1 דקות קריאה
28 Apr
28Apr

למה אתם לא מזכירים את יום השואה?

למה אתם לא מציינים את היום הזה כמו שראוי לו?

למה החרדים לא מספיק מדברים על השואה?

טענות כאלו נשמעות בוריאציות שונות על ידי קולות שונים בחברה הכללית.

ומיד אחרי הטענות בדרך כלל מתחיל גמגום של "מסבירנים חרדים" (שהרבה מהם מדברים בשם עצמם בלבד), שמסבירים איך שגם לנו יש מוזיאון שואה: גנזך קידוש ה', שהיו סופרים ניצולי שואה כמו הרב משה פראגר, ויש חוקרי שואה חרדים כמו הרבנית אסתר פרבשטיין ועוד.

גם אנחנו דואגים לזיכרון השואה. לא רק אתם!

האם "גם אנחנו" או בעיקר אנחנו?

ארבעה סבים וסבתות היו לי.

כולם ניצולי שואה.

סבתא מילי שפעמיים עמדה בסלקציה מול מנגלה, ו"זכתה" למספר חקוק על היד, אותו היא לקחה אל הקבר כשנפטרה בדעה צלולה לפני ארבע שנים בגיל מאה.

סבא אלטר ניצול מחנה מאוטהאוזן המחנה הידוע לשמצה,

סבא ירחמיאל שעבר שש שנות שואה כיליד פולין, ומשפחתו הושמדה כליל, וסבתא חיה, שלא עברה ממש שואה "אמיתית" כי כילידת מזרח פולין המשפחה שלה ברחה לרוסיה והוגלתה לסיביר בתנאים לא תנאים. לא ניצולת שואה במובן הקלאסי, סך הכל סיביר.

ואני. הנכדה שלהם מואשמת, כחרדית, כאחת שלא מספיק מציינת את השואה, כי אני לא משתתפת בציון יום השואה כמו בחברה הכללית.

באמת?


כמעט כל ביקור אצל סבא וסבתא היה גם ביקור שואה.

גם אצל סבא אלטר, וגם אצל סבתא מילי השואה תמיד הייתה נוכחת בבית.

הם כל כך היו מתרגשים לראות את הנכדים, את דור ההמשך, זה היה ברור שההתרגשות לא הייתה סתם.

היא הייתה התרגשות של "היינו כחולמים", הבטה בלא יאומן, הצצה אל עולם שהם לא חלמו שהם יזכו לו.

סבא אלטר היה אומר בכל כינוס משפחתי קטן וגדול שהמשפחה היא ה"נקומה" שלו בהיטלר. היא אות הניצחון שלו.

סבתא מילי הייתה נאנחת למה ההורים שלה לא זכו לראות את זה.

גם חרדה ודאגה גדולה יותר מבית נורמטיבי הייתה בבית של סבא וסבתא, היה ברור שאסור לספר להם כשמישהו חולה (סבתא בפיקחותה עלתה כמעט על כל ניסיון הסתרה...),

היה ברור שמשתדלים לשתף רק בטוב ולא ברע, אחרי מה שהם עברו, כמי שהגיעו מ"שם", כמי שהגיעו מהלאגר, לא מוסיפים להם קושי לחיים, רק עסוקים בלרפד כמה שאפשר.

סבא התעניין תמיד בפרנסה של כולם, אם חיים טוב ומרוויחים טוב, גם זה היה יותר מאדם רגיל, היה ברור שצריך לשרוד, שצריך לדאוג, שצריך לעבוד קשה כדי לא להגיע למצבים חסרי אונים כמו "שם".

את הבית של סבא ירחמיאל וסבתא חיה בקושי הכרתי. סבא נפטר כשהייתי בת שש וחצי, וסבתא חלתה שנים ספורות אחר כך באלצהיימר.

אבל מהסיפורים בעיקר, סבא ירחמיאל התעקש מאד על בית שמח. הוא היה שר הרבה כיהודי חסיד מודז'יץ את הניגונים המופלאים של החסידות.

הוא היה מפזר בדיחות קרש שהצחיקו מאד את הילדים, והעלו חיוך על פני המבוגרים ("למה תרנגול אומר קוקוריקו בעיניים עצומות?"), הוא תמיד דיבר באופטימיות, בקושי סיפר.

אבל בלילות, הוא היה חולם. על השינה לא הייתה לו שליטה, אז הזוועות היו צפות ועולות ולא מרפות.

ואני, הנכדה שלהם, צריכה להתגונן על זה שאני לא מספיק זוכרת את השואה.

אני שכדור שלישי השואה זרמה לנו בעצמות, בדם, ינקנו אותה עם חלב אם. היא הייתה תמיד ברקע.

גם בבית הספר השואה הייתה נוכחת. לא הייתה כמעט מסיבת סוף שנה או בת מצווה שלא אוזכר בה סיפור על השואה, עם המון דרמה וקיטש כיאה להצגות סוף שנה, קולות מייבבים ודמעות מבוימות, אבל שואה הייתה. נוכחת. נושמת.

שלא לדבר על ספרות חרדית ענפה. בגיל צעיר יותר: "אמא בקשתך נתקבלה" וכשקצת גדלנו "הרוח שגברה על הדרקון" ועוד רבים.

נכון. לא קראנו את הזוועות של קצטניק, על החידלון, חוסר האונים ותיאור הזוועה כמות שהיא.

אבל סיפורי הזוועה של פרל בניש הספיקו בהחלט, גם אם כשגדלנו הבנו שלא כולם היה ה"עשיריה", ולא כולם היו מלאכים באושוויץ.

היו גם צדדים מכוערים לגמרי, גוססים, מתים.

אבל הספר הזה, יחד עם עוד ספרות ענפה שקראנו הספיק לגמרי כדי לתת מושג, גם אם לא ראינו את הגופה עצמה שמתגלגלת במורד (וכמה כבוד זה נותן לקדושי השואה התיאורים האלו?)

נכון. לא היו טקסי שואה חגיגיים של הדלקת נרות בבית הספר, או הקראת נאום מצוחצח של נציג התלמידים כמו שמקובל בבית ספר חילוניים (וכמו שהרב נויגרשל, אחד מאלו שמעבירים את זיכרון השואה בצורה המדויקת ביותר: היסטורית ורוחנית, הגדיר פעם את המיצגים בסגנון הזה: "שואה יפה וחגיגית, מרשימה").

אבל לא היינו צריכות לשמוע רק על השואה.

גדלנו על סיפורי טבח, אימה, גלות, וצער שנכחו בהמון שיעורים וספרים: סיפורים על עלילות דם, פוגרומים, טבח בעיירות יהודיות, מסעי צלב, קוזקים, גזירות ת"ח ות"ט, קינות של תשעה באב, שלושה שבועות של אבל, כולל תשעה ימים של צער מוגבר, כל חרדי וחרדית גדלים על צער הגלות, צער השכינה, "אזכרה אלוקים ואהמיה" ברגעים הכי קדושים של יום כיפור, וכמובן - הציפיה לגאולה, כל אלו התחברו לרצף של גלות שלימה שהשואה הייתה חלק מהרצף הזה, מהגלות הנוקבת הזאת.

האם רק אנחנו גדלנו ככה?

מסתבר שכן. בעלי ישב לאחרונה עם קבוצת נערים במהלך מפגש של היכרות עם הציבור החרדי, ואיכשהו הזכיר את המושג: "עלילת דם".

עלילת דם? הילדים גרדו את קצוות האוזניים: זה היה משהו בעיירה אחרי השואה? זה קשור לסטלין? מה זה עלילת דם?
וכמורה להיסטוריה לשעבר, גם לבגרות חילונית במסגרות לבנות חרדיות נושרות, אני יכולה לומר שגם בספרי הבגרות להיסטוריה, ההיסטוריה היהודית הזאת שאנחנו גדלנו עליה לא מוזכרת.

נסו לומר לילד חילוני את המילה "גלות". נסו לדבר עם נערה חילונית על תביעה לנקמה של עם ישראל מהאומות שטבחו בנו במשך שנים (תביעת נקמה מה', לא בידיים שלנו).

טבחו? במשך שנים? אה, זה היה כנראה בימי הביניים, שנהרגו גם הרבה גויים מאלימות של פראים ברברים. זה לא קשור אלינו כעם.

גם בטיולים בחו"ל: יש יהודי חרדי שמעז להיכנס לכנסיה? מעבר לבעיה ההלכתית שבזה, כל כך גדלנו על סיפורי האינקוויזיציה, ועל הפגיעה האנושה של הנצרות בעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, שכמדומני שאף יהודי חרדי לא יעז (שוב, מחוץ לבעיה ההלכתית) להניח את כף רגלו על מפתן קתדרלה נוצרית כזאת או אחרת, עם ארכיטקטורה ותרבות יפה ככל שתהיה.
בטח לא לחוש שם "רגש של קדושה" כמו שסיפר משה דיין אחרי ביקור בכנסיה נוצרית (עפ"ל).

ובכלל. איך בכלל מסבירים את השואה כשאתה לא מאמין במונח "עם ישראל"? איך בכלל יכולים להבהיר מהי שנאת עולם לעם עולם כשאתה מגדל לעולם רב תרבותי עם הערכה לתרבויות/ שפות/ מאכלים וגישות מכל העולם (בדרך כלל רק לא מהדת היהודית. לזאת אין מה למכור לישראלי הליברל. לשבט נידח במערב אפריקה כן).

אז מהי השואה? חור שחור באמצע, משהו שעדיף לא להסביר איך הוא יצא מהאומה הכי מתקדמת, ערש ההשכלה של העולם המודרני: גרמניה הנאורה, והתפשט בכל העולם המערבי הנאור דאז - בפולין, בליטא, וגם בצרפת ובהולנד (שלמרות הסיפור הפנטסטי על המחתרת ההולנדית מתברר על פי מחקרים היסטוריים שפחות יהודים ניצלו בה מאשר בפולין, באופן יחסי).
ובכל זאת?

השואה היא שנאת מיעוטים. כמה פשוט. כמה קל להסביר את זה. כמה זה מתחבר לעמדות העולם הפרוגרסיבי של ימינו שמנסה לדחות את הלאומיות בכח ולהבליט את השוויון וההתאחדות של כל בני אנוש על פני האדמה בלי הבדל גזע דת ולאום, שכל מה שמטריד אותו זה ההתחממות הגלובלית, או הכנסה של עוד כמה תופעות הזויות שפעם היו בלתי מוסריות בעליל לרצף ההתנהגות המקובלת.

עד?

עד שמגיע פוטין וטופח לעולם על פניו, ומזכיר שיש לאום, ויש עמים, ועדיין נושא גוי אל גוי חרב.

עד שמגיע דאעש, ומוסלמים קיצוניים שמזכירים לעולם שקידש את ה"חופש" והמתירנות כפולחן - שהדת חיה, בועטת ונושמת.

עד שמגיעה אנגליה ופורשת בצעד בלתי מובן מהאיחוד האירופי כי מתברר שהעולם עדיין מחולק לעמים, 70 אומות ליתר דיוק, גם אם אנחנו לא יודעים להצביע עליהם בשמות ברורים כמו בחלוקה של התורה.

עד שמגיעה מארי לה פן - ומזכירה שבתוך העמים הנאורים עדיין נושמת שנאה, עדיין מפעמת אנטישמיות, ויש כמה דברים שטמונים ב - DNA של העולם יותר מהצעקות של גרטה טונברג על העולם שעדיין רוכש חד פעמי ועולה על מטוס.

בספר "יסופר לדור" סיפור השואה של משפחת עמנואל והקהילה שסביבה (ספר חובה על השואה! נסו להשיג אותו) מתואר (עמוד 129) שכשהם שהו בברגן בלזן נקלע יונה עמנואל, כותב הספר שאז היה נער, לתוך קבוצה של צעירים "חלוצים" כולם רחוקים מיהדות, איתם הוא חלק את העבודה ב"אהל הנעליים", שם טיפלו מאות יהודים בעשרות אלפי נעליים משומשות שהובאו מכל רחבי גרמניה.

למרבה תדהמתו בחרו הצעירים שם לספר במשך כל יום כעשר דקות סיפור בהמשכים, על פי ספרו של פרנץ וורפל על סבלם של הארמנים בעקבות רדיפות הטורקים אחרי מלחמת העולם הראשונה.

כשהוא שאל אותם למה לא מספרים סיפור מעודד יותר, התשובה הדהימה אותו. התברר שרבים מבני הקבוצה התחילו להרגיש שאכן עם ישראל אינו ככל העמים ולכן רצוי למנוע מהחברים להתקרב ליהדות. הסיפור על הארמנים נבחר, כי הוא מוכיח שאין לעם ישראל גורל מיוחד, גם לארמנים קרה דבר דומה!

אז מה רוצים מיאיר לפיד שהשווה השנה בין האנטישמיות כלפי העם היהודי לטבח של עמים נוספים, אם צעירים יהודיים תוך כדי עבודה תחת נוגשים נאציים, מתעקשים לעצום את העיניים, גם על מפתן תאי הגזים והמשרפות?


ועוד מילה על זיכרון חורבן יהדות אירופה במוסדות שלנו (כמו שהתעקש הרב יצחק הוטנר לקרוא ל"שואה" כהמשך ישיר למה שכתבתי פה למעלה - ההדגשה שלנו שהשואה היא חלק מהגלות והחורבן כולו עד חורבן בית המקדש לעומת ההדגשה החילונית שה"שואה" היא אירוע חד פעמי מנותק מכל מה שהיה לפניו, ולצערינו גם אחריו).

בתור אחת שפעמיים הייתה במסע לפולין, אני חושבת שכדאי ונכון לעשות את המסעות האלו בזווית שלנו כשומרי תורה ומצוות, כממשיכי המורשת של אותם מיליונים שנרצחו.

המסע הזה, כשהוא נעשה בהנחיה נכונה היסטורית ורוחנית - הוא נכס לחיים. נותן פרופורציות, התבוננות על הכל טפח מלמעלה, חיבור חזק יותר לעם ישראל, למורשת שלנו לנצחיות שלנו.

מצעד לחיים האמיתיים שלנו.

אף אחד לא חוזר משם אותו דבר. בטח אם בערב, במקום ללכת לפאב גרמני קרוב כדי לשתות ולהירגע כמו שמקובל
במסעות של בני נוער חילונים, יושבים ביחד ושרים שירי נשמה שמכניסים את הרשמים הבלתי נשכחים אל הלב.


חשוב להזכיר, חשוב לזכור, זאת החובה שלנו של "זכור ימות עולם", של התגשמות פרשת האזינו (פסוק כ'): "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם", (כ"ג - כ"ה): "...אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה..."

והבנה בסיסית על מה אנחנו מבקשים ב"לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים".

נקמה על כל אותם מיליונים שנהרגו במהלך ההיסטוריה היהודית:

נקמה מהמדינים, מהפלישתים, מהבבלים, מהיוונים, מהרומאים, מהנוצרים, מהמוסלמים, מהליטאים, מהמרוקאים, מהגרמנים ומהפלשתינאים -

נקמה שיקום ה' עם כינון מלכותו בעולם בגאולה השלימה.

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם, מ"ג)

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.