דבר הלכתית ורפואית, אבל עקרונית, גם עין הייתי מוכנה לתרום".

לי נגמרו המילים.


"תהיי בריאה את והנתרמת"

הרבה כח מלי הייתה צריכה, מעבר להתמודדות עצמה של תהליך הבדיקות והבירוקרטיה. גם הסביבה לא עשתה לה חיים קלים.

"היו גם התנגדויות מאנשים שהחשבתי את חוות דעתם. יום אחד דיברתי עם מכרה, דוקטור לכימיה. וסיפרתי לה שאני רוצה לתרום כליה. היא כל כך נבהלה: מה פתאום! זה תהליך מורכב! זה לא מתאים לגיל שלך!

היא אישה מאד חכמה, ולקחתי את זה לתשומת ליבי, ואגב, לא רק מה שהיא אמרה, לא זלזלתי בכלל במה שאמרו לי מסביב. פניתי אז לרב שאני סומכת עליו, הרב דונט מירושלים. סיפרתי לו את כל התגובות, והוא אמר לי בפשטות: "תהיי בריאה את והנתרמת". איך הוא ידע שתהיה נתרמת? חידה. בכל מקרה, זה מאד חיזק אותי וגם את המשפחה. המעניין הוא שסיפרתי את זה לדוקטור לכימיה, והיא אמרה לי: "אם אני הייתי מקבלת כזאת תשובה הייתי הולכת עם זה עד הסוף" זה היה מפתיע. יש לי איתה קשר מאד טוב, וחודש וחצי אחרי שתרמתי, היא אומרת לי: "אני רוצה לתרום כליה!" ואז תורי היה להניא אותה… אמרתי לה שתחכה עד אחרי גיל הפוריות, לא בשלב שהיא יולדת ילדים".

מדהים איך שזה משפיע על כל הסביבה.

"זה באמת משפיע על כולם. על הסביבה, על המשפחה, על הילדים".

ידעת למי את הולכת לתרום? היה כיוון קונקרטי של מישהו?

"שלושה חודשים לפני הניתוח אמרו לי שיש אחת שמאד מתאימה אבל זה לא הלך, פעמיים ניסו לשדך בינינו וזה לא עבד בסוף. 

באחד הימים כשהייתי בבית חולים בבדיקות, ראתה אותי משפחה שמחכה לתרומה והם דיברו איתי ולקחו את המספר שלי. אחר כך הם התקשרו וביקשו שאתרום לאבא שלהם. כאן נכנסתי לדילמה; מצד אחד היה לי קשה לסרב להם, מצד שני הייתי כבר בתוך תהליך ליווי של מתנת חיים".

ומה הבעיה?

"שלמתנת חיים יש סדרי עדיפויות מבחינה רפואית. פניתי שוב לרב דונט והוא הנחה אותי להמשיך עם מתנת חיים. המשכתי עם מתנת חיים, עוד ועוד בדיקות. רעדתי כל פעם מפחד שהנה בדיקה אחת לא עוברת טוב, ויוציאו אותי מהתהליך. אבל ברוך ה' כל הבדיקות עברו טוב".

זה בטח היה מאד מרגש.

"מאד מאד. קשה לי להסביר. הייתי בוכה כל פעם כשהגיעו עוד תוצאות טובות, וכל פעם אני מתרגשת מחדש כשאני נזכרת בזה. אבל הלחץ הגדול שלי היה מהוועדה. אחרי שאת עוברת כל הבדיקות את חייבת לעבור וועדה מיוחד שתפקידה לאשר סופית האם את יכולה לתרום כליה. זאת וועדה שמטרתה לבדוק שאת כשירה נפשית לבדיקה, שאת מסוגלת לעמוד בזה, שאף אחד לא לוחץ עלייך לעשות את זה, אלא שהמניעים שלך אלטרואיסטים לגמרי. זאת וועדה שהורכבה מעשרה נציגים מחוץ לבית חולים, שכללה: פרופסור לקרדיולוגיה, עו"ד, פסיכולוגית מטעם שירות המדינה ועוד…"

נשמע מלחיץ ביותר. מה הם שאלו אותך?

"הם התקיפו אותי במטר של שאלות אחת אחרי השניה, כדי לבדוק שאני באמת כשירה לזה, ואני רוצה את זה לגמרי. הם שאלו למשל: 'למה את תורמת, מה גרם לך לחשוב על זה, אולי יש איזה משהו מהעבר שמפריע לך, האם אני יודעת בדיוק מה מהלך הניתוח'. האמת שפה התבלבלתי. ידעתי באופן כללי מה כולל הניתוח, אבל לא לפרטי פרטים ונלחצתי".

הם רצו לדעת שאת יודעת לקראת מה את הולכת.

"כן. ואני לא מספיק ידעתי… אמרתי להם שאני יודעת שעושים שלושה פתחים בגוף, פתח אחד למצלמה, פתח שני לחתוך את הכליה, ופתח נוסף להוציא אותה, הרחבתי את כל מה שידעתי. אבל זה לא סיפק אותם. הם התחילו לרדת עלי: 'את בכלל לא יודעת לקראת מה את הולכת'... כנראה כדי לראות כמה אני מודעת, חזקה ורוצה".

זה נשמע כמעט כמו גר שרוצה להתגייר ודוחים אותו...

"כן. וממש נבהלתי, שהנה אני הולכת לאבד את הכל! את כל ההשקעה הגדולה שלי! את כל הרצון שלי… אבל אז התעשתי ואמרתי להם: "אתם אנשים מאד מכובדים וחכמים. אני אולי לא חכמה כמוכם. אני גם לא יודעת להתבטא יפה כמוכם… אבל דבר אחד אני יודעת: אני רוצה לתרום. יש לי רצון מכל הלב, אני מרגישה עם זה ממש שלמה, ואני אלך עם זה עד הסוף". ואז הם שאלו אותי: 'ומה יהיה אם אנחנו נפסול אותך?' אז אמרתי להם: 'אני בן אדם שמאד מאמין באנשים, ובדרך כלל אני מאד מקבלת מאחרים. אבל במקרה הזה אם תפסלו אותי אני מיד מערערת על הפסילה".

מדהים.

"זה גרם לתפנית שם. הם התחילו לשאול אותי אם אני יודעת עד איזה שלב אני יכולה להתחרט. הם הדגישו לי שאני יכולה להתחרט לאורך כל התהליך, אפילו בחדר ניתוח עצמו. אז אמרתי להם 'חד משמעית זה לא יהיה". יצאתי משם בחשש גדול. לחץ הדם שלי עלה מרוב מתח. למפרע, כבר שם רמזה לי אחת הנשים בוועדה שהם יאשרו אותי. הפסיכולוגית שם אמרה לי: "את לחצת על בעלך, התחננת אליו שירשה לך לתרום כליה, עד שהוא אמר לך: תתרמי וזהו… אז גם אנחנו נגיד לך: תרדי מאיתנו… תתרמי וזהו". למחרת קיבלתי תשובה רשמית מבלינסון שאני יכולה לתרום כליה".



שווה לתרום עוד כליה

כשמלי יצאה מחדר הוועדה, חיכתה לה הפתעה.

"יצאתי מהחדר של הוועדה, אמרו לי ללכת לדבר עם מישהי מסוימת. הלכתי לשם, חיכיתי לה, אבל היא הייתה באמצע שיחה אישית והרגשתי לא נעים. נכנסתי לחדר אחר ליד, והתיישבתי על אחד הכיסאות. לידי ישבה אישה. והתחלנו לגלגל שיחה:

- את תורמת?

- כן. גם את?

- לא. אני נתרמת.

תוך דקה היינו חבוקות אחת בזרועות של השניה. התברר שאני עומדת לתרום לה כליה… התחלנו לבכות שתינו. הרגשתי ממש את הלב שלה פועם בתוך הלב שלי… מתברר שהיא כבר חמש וחצי שנים עושה דיאליזה. ופתאום בנס גמור, כמו שהיא הגדירה את זה, מתברר לה שיש מי שיכול לתרום לה כליה… התרגשנו מאד מאד, אבל מיד התרחקתי ממנה. ראשית כי היינו בזמן קורונה. הדבר הכי גרוע הוא, אם היא הייתה נדבקת בשלב הזה. ובנוסף, לא רציתי שמישהו יחשוב שאנחנו מכירות מלפני התרומה, שלא יפסלו אותי בגלל זה. בבוקר למחרת קיבלתי הודעה שאישרו לי לתרום כליה…"

וואו. איך הרגשת?

"התרגשתי מאד מאד. שמחתי מאד. אי אפשר להסביר את זה. אושר גדול".

לא היה בך פחד? בכל זאת. ניתוח פנימי מורכב...

"היה. אבל האושר היה גדול יותר".

תסבירי לי מאיפה האומץ. לא עברת לידות? לא פחדת מסבל?

"עברתי. ואפילו ידעתי שהגוף שלי מגיב קשה לניתוחים. אבל הכל היה שווה לי אם אני יכולה לעזור למישהו אחר".

הגעת מכזה בית? קיבלת חינוך כזה?

"קיבלתי חינוך טוב מאד בבית. אבל תרומת הכליה הגיעה מהרצון שלי לתת לשני, להתאחד עם עוד יהודי. 

שבועיים אחרי הניתוח הגעתי לביקורת בבית החולים. ופגשתי את הנתרמת. היא סיפרה לי איך זה אחרי חמש וחצי שנים בדיאליזה, שנים שבהם החיים שלה לא חיים, עם מכונת דיאליזה ביתית שכל ארבע שעות היא התחברה אליה, פתאום, היא לא צריכה את זה יותר. היא משוחררת. הגוף שלה עובד. יותר מזה. חולה דיאליזה יכול לשתות רק כוס מים אחת ליום, שאר היום רק מוצצים קרח. ופתאום היא יכולה לאכול רגיל, לשתות רגיל, אושר. כל כך התרגשתי מזה… האמת? היה שווה לתרום עוד כליה!"

ספרי על יום הניתוח עצמו.

"התכוננתי בבית. כל הלילה שלפני האשפוז לא נרדמתי מרוב התרגשות. לחץ הדם שלי עלה בהתאם וכל הזמן פחדתי שיפסלו לי את הניתוח בגלל לחץ הדם הגבוה שלי. אבל ב"ה זה עבר בשלום. 

ועוד דבר, היה פחד גדול מהקורונה, חששתי שבבדיקה יגלו לי קורונה ברגע האחרון וישלחו אותי הביתה… אבל ב"ה זה גם לא קרה. 

ביום הניתוח קמתי מהמיטה נסערת ונרגשת, רק נהיה אור ראשון, קראתי את ברכות השחר והלכתי מיד לקבר של הרב שטיינמן, בכיתי שם כל כך, אחר כך הלכתי לקבר של הרב שך, בכיתי גם שם. הייתי לבד ולא היה שם אף אחד לידי. התפללתי ובכיתי, היה מאד קר. אחרי זה הלכתי לקבר של אחד המחותנים שלנו שנפטר מקורונה וביקשתי גם על הקבר שלו… 

יצאתי לבית החולים מלווה בבן שלי והתאשפזתי. בהמשך הגיעה כל המשפחה שלי ללוות אותי. נכנסתי לחדר ניתוח בשעה ארבע לפנות בוקר, שמחתי שהמשפחה הגיעה, זה היה להם חשוב, הם באו לתמוך ולעודד".

כולם באו להצדיע לאמא...

"האמת שאולי היה מתאים שלא כולם יהיו, זמן קורונה. אבל מצד שני זה חקוק בחוויה המשפחתית. משהו שנשאר לתמיד, הם רצו לקחת חלק. 

כל אותו היום הייתי עסוקה בתפילות, הזכרתי את כל המשפחה, ולא רק; אנשים שצריכים זיווג, זרע של קיימא ועוד. ידעתי שזו שעת רצון, והחלטתי לנצל אותה עד הסוף. 

הניתוח עצמו היה שלוש שעות, קמתי ממנו עם כאבים קשים מאד. הייתי תחת חומרי הרדמה והרגעה, לא מספיק צלולה, אבל את האושר הרגשתי מיד. את לא מבינה איזה סיפוק זה, אי אפשר להסביר".

זה קצת מזכיר אישה אחרי לידה.

בדיוק. כמו אחרי לידה. ממש ככה. כמו אחרי לידה. כאילו נולד לך משהו".



מתנה של חיים

בבית חולים באה לבקר את מלי אישה מיוחדת: רחל הבר.

"מתנת חיים ליוו אותי לכל אורך התהליך. הם ביררו איפה עומדות הבדיקות, ענו לי על תשובות לשאלות, הם תמכו בי כל הזמן".

הם עזרו גם לזרז תהליכים?

לא. לא בטוחה שמותר להם, הם תומכים ומלווים מהצד, וזה עוזר מאד לתהליך. רחל הבר עצמה באה לבקר אותי בבית החולים, היא אישה חמה ולבבית, ממש ראיתי שאכפת לה אישית".

כמה זמן היית בבית חולים אחרי זה?

"ארבעה ימים. כשהגעתי הביתה חיכו לי זרי פרחים, ותגובות חמות מאד מהשכנים ומהסביבה, כולם פרגנו ועודדו. בערב הגיע לבקר אותנו השכן שלי, מושתל הכליה, זה שבגללו התחיל כל המסע שלי, ואשתו. מאד התרגשנו כולנו".

איך התאוששת אחרי הניתוח? מי תפעל את הבית? בכל זאת ניתוח מורכב כזה בגילך זה לא קל.

"הילדים עזרו בבית סביב השעון, דאגו לאוכל, כביסות ועוד. אחרי שהם הלכו, קמתי והתחלתי לארגן בעצמי. הם רצו לבוא, ואמרתי להם: לא צריך, הכל מאורגן כבר…"

יש לך היום קשר עם הנתרמת?

"כן. לפני שבוע היא התקשרה אלי, ושאלה אם היא יכולה לבוא לבקר. היא הגיעה עם מתנה יפה, שרשרת שכתוב עליה: "ואת עלית על כולנה", ישבנו יחד במרפסת היה ממש מרגש. אמנם, אחרי הניתוח היתה תקופה ששמרנו קצת מרחק, היינו צריכות לעכל את זה שתינו. המושתלים עוברים תהליך לא קל של קליטת הכליה בגוף, הם מקבלים כמות גבוהה של תרופות, זה מאד קשה. היום הקשר איתה ועם המשפחה שלה מאד חזק וחם".

פגישה מרגשת במרפסת של מלי


איך את היום?

"עדיין לא לגמרי חזרתי לעצמי, ההחלמה אורכת זמן. אבל הסיפוק והשמחה שיש לי הם אדירים, זאת חוויה שקשה להסביר אותה. ממש נתינת חיים לשני. כמה שבועות אחרי הניתוח, קיבלתי מכתב מהילדים של הנתרמת, הם כתבו לי שם: "את הבאת לנו חיים. קיבלנו את אמא בחזרה".


בסוף הראיון שאלתי את מלי אם היא הייתה ממליצה לעוד אנשים לתרום. 

מלי הגיבה באותה פשטות שבה היא הסבירה למה היא רוצה לתרום כליה: 

"בטח, כדאי לתרום, לתת חיים זה האושר הכי גדול".




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.