ילדים במצב חרום: ההמלצות של גוני לוין


1 דקות קריאה
12 Nov
12Nov

גוני לוין היא אחת הפסיכולוגיות המפורסמות המומחיות בעולמם של ילדים, ובעלת הבלוג 'ילדים זה לא צחוק'.

בעקבות המלחמות הכפויות שנוחתות עלינו, הצבע האדום, האזעקות, ושאר מרעין בישין, היא מציגה שאלות שהורים נבוכים הפנו אליה, ואת התשובות החכמות והברורות שלה עם ההומור הסמוי שמרחף בין המילים.

לתועלת ההורים שבדרום (ובמרכז?), שצריכים להסביר לילדים מה זה צבע אדום, ומה זה אזעקה, ולמה אנחנו צריכים לרוץ מהר לממ"ד (במקרה הטוב... או לחדר מדרגות) באמצע הלילה - הנה השאלות והתשובות המעולות של גוני על מצבי צבע אדום/ מלחמה. (כמובן שיש צורך להוסיף את הרצוי/ למחוק את המיותר... לפי אורחות חיינו ואמונתנו).


צבע אדום

הורים שואלים:

בעקבות המצב הצבאי בדרום עברנו עם משפחתנו למרכז הארץ. אלא שאת הבן שלנו זה לא הרגיע. כל פעם שהוא שומע אזעקה או את צרוף המילים "צבע" + "אדום" הוא מתחלחלללל ("אוטו בצבע אדום", "לורד בצבע אדום"..). גם אם רק מזכירים זאת בשיחה, או מדברים בחדשות. 

עד כמה להסביר לו את המצב? איך עוברים מצב לא נורמלי באופן נורמלי?

גוני עונה:
שני דברים מפחידים ילדים (וגם אותנו) יותר מכל: חוסר מידע ועודף מידע. כשילד מקבל מידע לא מובן או לא מקבל מידע הוא משלים מידע חסר עם מידע שגוי. "צבע אדום" עלול להתקשר עם המון דם. "כיפת ברזל" מכסה את השמיים. מה יקרה אם היא תיפול עלינו או תכסה את השמש? אמאלה!!

החרדה מתעוררת בקומה התחתונה במוח. לקומה העליונה תפקיד מאזן, מווסת ומרגיע.

עד גיל 7-8 החיבור בין הקומה התחתונה לעליונה רופף.(אל דאגה! עד החתונה הוא ילך ויתחזק). מסיבה זו תפיסת העולם של הילד מושפעת ממציאות פנימית. לצד רשמים שמגיעים מהעולם החיצוני תחושות ואסוציאציות רבות מגיעות מבפנים. נוצרת "מציאות נתפסת" שאינה מדויקת. הפחד יכול להתעורר ממשהו מפחיד אבל גם מדיבור על או ממראה של מישהו אחר פוחד. כאשר ילדים צופים במישהו אחר סובל הם חווים שהוא פוחד או כואב הרבה יותר מהמבוגרים. זה מלווה בשינויים בדופק, לחץ דם ונשימה.

במצב של לחץ תוכנת החיפוש במוח מסננת כל מידע מרגיע שאינו בהלימה לתחושת החרדה. מילים נתפסות אצלם כדבר האמתי. די במילה כדי לעורר קשת שלמה של תחושות ודמיונות מבהילים. עוצמת קול גבוהה מתפרשת כסכנה יותר רבה. (הנכדה שהגיעה מהדרום סיפרה: "היה "צבע אדום". התגברתי על הפחד כי זה היה בקול חלש".)

כדי שבנכם יירגע פרסו סביבו מערכת של " כיפת אהבה". היו קרובים ואל תשאירו אותו לבד. שגרו אליו מילים טובות של קשר מרגיע ("אני אוהב/ת אותך", "אני פה בשביל לשמור, לעזור..", אני לא דואג/ת", "עוד מעט זה יעבור"). ברמה הכימית בגוף מולקולות של חום ואהבה מיירטות מולקולות של חרדה בצורה הטובה ביותר. פעילות גופנית וחשיבתית ממוקדת מזיזה הצידה מחשבות מפחידות. מצאו לבנכם עיסוקים. עודדו אותו לצייר, להרכיב, לשחק משחקי כדור וקופסא. רצוי יחד אתכם. 

הדאגה של בנכם, כמו ההאזנה הבלתי פוסקת שלכם ללופ החדשות המטריד, היא תופעה נורמלית במצב לא נורמלי. הקשיבו לחדשות בעוצמת קול נמוכה. כאשר בנכם נלחץ ומרגיש כאילו זה קורה "כאן ועכשיו" כבו לזמן מה את המכשירים. כאשר הוא נרגע הסבירו לו בשפה פשוטה ועניינית מה קורה. אפשר לצייר את המתרחש או להדגים במשחק. הזמינו אותו לשאול שאלות. כבדו והכירו בפחד שלו אבל אל תשכחו להרגיע ולתת מידע הסתברותי (הסיכוי שרקטה תיפול ותפגע בנו קטן בהרבה מהסיכוי שציפור תעשה לנו על הראש).

תמיד אפשר למצוא משהו טוב במשהו לא טוב, אם זה משהו לא טוב מהסוג הטוב. מצב חרום הוא גם הזדמנות ללמוד להאזין לחדשות, ללמוד חשבון ("אמרו:36 רקטות") ושפה גבוהה ("אמרו: איש לא נפגע"). בגילם הם מוטרדים מה יקרה עד הפסקת האש. כשהם יגדלו הם יבינו שיותר חשוב ומטריד מה קורה בין הפסקת אש אחת לשנייה.


מסבירים מלחמה


הורים שואלים:

תודה על ההסבר המרענן והמרגיע. אבל נשארתי עם שאלה: איך מסבירים לילד בשפה פשוטה מה קורה? מה להסביר? מאיזה גיל? חברים סיפרו לבן שלהם שזה מין משחק כזה שכאשר יש צפירה מתחבאים בחדר הביטחון. זה לא ניראה לי ולאשתי. ומה אם הוא יגלה שסתם עבדנו עליו?
כל פעם אנחנו מגמגמים משהו קצת אחר. למזלנו הוא לא שואל.

גוני עונה:

האופן בו אנחנו מסבירים לילד על המצב הביטחוני מעצב את האופן שבו הוא יגיב בעתיד למצבים דומים. לכן כל כך חשוב להסביר ולהגיב. להראות שמה שקורה יכול להיות מדובר ומובן, ולנו יש יכולת להתמודד אתו. להסבר טוב יש שלושה מרכיבים: מובנות – הסבר קצר בשפה פשוטה ובהירה. משמעות – מתן סיבה, מטרה ומשמעות למה שקורה. זה לא קורה כך סתם. מסוגלות – יש מה לעשות ויכולת להתמודד.

עד גיל שלוש ילדים פוחדים ממה שקורה כאן ועכשיו. הם זקוקים לתת שם למה שקורה ("לרעש הזה קוראים אזעקה. כמו סירנה של משטרה או צפירה ביום העצמאות". "זה הממ"ד או המקלט שאליו נכנסים כשיש אזעקה". "הרעש מבהיל כי הוא נורא חזק ופתאומי") ועוד יותר זקוקים לחיבוק והרגעה.

בגילאי הגן, ככל שהם מחכימים, הם חוששים גם ממה שראו או שמעו ואפילו ממה שחשבו, חלמו או דמינו לעצמם. הם צמאים להסברים יותר מלאים. לילדים שכבר משחקים בחיילים, ברובים ובמלחמה וכבר מבינים מה זה לריב עם חבר על צעצוע, על טריטוריה או על דומיננטיות אפשר להסביר שיש ריב ביננו לחמאס. הם יורים עלינו רקטות. ולנו יש קסדות/ כיפת ברזל/ מטוסים וצבא חזק ששומר עלינו (והקב"ה... שבי). ככל שהגיל עולה ההסברים נעשים יותר כלליים, מופשטים, נותנים ביטוי למערכת הערכים של ההורים (לא רוצים במלחמה. מחפשים דרך להגיע לשלום) ולתפיסת העולם שלהם.

קרבות ורקטות מפחידים גם את ההורים. ולמי שמפחד קשה למצוא מילים ולהסביר. קשה לכוון לגובה ההבנה של הילד ולמה שמעניין אותו (מה זה רקטה/ כיפת ברזל? מה הסיכוי שיקרה משהו לאנשים הקרובים? מתי אפשר יהיה לחזור לשגרה, להזמין חברים?) ולא למה שמעניין אותנו (הסיבה למלחמה/ מי צודק/ מספר הקורבנות/ ההרס הנורא/ מחיר המלחמה./ תפקוד ראש הממשלה.).

כדאי ואפשר לדבר על הרגשת הפחד, להודות שגם אבא ואמא פוחדים, להשלים שכולנו פוחדים ולומדים למתן את תחושת הפחד, להירגע, ולהסיט את הקשב למשהו אחר. אחר כך אולי תזכו לאתנחתא קומית, כשהאפרוח ילחש לתרנגולת: "אל תפחדי, אמא. אני שומר עליך".
ואתנחתא קומית נוספת לסיום:
כדי להכניס רוח משחקית למרחב המוגן השוו בני המשפחה כמה הדי פיצוצים שמע כל אחד:

אבא: "אני שמעתי 3 !".

אמא: "אני שמעתי 4".

אחות: "אני שמעתי גם 3".

אח קטן: "אני שמעתי כלב!


אני לא מפחד...!

הורים שואלים:

הבן שלנו (5 פלוס) לא מראה סימני פחד מפני האזעקות. אנחנו גרים באזור מרוחק מעזה ושמענו אזעקה רק שלוש פעמים. ובכל זאת זה מוזר כשהוא מתבטא בהפרזה שהוא בכלל לא פוחד מטילים ואזעקות.. אנחנו משתדלים לא לראות חדשות בנוכחותו ולא לדבר על ידו על מה שהוא איננו יכול להבין. אמרנו לו רק שיש יריות על החיילים שלנו והצבא שומר עלינו. האם להאמין לו? מאיזה גיל ילדים מתחילים לפחד?

גוני עונה:
פחד אינו תוצאה של גיל אלא של תמהיל בין נטיות גנטיות (רגישות חושית ועצמת רגשות גבוהה, יכולת איטית להירגע..), אירועי חיים (חשיפה למצבים מסוכנים, למתח, למידע עודף..) הטיות חשיבה (תפיסה של עולם מסוכן ועוין, חוסר בטחון ביכולת ההורים להגן..) והעדר נוכחות מרגיעה של הורים או אנשים טובים אחרים. זיהוי וביטוי גלוי של פחד – זה כבר סיפור אחר. גם ילדים שפוחדים מאוד לא תמיד יודעים שהם פוחדים. כשהם מכריזים שאינם פוחדים הם מתכוונים, בדרך כלל, לביטוי החיצוני והגלוי של פחד. הם לא מתכווצים, קופאים, בורחים, רועדים, בוכים, צועקים "אמא'לה! הצילו!". המושג "פחד" שמתאר הלך רוח כללי לא כל כך מוכר להם.

ישנם כאלה שמזהים פחד אך בוחרים לא לומר זאת בקול, שמא החמאס בעזה ישמע ויבוא להציק להם. ילדים גיבורים ואמיצים (במיוחד בני 5-7 שהם תמיד "הכי הכי בעולם") מנסים להתגונן מפני תחושת הפחד באסטרטגיות ילדותיות שזמינות להם. קוראים לזה "היפוך תגובה": אם אני מפחד, אולי הכחשה של הפחד והגזמה של ביטויי הכוח והגבורה תגרש את תחושת הפחד. "אריה כי ישאג, מי לא ירא". ואם הפחד לא יברח, לפחות כל האויבים וחורשי הרע לא יעזו להתקרב.

אם אתם נמנעים מלדבר על ידו ולחשוף אותו למצב הביטחוני אתם מוכיחים לו שטקטיקה של להיות גיבור ולא לפחד אכן עובדת. עובדה. אין טילים. אין אזעקות. אין מלחמה בעזה. כולם התנדפו וחלפו. באמת אין מה לפחד.

כדי לדעת מה הוא באמת מרגיש האמינו להתנהגות שלו יותר מאשר להכרזותיו. אם הוא עצבני יותר מכרגיל, חושש להישאר לבד או לצאת מהבית, תלותי ונצמד להורים, בוכה, מתקשה להירדם, מתלונן על כאבים גופניים ללא סיבה רפואית – סימן שהוא זקוק שתסייעו לו לזהות את הפחד, לבטא אותו ולהיעזר בכם כדי להרגיעו.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.