אנשים בלי גיל


1 דקות קריאה
20 May
20May

יש אנשים שאין להם גיל. אולי לרגלים שלהם יש, או לשערם ששיבה נזרקה בו. אבל הם עצמם מעל המספרים המסווגים האלו. כך חשבתי לעצמי בעודי מטפסת את הר מירון בבוקרו של אסרו חג יחד עם בלהה, קשישה אצילית מיקירות צפת. 

בלהה, אשר הגיעה לצפת מטוניס בגיל שנתיים היא אחת מדמויות ההוד המיוחדות שזכיתי להכיר. אישה של גמילות חסדים ועזרה לנזקקים. לעולם לא תתפסו אותה בלי חיוך מאוזן לאוזן. בידיה מצויים תדיר ענפי הדסים, ענף לואיזה או נענע למען יזכו הבריות "לעשות ברכה" ולהלל למלך וכולה אומרת: הודו להשם כי טוב! בלהה ושמונים וכמה שנים צפתיות שמאחוריה, בלע"ה ועד 120 בבריאות, מתגוררת בגפה בבית אבן הבנוי בנייה ערבית מצויה: תקרה גבוהה ומרחבים לא פרופורציונליים. בית שהיה שייך עוד להוריה שעברו לעולם שכולו טוב. ומיקומו אחר כבוד, באחת מפרפרי הר כנען.

פיסות היסטוריה מהלכות, אותנטיות ומתיקות של זקני צפת זה לא דבר שאני יכולה להתעלם ממנו. הם היו כאן כשהכול היה כל כך אחר. וכשחמש שנים כבר נחשבות לדור בימינו מתוזזי הקשב, אוהו, כמה תהפוכות כבר הספיקו לעבור. אני נצמדת לבלהה, מוכנה לספוג כול מה שתיאות לתת לי.

בלהה עולה בכבדות ובאנחה חרישית. לא קל לעלות רגליים זקנות את ההר, הן דורשות את שלהן ועליה תלולה לא מטיבה איתן. אני מציעה לקחת את תיק הצד, להקל במעט. בלהה מסרבת. "זה בריא לי" טוענת בחיוך אך מסכימה להיתמך בי מעט. אנחנו עולות כברת דרך. צפצוף וחריקה נשמעים מקרוב. פורד משפחתית עוצרת לידנו, צדיק אחד, נראה פרומר לגמרי, מציץ מהחלון. "סבתא, תזכי אותי, בואי עלי!" מתחנן. "לא צריך. אני בסדר. תהיה בריא". מסרבת גם לו בניד ראש. אחר כמה דקות עוצרת במקומה. "כדי שהרגליים לא יתחילו בהפגנות שלהן", היא צוחקת. אני מתחרטת שלא שכנעתי אותה לעלות על הרכב... אבל החיוך שלה מרגיע אותי. "לא הייתי כאן שנה וחצי. מאמינה לי? אני רואה את הצדיק מהבית. כול יום מסתכלת עליו ומתפללת. אבל לבוא לצדיק ממש, זה עניין אחר לגמרי!" התרגשות בקולה שמרגשת גם אותי, מבקרת קבועה ותדירה ביותר כאן בציון. אני מסתכלת על כברת הדרך שכבר צעדנו פסיעה אחר פסיעה, באיטיות שלא ידעתי כדוגמתה. נזכרת בדברי האור החיים הקדוש אשר עלה את ההר הזה בזחילה ואמר לכול רואיו: אם היו נפתחות עיניכם, הייתם רואים שכול ההר הומה מלאכים, ואז חיל ורעדה היו אוחזים בכם, והייתם נופלים כמוני על הגחון. אף פעם לא עליתי את ההר בזחילה. אבל ההליכה של היום, מזכירה מאוד את המושג.

"נמשיך" פוסקת בלהה, אחרי דקות ההמתנה לרגליים שיועילו לעלות. דיבורי אמונה לעומתם אף פעם לא עוצרים מפיה של בלהה. "צריך להתפלל. זה מה שנשאר, כל הצרות של עם ישראל! כל הצרות!" החיוך התמידי שלה נמחה עם קמטי עצב לרגע. "צריכות את התפילות שלנו, כדי שנבריח אותן, ותבוא הגאולה!". אח. כואב. צירי לחץ טרום גאולה מוציאים אותנו משלוות נפשנו. תפילתו של יעקב: "ורווח תשימו בין עדר לעדר", כאילו לא נשמעת. אין רווח. אין נשימה. צרות בצרורות. טילים ניתכים - בום ועוד בום הישר לתוך הנפש, גם מי שבאזור מגוריו לא נוחתים טילים, סובל מזעזוע הדף. 

הנפש מתבהלת. נאלמת דומיה. "תגידי בלהה, איך מתחזקים עם כול מה שעובר? כול כך קשה!" אני מנסה לדלות מבלהה עוד אמונה. "קשה, נכון. אבל קשה תמיד היה. נשאר לנו להאמין שהשם עושה רק טוב, יא בנתי" מחייכת אליי באהדה. אני מתנחמת קמעא, אך עדיין... החמיצות הפנימית. החושך. ההסתר פנים הכפול הזה. מה עושים איתו? בלהה כמו קוראת מחשבותיי: "אנשים עצובים כי הם חושבים שהם צריכים להבין מה בורא עולם עושה. מי אמר שצריך להבין? אדם יכול להבין אלוקים? חס ושלום! אדם לא מבין אלוקים. ואלוקים עושה רק טוב!"

הגענו לציון, בלהה, מתיישבת על כיסא פלסטיק מרכיבה לעיניה משקפיים עבות ופותחת את התהילים שלה מילה במילה עם האצבע. אני מזדרזת להוציא גם את התהילים שלי. קדימה. בפשיטות ובתמימות. מזמור ועוד אחד. אנחנו יהודים. מאמינים בני מאמינים. יש לנו את הכוח להמשיך תמיד. להתפלל תמיד. ליישר את הלב כול פעם מחדש. וכמו שאמרה בלהה: "להבריח את הצרות עם התפילות!" אמן ואמן.


רק תהיי מתגעגעת

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.