מה תעשי אחרי הקורונה? שש נשים עונות
יעל מזרחי, פובליציסטית, ראש לשכת נציב שירות המדינה:
"הדבר הראשון שאעשה, זה ללא ספק לקחת את האוטובוס הראשון לדימונה, לרדת ברחוב היורה 15, לפתוח את הדלת ולחבק את אמאשלי.
מסורת של שנים נשברה השנה בחסות הקורונה.
מידי שנה אני מפעילה את כל בני הבית לסיים את עבודות הפסח מוקדם, ואז נוסעת להורים שלי בדימונה ללילה לבן.
מנקה, מאווררת, מקרצפת, עושה סדר בארונות, מנגישה להם את הקפה והסוכרזית, מעיפה דברים מיותרים (גונבת לה צעיף יפה של מיכל נגרין).
עורכת את שולחן הפסח כמה ימים קודם החג, ואז חוזרת לביתי שלי מלאת סיפוק ושמחה.
הברכות של אמא שלי מחזיקות אותי כל השנה (במרוקאית הן ארוכות ומקפיצות את הלב).
ובין קרצוף המקרר לחלון המטבח, אמא תמיד תדחוף לי לפה תמר ואגוז ומיץ סחוט, ואבא ישב על הספה הישנה והמוכרת כל כך, ויגיד: פרח המדבר שלי…"
יעל פיינגולד, מלווה ומפתחת עסקים:
"אני לא מחכה שיסתיים, זה כמו לחכות למוות. אני פועלת בכל יום מחדש כאילו זאת המציאות היחידה. יש דברים שאני ממש מתגעגעת אליהם בעולם המגע והתקשורת הפיזית, כמו לחבק את אמא, לגעת בים, ולהפגש פיזית עם קבוצות נשים, זה מעורר את היצירתיות שלי ומשמח".
ושוב נרד לנדנדה...
נעמי ברנד, מנהלת חשבונות:
"קודם כל נרוץ כולנו, נתקרב, נתחבק ונתנשק, ממש כמו פעם, עם ההורים/סבים-סבתות, ונדע להעריך את זה.
נזכור שלשבת בבית עם המשפחה 'בלי לעשות כלום' זה ממש כיף!
(אנחנו שוקלים להגיש הצעת חוק, שבוע בשנה חופשה משפחתית עם סגר מוחלט! אין עבודה, אין חנויות ואין טיולים!)
שיתפתי גם חלק מילדי בשאלה, בתי בת השלוש עשרה וחצי אמרה שגילתה שלא חייבים בחופש לצאת לטיולים, כי ממש כיף עם המשפחה בבית!
(בשיחה עם חברה, דיברנו על זה שהשנה בלי שארחנו ובלי שהתארחנו פסח עבר ממש מהר, יותר מבכל שנה, לדעתה, הדבר נובע מהרוגע שבו נכנסנו לחג ומהכיף שהיה לנו עם הילדים בבית).
בנוסף, אשתדל לתת לכל ילד את תשומת הלב במקום ובתחום שבו הוא זקוק לו יותר, דבר שעכשיו שקוף יותר… לצאת איתם ל'טיולים' (זה יכול להיות הליכה קצרצרה/ קניה במכולת וכדו') אישיים. גם עד עכשיו השתדלנו לקחת כל פעם כשמתאפשר ועכשיו רואים את הצורך יותר.
יהיה לי קשה לשלוח את הקטנות ליום לימודים ארוך אם זה מעון או צהרון, אבל גם ברור לי מצד שני שאין ברירה...
כן אשמח ואני מחכה מאוד לשלוח את בעלי ובני ללמד ללמוד תורה, כי כמה שלומדים בית, זה לא אותו הדבר.
אה, גם ארוץ לקנות נעליים בהירות לבנות כי זה ממש צורם לי בגד בהיר עם נעל כהה, עם כל השאר אני די מסתדרת...
בערב פסח כל שנה אני עובדת עד הרגע האחרון, ואת האמת? אני יודעת להתארגן לזה מראש ומתחילה לנקות מוקדם אבל אין מה להשוות, השנה עם כל זה שהילדים היו בבית (ויש לי ב"ה גם קטנים) היה הרבה יותר קל בחל"ת שלי. הייתי שמחה לכתוב שאבקש לקחת חופש בשנה הבאה שבוע לפני פסח אבל כל עוד משיח לא בא... זה יכול להתממש רק בחלום...
ואפרופו משיח...
בקשת לשמור מבחינה רוחנית? הלוואי ונמשיך לחכות למלך המשיח ולהאמין כמו עכשיו באותה עוצמה גם אחרי שהקורונה תלך, אם חלילה לא יבוא עדיין.
והלוואי אמשיך להתפלל שחרית בכזו תדירות. אמנם אנחנו מרוויחים הרבה 'אמנים' והמון 'יהא שמה רבא', אבל עם זה נתפלל ונייחל שנחזור להישמע בבתי הכנסת".
טלי אברהמי, מפיקה ועורכת סרטים:
"הימים הם ימים לא שגרתיים. העולם חווה טלטלות רבות והכאוס הוא עולמי. וברור לכולם שהעולם עובר משהו שמיימי, שאנחנו בתהליך לקראת בא הגאולה.
ומתפללים שנזכה לראות פני משיח. ואם ח"ו התקופה תסתיים ומשיח עוד לא יבוא, אסע דבר ראשון להאדיטש לאדמו"ר הזקן. להתפלל. למלא את הנשמה. ולהיטען במאגרי כח ואמונה.
ולזעוק. למה? למה עברנו את כל זה ומשיח עדיין לא בא?"
לחזור לחבק...
מיכל פריימן, מטפלת בתרפיית שלושת המימדים:
"אחרי הקורונה, מבחינתי אין אחרי הקורונה.
לא כי זה חידלון, אלא כי נכנסנו לעידן חדש, משהו אחר.
יש את החיים הקודמים שלנו ויש את מה שמעכשיו והלאה.
לא רוצה לשלוח את הילדים מהבית, למרות שאני יודעת שלא אהיה מסוגלת לנהל ממש בית ספר ביתי.
זו התגשמות פסגת חלומותי, ואני לא מעזה להודות בה, מחשש שכמה אנשים יפסיקו לעכל אותי באופן סופי ;)
הילדים יותר שותפים בבית, הבית מתנהל יותר רגוע - למרות שאני מנסה ליצור סדר יום, וחצי בוקר עמלנו רק על רעיונות לפעילויות (יש לנו כ-15 פעילויות שונות, והילדים יבחרו ערב קודם מה עושים מחר. כל פעילות- 20-30 דקות).
אלו חיים אחרים לחלוטין.
לכן כשאת שואלת מה הדבר הראשון שאעשה אחרי הקורונה?
אין לי תשובה, כי מבחינתי אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על שינוי של המצב הנוכחי שלנו :)"
חני לייזר, כתבת עיתון משפחה, וכותבת שיווקית:
"הדבר הראשון והשני ובעצם השלישי והרביעי והלוואי גם הלאה…
שבעז"ה אני שואפת לעשות אחרי משבר הקורונה...
הוא לזכור ליהנות מאותם דברים קטנים. קטנטנים בצידי דרך,
שהצליחו להכניס לנו אור וחיוך בתקופת הסער...
כמו מה?
ילדה בת חמש ששרה במתיקות נוטפת דבש את ריכוז הבוקר ביחד עם הגננת, באמצעות 'גן בטלפון', זאטוטה בת שנתיים שחיבקה תמונות של חברים מהמעון, ולא רצתה להניח את התמונה מידיה. הגעגועים קשים...
חמוד שמרוב שעמום סיתת ובנה בית פרטי לילדים, מקרטונים שנשארו אחרי הפסח...
דגיגים חדשים שנולדו באקווריום, וריגשו את כל המשפחה, מנער ועד זקן...
מה נשתנה, בשלוש שפות, 'לאטקס' שנחטפו מהקערה עוד לפני שהוגשו לשולחן,
ועוד פירורים קטנים. גדולים. שבימי השיגרה איננו חוננים אותם יותר ממבט לרגע... והנה בימים של שגרת קורונה היה להם ערך מוסף ביומיום.
הלוואי שגם כשיחלוף הנגיף מחיינו, תהיה לדברים הפעוטים הללו, עדנה...."
החוצה... העולם מחכה לנו
ומה אני אעשה אחרי הקורונה?
לא יודעת מה הסדר, אבל זה יכלול:
ביקור דחוף אצל אבא ואמא, פינוק קצת, וחיבוק חם...
ישיבה שקטה עם עצמי, לנסות לעכל מה עברנו פה, מה קיבלנו, מה ניקח הלאה...
ובסוף?
נצא לחרוש את כל הארץ היפה שלנו לאורכה ורוחבה, אין ספק, התגעגענו!
בקרוב ממש, ובבריאות לכולם, בעזרת ה'!