בחודש של מצור, שמסמל יותר מכל את הכניסה שלנו למנהרת החורבן, בחרתי לכתוב על מערות נוספות המתלוות לפעמים לחיינו, ועל היציאה מהן - מחשיכה לאורה, ממצוקה לשחרור ולגאולה.
אחת מהן היא מערת ה - OCD, המערה האפילה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. מערה דווקא, ולא מנהרה, יהיה הדימוי המדויק, בגלל שלמערה הזו - אין פתח יציאה, ולא שייך לדבר על ה'אור שבקצה המנהרה'.
בעולם מפוזרות 'מערות' רבות של OCD, ולכל אחת מהן כמה וכמה פתחי כניסה.
כולנו מכירות את המפורסמות שבהן: מערת 'הכפייתיות לניקיון', 'האובססיביות ביראת השמים', ה'זהירות מחמץ', ה'חשש מתולעים'... ויותר משישנן 'מערות' מפורסמות - ישנן נסתרות, כמעט סודיות. מספרן הוא כמעט אין סופי.
לכל מערה יש את ההבטחה הנסתרת שהיא נושאת בכנפיה, הבטחה שתואמת בדיוק לצורך של אלו שנקלעו לתוכה. אם נתייחס למפורסמת מכולן – מערת הניקיון – יש לה הבטחה גם עבור הנכנסים מפתח החשש ממחלות וגם עבור הנכנסים מפתח חיפוש הערך העצמי, שהם שני ה'פתחים' המרכזיים והנפוצים שלה. כמובן, תמיד ישנם נוספים...
למעשה, אין מי מאיתנו שלא הציגה את כף רגלה בפתחה של מערה כלשהי (או כמה...). רובינו הצצנו פנימה, ואפילו בלי להבין תמיד למה ענינו לעצמנו: לא, תודה, לא בשבילנו. הסתובבנו מיד ויצאנו החוצה. חלקנו – המשיכו לפסוע פנימה. סוף כל סוף ההבטחה שהמערה מבטיחה לנו עונה על צורך משמעותי מאד שלנו, ויש בה משהו ודאי ונחרץ מאד. גם בלי שיש שלט ברור בפתח שלה, ידענו בתת מודע ששם יהיה לנו איזה סוג של טוב.
המלכודת שהיא טומנת בחובה, לעומת זאת, עמומה ומעורפלת.
גם בהמשך המערה – עדיין חודר אור קלוש מפיתחה, ולא פעם נשים צועדות שם – וטוב להן.
אם נתייחס לשני חלקי ה OCD - האובססיות והטקסים הכפייתיים, בשלב זה הטקסים עדיין מצוינים לנו, מספקים לנו את הצורך שגרם לנו מלכתחילה להיכנס ולהתחיל לצעוד פנימה. נורת האזהרה שמאותתת היא חוסר הנוחות שאנו חשות מול חווית האובססיות, המחשבות ש'טוחנות בראש כמו מיקסר', ללא הפסקה. בשלב זה הן אילו שגורמות לעיתים לצועדות שם לסוב לאחור, לחפש מהר בחזרה את פתח הכניסה ולצאת דרכו. בדרך כלל הן תצלחנה בכוחות עצמן או עם מעט עזרה חיצונית – לצאת בחזרה, אל האור.
וישנן – שממשיכות הלאה, פנימה משם.
את שושי פגשתי בחלק הזה. החלק העמוק, החשוך, שקרני אור כבר אינן חודרות אליו להאיר ולסייע לבהירות. בחלק שבו חוברות האובססיות והטקסים הכפייתיים גם יחד למחול שדים, שמשבש את חיי הצועדים בו. החלק שבו נפנה לעזרה או בגלל שהסביבה תדחוק בנו (בעל שלא יוותר, פיטורין מהעבודה, הערות עדינות יותר ופחות מהחברה ומהמשפחה...) או בגלל התחושה שאנחנו כבר לא מתקשרות היטב עם המציאות, התפקוד שלנו נפגע – ברמת היעילות, או ברמת ההגיוניות וה'נורמליות' שלנו.
וזה אכן מה שהביא את שושי לבקש עזרה.
היא היתה עמוק במערת ה'בל תשחית'. היא חשה צורך דוחק להרים כל פיסת חומר נפסד שמצאה ברחובות, שמא יוכל לשמשה בקייטנה הקרובה שתרכז... כשהיא ראתה ממרחק דבר מה שמונח על הקרקע, היא חשה צורך כמעט בלתי נשלט לפסוע לכיוונו ולבדוק כיצד ניתן לנצלו, למרות הרצון להגיע ליעדה המקורי.
גם בביתה – היתה ממיינת בקנאות כל פריט שכבר נקבע דינו לזריקה; אולי ניתן לנצל אותו לפחות למיחזור? היא אפילו פתחה בחשאי שקיות אשפה שאספו ילדיה כדי לראות מה ניתן להציל למיחזור. אילו היו עיקרי הטקסים הכפייתיים, אולם כמובן – גם האובססיות לא טמנו ידן בצלחת, ובין לבין הראש שלה היה עסוק כל היום בשאלה הדוחקת – מה עוד ניתן לשמור, למצות, לנצל כל פיסת מציאות שסביבה. כשהיא כבר לא יכלה לשאת זאת – לא את ה'מיקסר' שבראש, ולא את הטקסים, שגרמו לה בושה רבה (על אף המאמץ הגדול להסתיר את רובם מהסביבה, תמיד ליווה אותה החשש שמישהו יגלה או ידע והבושה האיומה שעלולה להיגרם לה) - פנתה לחפש עזרה.
לבסוף הגיעה שושי אלי, בתקווה למצוא את הדרך היעילה והמהירה ביותר שתסייע לה לפרוץ אל האור. כאחד משלבי הטיפול הראשונים, כך ידעתי, יהיה עלינו לבדוק מהו הפתח ש'משך' ו'פיתה' אותה להיכנס למערה הזו. האם היה זה החשש מבל תשחית?
התברר שכבר מילדותה המוקדמת היא גדלה על האמונה שאסור לבזבז, מי ששומר - הקב"ה מסייע לו, ומי שמבזבז - כביכול 'שיסתדר לבד'! היא העלתה עוד ועוד סיפורים וחוויות מילדותה שתמכו בחוויה שלה שסכנה לבזבז! מי שמבזבז ננטש, נשאר לבד, לא דואגים לו.
לפחד הזה הצטרף בהמשך קמפיין מסיבי על איכות הסביבה והחובה למחזר, שלווה בסלוגן: "טיפש מי ש..." או משהו מעין זה. כשחברו יחד הצורך שלה בתמיכה והצורך שלה בערך עצמי (מה, שאני אהיה טיפשה?!) - על פתחה של מערה אחת מבטיחה - מובן שהיא צעדה פנימה בשמחה של מי שמצא מענה לצרכים דוחקים כל כך!
בשלב זה כבר היתה דרכנו החוצה סלולה. אמנם, נותרה עדיין דרך. היה צורך לשחרר את המוח מדפוסים מוטבעים עמוק, היה צורך לספק מענה אמיתי יותר לצרכים הדוחקים - אילו אינם צרכים שיתכן לוותר עליהם בצורה כלשהי, ואם לא באמצעות מים מתוקים - הנפש תגרור אותה שוב לספקם, ולו יהא זה באמצעות מים מלוחים, אבל את הדרך החוצה, אל האור - כבר פרצנו. בהמשך הדרך מצאנו את המקום האמיתי והנכון של הערך הפנימי, העמוק שלה, הבאנו את הריפוי למקום הנטוש שלה, המחפש תמיכה, ושחררנו את המוח מהחיווט השגוי שלו תוך שהרגלנו אותו מחדש לחיווט התקין.
בכנות - השלב המדהים הזה, של לראות את האור והישועה של מי שהיתה לכודה עמוק בחשיכה - הוא שלב שבכל פעם מחדש מאיר גם לי את הדרך, גורם לי להתפעם, להודות לד' שזיכה אותי ללוות ולהיות חלק קטן ממסע מופלא של עוד אשה מדהימה אל האור הגדול, המצפה לה בסופה של הדרך.
מאחלת לכולנו שנזכה להאיר ולחוות תמיד את האור בכל צעד ושעל!
OCD - מהו? ישנן 2 צורות הופעה לOCD: מחשבות טורדניות עם טקסים כפייתיים (רחיצת ידיים חוזרת ונשנית, בדיקות חוזרות האם הבית נעול/ הגז מכובה, וכד'). וללא טקסים - אובססיות (מחשבות, לעיתים 'מוזרות' מאד, ש'נחשבות' שוב ושוב ללא שליטה, כמו: אולי התבלינים שהכנסתי בסיר היו מתולעים? או: מה יקרה אם בטעות אשלח לבוסית את המייל האישי שבעלי שלח לי?). לעיתים האובססיות תתפתחנה לשלב שיצטרפו אליהם גם טקסים כפייתיים, ולעיתים ישארו "רק" במסגרת של מחשבות אובססיביות. הטקסים הכפייתיים, ובצורה סמויה יותר גם המחשבות האובססיביות, מספקים מענה לצורך דוחק של האדם, שאינו מקבל את המענה הנכון, כמו: חשש מאסון - זהירות אובססיבית, חשש מחיידקים - שמירה כפייתית על היגיינה, ועוד. לעיתים קל מאד לזהות את השורש ולעיתים מורכב יותר. וכמו בכל דבר במערכת הרגשית שלנו - לפעמים הצורך הפנימי מתחבא מתחת לצורך חיצוני שנועד לחפות עליו... |
מזווית אישית:
אחת השאלות שאני נשאלת בתדירות הגבוהה ביותר היא: האם זה נורמלי ש…?
אני מניחה שבעקבות קריאת המאמר עלו לפחות אצל חלק מהקוראות שאלה מעין זאת אודות התנהלות מסוימת של עצמן. כאלו אנחנו, כל דבר מקשרים ומשליכים ישירות לעצמנו, "לפיכך נברא אדם יחידי"...
ובכן, מדוע משנה האם דבר מסוים הינו 'נורמלי' או לא?! בעיני - מה שמשנה זה הפונקציונליות שלו וההשלכה שלו לאיכות החיים שלנו ושל סביבתנו. אם דבר מה מפריע/מציק/לא נעים/לא נוח בעבורנו או בעבור היקרים לנו, ואפילו לסביבה הרחוקה יותר - מה תועיל לנו ה'נורמליות' שלו?! ועוד יותר מכך, להיפך, אם התנהלות מסוימת טובה ונוחה בעבורנו, מתאימה היטב לסביבתנו, והולמת לחלוטין גם את הלמידה שהילדים שלנו עתידים לאמץ ממנה… - מה המשמעות לשאלת ה'נורמליות' הנפוצה כל כך?
מאחלת לכולנו חיים טובים, חיים של אור, לנו, ליקרים לנו ולכל הסובבים אותנו!
סירי גולדמן, מטפלת רגשית, מתמחה בטיפול בOCD ובחרדות מורכבות.