מחברת על החיים


1 דקות קריאה
09 Jan
09Jan

לפני מספר שבועות נפטר בירושלים בפתאומיות הרב משה נתן יונגרייז.

הרבה דברים נסתרים התגלו בשבעה על הרב יונגרייז שהיה ר"מ בישיבת אור ישראל לצעירים. על הקימה המוקדמת שלו: הוא קם כל בוקר מגיל 15 בשלוש לפנות בוקר! על לימוד התורה, השקיעות, הענווה, החיבור לדורות עברו. המרץ הבלתי נדלה. אדם ענק שהתהלך בצידי הדרכים. 

אבל אחד הסיפורים שתפסו אותי יותר מכל היה הסיפור על המחברת.

מחברת פשוטה שהתגלתה בתיק שלו כשהעזו לפתוח אותו לאחר השבעה.

מחברת התלמידים.

במחברת היו כתובים מכריכה לכריכה כל שמות התלמידים שהיו אצלו בשיעור. כלומר כל התלמידים שהוא היה אחראי עליהם. 

לכל תלמיד הוקדש דף ובו היה כתוב כל הפרטים הקשורים לעניינו מתחילת השנה ועד סופה. לדוגמה: ביום... דיברתי עם אבא של Z, הוא ביקש ממני לדאוג ל…, ביום…. X היה נראה לא מרוכז צריך לבדוק למה. ביום…. Y לא הופיע בבית מדרש…. דיברתי עם המשגיח על Y… וכו'. 

כך כל נער ונער בשיעור שלו, ומדובר על עשרות נערים, זכה להתייחסות אישית ולמעקב צמוד בהתפתחותו האישית.

הסיפור הזה מפעים. ראשית, כי זה מעיד על איש חינוך אכפתי. דואג. שלא רק בודק שהכל טוב "מלמעלה" אלא חודר לעומק של כל אחד ואחד. 

שנית, זה מלמד על בן אדם עקבי, שקול. שלא רק חושב על רעיונות ודרכים לקדם נער אלא עוקב אחרי הביצוע, מציב מטרות, מתקדם באופן שיטתי.

לי הסיפור נגע בשני הכובעים שלי: כמורה - חשבתי על כמה תלמידות יכולות לשבת אצלי בכיתה ולהתפספס, פשוט לא להילכד בעדשה שלי כי הן בנות טובות, כי הן בסדר, וגם הפוך: כמה בנות יכולות להילכד בצורה שלילית, בלי לראות את הטוב שבהן. 

וגם: כמה שיטתיות מעקב ועקביות יש לי אחרי כל נשמה שיושבת אצלי בכיתה?

אבל יתירה מזאת: חשבתי על הילדים שלי, הפרטיים: למה אין לי מחברת כזו על כל ילד? למה אין לי דפים מלאים במעקב אחרי כל התקדמות שלהם, נסיגה חלילה, דיבור עם המלמד/ המחנכת, למה אני לא מציבה מטרות בנוגע אליהם? 

למה נראה לנו שהם פשוט גדלים, מעצמם. הם מסתדרים. 

אין ספק. אנחנו משקיעים בשבילם הכל. הכל. נפש, רוח ונשמה. אבל כשזה מגיע למעקב שיטתי. שכולל הצבת מטרות. הכרת החולשות. שימת לב לחוזקות. שיחה אישית עם כל ילד… אנחנו פשוט מאבדים את זה…

ומאבדים גם אותם בדרך.

לא. הם לא יצאו לתרבות רעה חלילה, אבל אנחנו לא שמים לב לאוצרות הגדולים שנמצאים לנו בחדר הילדים מתחת לשמיכה, והם צומחים כל לילה בעוד כמה מילימטרים, לא רק בגוף, גם בנפש, גם ברוח, הם יכולים גם לסגת חלילה. ואנחנו לא תמיד שם כדי לשים לב לזה…



ישיבות צוות 

כל אחת שעובדת בחברה גדולה מכירה את הנוהל של ישיבת צוות, יושבים, מתכנסים כולם בחדר מהודר יותר ופחות, עושים בקרה, בדיקה, מעלים רעיונות, מנתחים, שוללים, מבקרים.

מתי לאחרונה עשינו בבית שלנו ישיבת צוות?

כן. אנחנו יושבים סביב שולחן השבת כל שבוע. וזה גם נס שאילולא התורה הייתה מחייבת אותנו ליצור אותו במו ידינו כל שבוע, גם הוא היה מתפוגג בסבך המטלות והיום יום. אבל מתי לאחרונה עשינו ישיבת צוות מסודרת בבית? יכול להיות שרק אני אשב שם עם עצמי, ואבדוק מי עלה, מי ירד, מה המדיניות שלי בנוגע לבלאגן בבית, מה הטקטיקה שלי בנוגע לחיזוק הקשר המשפחתי. מה עבד עד עכשיו בנוגע לניסיונות התקשורת הבלתי צולחים שלי עם המתבגרת התורנית, מה לא עבד.


למה מה שכל כך ברור לנו בעסק. כל כך מובן לנו שיזרום מעצמו בבית?

הסבתות שלנו ליד הבאר לא הוצרכו לקבוע עם עצמן ישיבות צוות בנוגע למצב בבית. ולא, אני לא אכתוב שהכל שם, בעבר הרחוק, כמו שכולנו נוטים ליפול במלכודת הנוסטלגית הזו, היה דבש... היו קשיים. היו סכסוכים, היו מריבות. 

אבל עדיין הלב של הסבתות היה בבית. היה במשפחה. עם כל הפוקוס פנימה.

הלב שלנו, שכל כך ממוקד בכל כך הרבה עיסוקים תובעניים! מוכרחים! לפעמים לא נותן לנו לשים לב לדבר העיקרי שלנו: לחיים בעצמם. 

ואם לא נפתח מחברת מסודרת מוחשית או מופשטת. ייתכן שהעמודים ישארו ריקים.

שלא נפספס את העיקר.

  

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.