ברכת הדרך שלי...


1 דקות קריאה
04 Jan
04Jan

תשאלו כל אמא ממוצעת מהי השעה הקריטית שדורשת אותה בכל רמ"ח ושס"ה, והיא תגיד לכן: בין שבע לשמונה בבוקר! 

לשגר ילדים טרוטי עיניים ושפופי מבט ברמת שיתוף פעולה בינונית עד לא קיימת, לבצע אלף ואחת מטלות בפרק זמן קצוב שנגמר מהר יותר ממה שהוא מתחיל, ועל הדרך לזכור גם את עצמנו... זאת משימה מאתגרת מאין כמוה שכולנו מודות עליה לבורא עולם, (ויהי רצון שנזכה להמשיך ולשלוח את כל ילדינו למוסדות הלימוד בלי סגר ובלי בידוד בבריאות איתנה לעבודתו יתברך, אמן!)  אך עדיין מעייפת עד מתישה. פו! איזה לחץ.  

אבל יש לי סוד אותו אני רוצה לחלוק עימכן, סוד בצבע תכלת כיאה לטור צפתי וחגיגי זה וגם הוא מתרחש, לא להאמין, בשעה גורלית זאת.  

ובכן, גם אני כמו כל אמא רגילה שהיא גם במקרה עובדת במשהו, עוברת את הבוקר ברמת שפיות זאת או אחרת, אבל אז, כשזה כבר קורה, ולא משנה אם הצלחנו בטוב או בפחות, אם כולם זכרו לקחת את הסנדוויצ'ים, או שמא שכחו אותם על השולחן, על המיטה (בדרך לתיק), או למצער על מפתן הדלת (פתאום הוא פשוט נשמט מהיד, לא להאמין!). אם פתקי הצהרת בריאות נחוצים נכנסו לבטח לילקוט או נשכחו למזכרת שלומפרית ליד כיור הנטילה...

אחרי הכל, נותרות לי דקות ספורות להעביר את עצמי מנקודת הזמן הביתית עד למקום העבודה שלי מרחק 15 דקות הליכה. 

אני מכתפת את התיק המורתי עד אימה (הגיע הזמן להחליף אותו, במשהו ססגוני יותר) תופסת מסכה זוטרת שנותרה לי לרפואה בארון ומתחילה את מסע השפיות היומית שלי. 

כבר במדרגות היציאה מהבניין הם תופסים אותי, תכולים ומתוקים, היאח שמיים! הפגישה המרגשת שלי ושלהם תמיד מהפנטת אותי כמה שניות כלפי מעלה. עם הזמן למדתי להסתכל למעלה ולהמשיך לצעוד בלי ליפול. תנסו, זה אפשרי בהחלט (רק לשים לב לעמודי החשמל ולמהמורות אפשריות)

לשמיים יש כל מיני צורות. לפעמים הם מעוננים, לפעמים חלקים ומבטיחים, לפעמים גם גשומים ונוטים לבכות, אבל תמיד משמחים עד בלי די.

שמיים צפתיים ויפים שלי, מלאים זיו ותכלת, מזכירים שאבא מחכה לי, ושאצלו אני לא אמא גדולה שצריכה לדאוג לנשמות קטנות, ולא מורה כבודה שצריכה לטפל בבעיות חברתיות, לא רעיה מהימנה שצריכה לכבד ולייקר, וגם לא שום תפקיד אחר, אלא סתם שפרה אחת קטנה וחופשיה, בת של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והקשר שלנו- שלי ושלו, הוא כל כך שמיים! קדוש ומשמעותי והכי מרכזי ויקר, קיים ועומד וממלא, רק להתחבר אליו כל בוקר מחדש, לנשום אותו פנימה ולקבל כוח.

אחרי שאני מביטה בהם בהבטה מעריצה אני ממשיכה הלאה, משפילה מעט עיני ונפגשת איתם. הרי הגליל הגבוהים והירוקים, שמביטים אליי במבט שליו ויציב היודע את אשר לפניו. גם הם משמחים אותי בנוכחותם התמידית מלאת הוד קדושים, מזכירת הצדיקים הטמונים ביניהם. והנה תוך כדי הבטה, נשימה ושאיפה, אני פונה בעיכול ומגיעה לרבי נחום איש גם זו.

רבי נחום, הוא שכן תנא שלי, עליו הייתי רוצה לדבר בטור נפרד כראוי לו, אבל בקצרה, רבי נחום הוא תנא קדוש מדור התנאים הרביעי שמוצב סמוך ונראה לרחוב הנשיא, בסמטת גמזו האחת והיחידה.

אומנם, הוא מאריך את הדרך בלפחות שלוש וחצי דקות של בוקר, ויש דרך קצרה יותר להגיע למחוז חפצי, אך איני מוותרת על הגיחה הקבועה למצבת האבן הדוממת שמבטיחה לי "גם זו לטובה". מי לא צריך הבטחה מתוקה שכזאת שמאירה באור נפלא את כל הדברים המעצבנים והמעוכים של המציאות? וכמה נפלא לקבל אותה כך בחינם על הבוקר! בזריזות אני נכנסת, חוטפת איזה מזמור לתודה, וממלמלת כמה בקשות.

השעון ממשיך לדהור בחוסר התחשבות לכיוון שמונה, אני מתנתקת מהפרוכת הכחולה ומבטיחה לבוא מחר שוב אי"ה וברחמיו וממשיכה להתגלש לי כלפי מטה (ותזהרו להגיע לצפת עם נעלים לא מתאימות, להתגלש- זה כפשוטו!) דרך שכונות הדרום, עד הגיעי לבית הספר הנכבד שלי.

"את כל הדרך הזאת את עושה כל בוקר?" שואלים אותי בתמיהה כל מיני אנשים לחוצים של בוקר שלא זכו להסתכל על השמיים. בקו אווירי זה נראה רחוק מפותל ומטריח. ואני מגיעה כולי משולהבת מהדרך המתגלשת.  

"זאת רק ירידה, בחזור אני לוקחת אוטובוס" אני מסבירה להם מסדירה את הנשימה. "וזאת גם התעמלות מצוינת" אני מוסיפה לתוספת, מכוונת לחיזוק שרירי האמונה.

כי איך אסביר שבלי הדרך הזאת שמאפסת אותי, מכוונת למטרה ומבהירה לי את כל המציאות אני מרגישה מבולבלת ואבודה בתוך בליל המטלות האינסופי שאני צריכה לספק ליום חיים אחד? ואיך אגיד להם שכשלוקחים זמן התבוננות קצר בבוקר, נעצרים להתחדש יחד עם החסדים החדשים שיורדים על כל נשמה ונשמה, אמונה בהירה ומתוקה מאירה פתאום עמוק מבפנים וממשיכה ללוות למשך היום החדש?  אתן בטח מסכימות איתי שאי אפשר בכלל לחשוב לוותר על הטוב הנצחי הזה וסתם לעלות על אוטובוס דחוק שמקפץ במהירות ממקום למקום!  

עם תיבת ההחתמה שמנציחה את טביעת ידי, אני מחתימה לשמיים שנמצאים מעליי עוד תפילה קטנה:

אם אשכח אותך היום אבא, 

אם אפול, אם אתבלבל,

תן לי את הדעת להרים שוב עיניים אלייך,

לראות את השמיים התכולים, 

את ההרים המבטיחים האלו, 

את הנוף המדהים שאין כמותו בכל העולם

ולהתחבר אלייך שוב,

אני רוצה לזכור אותך היום!

כל כך רוצה! תזכה אותי ואת כל ישראל, אמן!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.