אוצר בחצר בית הספר/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
10 Oct
10Oct

"קדימה ילדות, תסתדרנה בזוגות!" אני קופצת מעם שולחן המורה וחוסמת את הדלת בטרם זוג זריז ימלט לפני.

"המורה, לקחת את המחברת?" מרים המצטיינת מצביעה על המלבן שהן התבקשו לצייר בלי לדעת עדיין מה דינו ומה ידביקו בתוכו.

"הו, בטח. וגם דבק סטיק!". כמה טוב שיש מצטיינות בעולם.

הזוגות שהסתדרו במהירות ליד הדלת מתפרקים באחת לתוך הקלמרים. 

בינתיים עד שיסתדרו שוב אני מנסה להיות קצת יותר דידקטית ולתת הנחיות ברורות: "עכשיו אני אפתח את הדלת, וכולנו נרד לחצר, ושם נמצא משהו מיוחד" אני מכריזה בחגיגיות של מורות שהתנוצץ להן רעיון יצירתי בעיצומו של שיעור רגיל בהחלט והן להוטות לבצע אותו בלי לחשוב עד הסוף על כל הפרטים הקטנים כמו למשל, איך יגיבו הילדות ל'אוצר' מהסוג שנמצא בחצר.

"אוף, חצר! חשבתי שנצא מבית הספר" חדוי שוחרת ההרפתקאות מאוכזבת קלות. אני חייבת להרים את רף ההתלהבות ובוחרת בקול הדרמטי ביותר שגרוני מצליח להפיק:

"הו, בנות, אולי לא שמתן לב, אבל בחצר בית הספר מתחבא אוצר מ-י-ו-ח-ד".

"אוצר?" העיניים שלהן נוצצות בעניין. למצוא אוצרות הן מוכנות תמיד. "אוצר של ארץ ישראל! ולכל אחת יהיה מהאוצר הזה במחברת שלה, במלבן המיוחד שהכנו. אז קדימה", אני פותחת את הדלת וכבר הזוגות מתפרקים שוב לתוך רחבת החצר בחיפוש אחר האוצר המובטח. אחר שיטוט קטן הכולל חיפוש בשיחים, הרמת אי אלו חפצים, וויכוחים נלהבים על איפה המורה יכולה להטמין להן אוצר (לא, מיכל, תרדי משם מיד! זה לא בגג הקרוון, ולא בשום מקום גבוה אחר!) הן שוב סביבי, משולהבות ומתנשפות. 

"המורה, אנחנו לא מוצאות! תעשי לנו חם-קר", דורשות בהיגיון. למי יש כוח להבין מה המורה הזאת רוצה בעצם?

"האוצר שלנו הוא לא נסתר כל כך, בנות", אני מנסה לגרום להן להתחיל להבין את הפואנטה. "והוא קדוש מאוד מאוד מאוד".

"קדוש?" מלכסנת אליי עיניים שולמית בתמיהה רבתית.

"בקדושת ארץ ישראל..." אני מעלה את כולן על הגל.

"מה? לקטוף צמחים ולהדביק בריבוע?" הן נזכרות שאנחנו בעיצומו של שיעור שמיטה.

"מתחמם! אבל לא את הצמחים אנחנו מדביקות. אלא את אמא שלהם, מי זאת?"

"אדמה!" צוהלות הכול ונעצרות באחת. "מה המורה, זה האוצר? זהו?" רף הציפיות מתנפץ עליי, ואני בתור הגנה השמורה למורות מנוסות פוצחת בנאום נלבב על קדושת ארץ ישראל, אמא אדמה שיצאה לחופשה וזה עושה לה כל כך טוב, ועל הרב כהנמן זצ"ל ש'זוכרות בנות מה הוא עשה כשהגיע לקיבוץ חפץ חיים? יפה מאוד! נישק את האדמה ולחש לה "שבת שלום לך, אמא אדמה"'. זהו, הן שוב איתי מגויסות מטרה בהיכון למצוא אדמה קדושה להדביק במחברת שלהן. ואם כבר אדמה, אז צריך למצוא אחת שקדושה אבל גם נקייה. איפה יש אדמה חפה מג'וקים ואבנים? עד סוף השיעור הן משוות בין פיסות האדמה, מסננות ומדביקות מי יותר מי פחות בתוך המלבן שבמחברת ("המורה, תראי עשיתי מסגרת מהאדמה, נכון מהמם?").

בינתיים אני מתיישבת בכיסא של תורנית - החצר, נושמת את האוויר הטוב ומחמיאה לריבועים שמתמלאים באדמת ארץ ישראל. מתבוננת בהן, ילדות קטנות של ג' בחדוות עשייה, מתבוננת באדמה שלנו, הקדושה באמת, שאין לנו מושג איך ומה, אך אנחנו מאמינות באמונה שלמה שאכן זה כך, היא אחרת. היא אדמה הקדושה בקדושת שביעית! וחושבת: 'אדמה שלנו, אולי גם נפצח בריקוד עם המחברות לכבודך? נשיר לך: "אילו יהודי היה יודע מהי קדושת ארץ ישראל היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורוקד מאה עשרים שנה!".

הצלצול מוצא אותנו עדיין בתוכה. ואני חייבת להחזיר אותן מנוערות ומיושבות בדעתן לשיעור חשבון. "בנות, שבוע הבא בעז"ה יהיה לנו עוד שיעור שמיטה, ואז נמשיך לשמוח בזכות הגדולה שלנו לגור על אדמת ארץ ישראל ועוד בעיר הקודש צפת שהיא אחת מארבע ערי הקודש, נכון?",

"ונצא לחצר שוב?" מבררת אסתי, המחברת שלה, על כל כיווניה מרוחה באדמה, "אולי! ועכשיו לכיתה", הן מצייתות בחוסר חשק ואני מזדרזת לפנות לכיתה הבאה, מרגישה חיבה חדשה למראה כל עץ, צמח ופיסת אדמה שנקרים בדרכי.

אכן אדמה, לא רק הצמחים הגדלים עלייך מתקדשים בקדושת שביעית, אלא גם אנחנו הנשמות הצועדות כאן בטבעיות כזו, מתקדשות איתך יחד אפילו בלי להרגיש. ואם נזכה נוכל גם לשמוט. לא חסר לנו מה לשמוט. הרבה דברים מיותרים כדאי להניח מהידיים. הרבה שליטה, כוחנות ורצון להכתיב לבורא עולם איך להנהיג אותנו. אולי איתך נצליח קצת יותר...

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.