בואי הרוח...


1 דקות קריאה
27 Jun
27Jun

שבת אחר הצהרים. אני יושבת אצל רבי נחום איש גם זו ומנסה לנשום. האוויר שכח שהוא אמור להיות צפתי, ועומד במרי, דחוס ומחניק. בחלל הציון מספר מתפללות, ילדיהם מנצלים את החלונות של רבי נחום, למשחק אטרקטיבי מסיח דעת, נכנסים ויוצאים בקריאות גיל, לא שועים לדברי המוסר של אמהותיהם. חתיכות אבטיח פזורות על רצפה, וכוסות חד פעמיות מושלכות בצורה לא חוקית למרגלות העגלות. רעש בחש בכל מקום. איך אפשר להתפלל כך? אני משוטטת בדעתי מה לעשות. ואיך בכל זאת למצוא את התפילה שלי. ופתע נתקלות עיני בספר צבעוני הנראה מבטיח, עומד לו הכן במדף הספרים. מה הוא הספר הזה? לוקחת, מעלעלת, מתחלחלת. ספר צעקן כזה עדיין לא קראתי. גיהינום. תיאורים. מוות קלני. דרשות ושמות של רבנים. גימטריות ופרפראות..תשובות וגילויים שמימיים שמתרכזים כולם סביב עניין הצניעות. הכל מבעבע הישר לפרצופה של הקוראת המסכנה, שתדע לה: את לא שווה כלום אם את הולכת עם... ואם את מתלבשת בצורה... והתפילה שלך לא שווה... והתפילות של בעלך לא מקובלות, והתורה... והמצוות... אהה!!!

הרבה פעמים אני רואה נשים שהולכות לא צנוע בלשון המעטה, או נורא ואיום בלי לשון המעטה. באותה נשימה הן מתפללות כל כך יפה, שזה ממש עצוב או משמח. כי ממה נפשך, מי שמחוברת ככה לתפילה- אז החיצוניות שלה פשוט מנותקת ממה שהיא באמת, וזה רק עניין של זמן עד שכל הפאזל יסתדר. נכון? מצד שני, אוי אבא, זה עצוב נורא שבת שלך, שכל כך אוהבת אותך הולכת הפוך ממה שהתכוונת. וזה גם מסוכן. לה ולכל עם ישראל...

ובכל זאת, החומר הזה מחלחל. גמרתם אותנו, גמרתם! אני סוגרת את הספר בטריקה. למה מוציאים כאלו דברים בדור החלוש שלנו? מה הם חושבים לעצמם!

להיות צנועה זאת מלחמה. ובשביל להיות חיילת טובה בצבא השם צריך כוח. לעיתים החיילת הזאת, מרגישה כל כך שונה בבגדי צניעותה... זה ניסיון עצום עבורה! הרחוב, במחילה, לא עומד בגדרים הבסיסיים של הצניעות... משהו השתבש. יש איזה סוד שאף אחד לא צועק. ואם צועקים אותו הוא נהיה נסתר יותר. סוד השם ליראיו.

אז אני הקטנה, בסוף הגלות. עומדת כאן אצל רבי נחום איש גם זו, שעבר לעולם שכולו טוב לפני יותר מ- 2000 שנה, ובאמת רוצה להיות צנועה. שואלת: מה ייתן לי כוח? ומה ייתן כוח לנשים אחרות שצריכות התחזקות יותר ממני?

ופתאום החום הזה שוב מכה בי. פו! אין רוח!

ואני מבינה. זאת בדיוק הבעיה. וזאת גם התרופה.

חסרה לנו רוח.

רוח טהרה.

שתבוא ותנשוב.

תעיף חנויות, תעקור קניונים.

תטהר, תנקה, תקדש, תחדש אותנו בבגדים יפים וצנועים מלאי חן.

תכניס את הרצון לפנימה, ותיתן בנו דעת להחוצה- שפוי לפי הגדרים.

בואי רוח צפונית. זאת שנשבה בכינורו של דוד, תנשבי גם בליבנו, ונתחיל שוב לנגן את הניגון הנכון.

הרי בטבענו אנחנו צנועות הכי בעולם. איך לא? כל אחת מאתנו, היא בדיוק ולא בערך הבת של שרה, רבקה, רחל ולאה. האימהות הקדושות והצנועות.

מי עיוות את המראה הצנוע, וקלקל טעמו? מי הבאיש את ריחו, ריח גן עדן, קדושה, טהרה?

אוי, בואי הרוח.

בואי וספרי לנו סיפור אחר, חדש.

סיפור על נשים יהודיות וקדושות שהן אנחנו כולנו. בואי הרוח תרפאי את מה שהגלות קלקלה, תמתיקי את המרירות שהיא נטעה, תסדרי את העיניים שיראו את היופי האמיתי, הפנימי...

ואת זה אני יכולה לעשות. ואת זה אני חייבת לעשות! להתפלל לרוח הטהרה הזאת שתנשוב בלבבות של כולנו. ושאף אחד לא יגיד לנו שאנחנו לא צנועות! אנחנו כן!

"אל תראוני שאני שחרחורת"- אל תסתכלו עליי, אני לא במיטבי, אני בגלותי, חולה. הלבן השחיר לי, הטוב נדמה לי לרע, הבגדים שבחנויות- הצמודים וההדוקים, הצבעוניים, המוזרים, האופנתיים תוצרת וינה ואיטליה, נראים לי קלאסה וממש לעניין.

אך עוד מעט קט תנשוב בי הרוח וארפא, וברגע קט כבר אדע מה טוב לי באמת.

אז בואי, בואי הרוח...



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.