אוי, שמיים הפגינו בעדי/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
04 May
04May

מדיי יום, כחלק מניסיונותיי לחיות בעולם הזה ולא לשקוע בו עד דכדוכה של נפש, אני נושאת עיני להם - ומתמלאת עוז. 

צופה היא צפת על הרי מירון והגליל, המלווים את שוכניה בנוכחותם הבוטחת. אצילים ובוטחים, ירוקי עד, פסגתם טובלת בעננים, וסביבם זוהר הרקיע. מסתכלת לתוכם ויודעת - עזרי מעם השם עושה שמיים וארץ.

אך עתה, מסיטה אני עיני מהר מסוים. אותו אחד המועדף עליי בדרך כלל. הר מירון, הקדוש והנישא, ציון רשב"י האהוב משובץ בו כיהלום. הוי, הר מירון, איך גרשת את החוסים בצלך? מה היה לנו! הדמעות כמו קיבלו אישור - מנסות להטביע את העין ביגונן. מרגישה בכול גופי את המכה הזאת, שלא כתובה בתורה. מיתת הצדיקים, הקדושים. המכה טרייה עדיין, ואין לי מושג מהי הרטייה שאפשר להניח עליה שתכאב פחות. 

קטנה אני מדיי, קוני. קטנה מלהכיל דבר כזה. ואפילו שלא ראיתי את הפרעות ולא שמעתי את קולות הגונחים, הנמחצים. מהדהדים אלו בדמיוני, מוחשים, כואבים, צועקים. הר מירון הדומם, קשה לי! "הצבי ישראל על במותייך חלל? איך נפלו גיבורים!" נזכרת אני במילותיו הכועסות של דוד המלך להרי הגלבוע, עליהם נפלו במלחמה שאול ובניו. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה", תינה דוד צערו בקינה המרה. 

הר מירון! מלחמתנו - היא התפילה. וכולנו באנו להתפלל. רצינו את הצדיק! מה רצינו? מה רצינו?

לעומת קולות הלב המקשים, עולים קולות המולה עליזה, לא הגיוניות בעליל, יחד עם צווחות טווסים ופעיות צאן בסמוך אליי. צופה היא מרפסת ביתי אל עבר פינת החי. פינת חמד צפתית, בה נוהגים ילדי צפת להשתעשע. עתה הפינה שוקקת מאי פעם. מלאה עד אפס מקום במבקרים שפקדו את צפת לכבוד יום ההילולא. ילדים שלא טעמו טעם חטא, משתובבים בחופשיות, בעליצות רודפים אחר תרנגולות ואווזים. מאכילים בנות יענה ארוכות צוואר, ומלטפים טווס המתהדר בנוצותיו הפרוסות. הוריהם דולקים אחריהם, או מסתכלים יחד עמם אל עבר אגם הברבורים השטים להם בנחת, כאילו כלום. אני מנסה לבחון את פניהם. לא יכול להיות שיש שמחה היום! לא יכול להיות שהם שמחים שם, ההורים. לא יכול להיות, לא אחרי מה שקרה...

'שבת היא מלזעוק', אני גוערת בלב המעוך שלי שמחפש לחייב את העולם. 'שבת היא מלזעוק! תפסיקי לחקור אחר חובות בני אדם. הפנים לא מספרות על הלבבות הכאובים, השבורים...', אבל הלב לא מקשיב לכול זה. הוא במצוקה. הוא נמעך שם במירון, נדחק ונרמס תחת רגלי כפירה ובלבול שאטמו אותו, והוא אפילו לא יודע עד הסוף מה קרה לו בעצם, ואיך.

"הר מירון הדומם, קשה לי!"

צילום: צפתי גאה, ויקיפדיה.


"תהילים" אני מזכירה ללב, ולעצמי. יצאנו להגיד אותם במרפסת, זוכר? תהילים לעילוי נשמת הקדושים, תהילים שיחברו אותי לעצמי - לדוד מלכא דמשיחא, לגאולה שתגיע מהרה... אבל המילים שלי, לא יוצאות. היד קופצת על כריכת העור. התהילים סגור.

נמאס לי להילחם ברגשות הקשים. להכריח את עצמי לפעול, לפי הספר. להרגיש - מה שראוי. צריך משהו שיפזר עננים. שייכנס לתוך התוהו ובוהו של הנפש וירגיע, וינחם, ויזכיר שיש כאן רחמים. שהכול בסדר, בשליטה של אדון עולם אשר מלך, והוא אוהב ומרחם.

פתאום, אני נזכרת בהם. מעל ההרים הנישאים. שמיים! איך שכחתי שאתם כאן? מרימה עיני לתכלת המהממת. האין סופית. המדהימה. כמה זוך וזוהר, כמה טוהר. שמיים! מנחמים כל כך. וכבר ידעתי מה אני הולכת לעשות עד שירווח. להסתכל לתוכם. להיבלע שם, בטוב הזה. עמוק עמוק, הישר אל תוך העננים, ייקח כמה שייקח.
וכך שעה וקצת הסתכלתי לתוכם שותקת, מקשיבה.

ופתאום הם סיפרו לי על עוד הר.
הר סיני.

גם שם עמדנו כולנו, בצפיפות ובדוחס. גם שם כמעט פרחו נשמותינו, ולולא המלאכים שהחיו אותנו בעוד מועד, לא היינו עומדים בעוצמת המעמד.
הוי, הר סיני, מקושט ויפה היית. כתרים לנו נתנו. שניים לכול אחד. והייתה שמחה. כזאת שמחה. "שמחת עולם על ראשם", שמחה כזאת, שדומה לה רצינו לקבל אצל רבי שמעון... והיא אכן הייתה שם, מעין בבועה שלה, מתלקחת עד לב השמיים, ועלתה לכזה נחת רוח, עד שדודי ירד לגנו ללקוט שושנים...

התהילים בידי, ותכלת השמיים, מכסה הכול. אותם שמיים בהם נשמעו הקולות.

'מבטיחים לך', כמו אומרים לי שמיים, אנחנו עדיין כאן. הכתרים בתוכנו. הסתכלי עמוק, הכי עמוק, אולי תרגישי בהם.

אני מסתכלת. הדמעות מערפלות לי את הראייה, ממשיכה לחפש את הכתרים שלי. את השמחה הזאת, של האמונה, של הפשיטות והתמימות, של היהודיה האמתית שבי, ששום רוח לא תוכל לטלטל אותה מהדבקות והאהבה לבוראה, ששום שאלות לא טורדות את רוחה. וככל שנוקפות הדקות אני מרגישה שאני קצת נרגעת. עוד ישמע קול שופר, ברק ורעם. שוב ינתנו כתרים לעם עמוסים. בני מררי כולנו, סובלים מרירות הגלות, ייסורים וקושי. ובכול זאת את שמך לא שכחנו! ממשיכים ללקט טיפות אמונה אחרונות ולהצדיק את הדין באהבה. כול פעם מחדש באים עם לב עקום ואטום, ומחפשים את המילים שיפתחו את ההסתרה. כל פעם מחדש מחכים לך, שתבוא. שתבוא. שתבוא!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.