גזרת המטלטלים/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
26 Jul
26Jul

איך הייתן מרגישות לקום בבוקר, לגלות שאין חלב, להבין שאין סיכוי להקיץ את הנסיכות הנרדמות, לגשת בעצמכן להשאיל ולגלות - שאוי. סליחה, אולי טעיתי בכתובת? לא בעצם, נכון שאני עייפה, ועדיין לא ממש התעוררתי, אך זוהי לכל הדעות הדלת ממול. הנה עציצי הנענע מדיפי ריח המנטה והנה הבמבות שמדירות שינה מעיננו. ואומנם, איפה נעמי שכנתי הותיקה מימים ימימה? השכנה הרגילה התחלפה באישה אחרת, נמוכת קומה. שבוהה בי, ילידת המקום, במשקפי שמש משוננות. "סליחה, זאת טעות, המשך יום טוב!", אני מתנצלת. נזכרת בהצתה מאוחרת שנעמי אמרה שהם משכירים בשבוע השני. בהחלט לא מעוניינת לקחת את החלב היחיד של הנופשים שלהם.

אחר כך, במעשה אמיץ (ובחשש שמא גם שכנותיי האחרות נעלמו מבתיהן) אני יוצאת בגפי למכולת לערוך השלמות ומגלה בחנייה שיירת ילדים לבושים סטים מרשימים שאין באף חנות אצלנו, כובעי שמש רחבי שולים לראשם והם ממתינים בריגשה להוריהם שתכף יפציעו מאחת הדלתות. אני עולה במעלה הרחוב, מגיעה לסראייה. לאורך ולרוחב ניבטים אנשים לא מוכרים בהבעה נינוחה של חופש. עם ישראל חי ומטייל ומגיע עד אלינו לעיר הנופש האולטימטיבית, צפת.

הדבר מכניס בי מעט גאוות יחידה. הם ממש מעריכים את העיר שלי. אני רואה זאת לפי העניין בו הם מסתכלים על השעון הנישא בראש מגדל בית הסראייה. אבא אחד מנסה להסביר לבן שלו שפעם שמש מגדל זה כבית סוהר טורקי. הקטן מבקש בעיניים נוצצות לראות את הסוהרים מקרוב ואביו גוררו משם בטענה שיש להם ישיבה דחופה עכשיו. אין כמו צפת שלנו בעולם. יתגדל וישתבח.

ילדיי לעומתי, לא מבינים את האור הגדול. כשאני חוזרת הביתה עמוסת שקיות, הם מיד מתנפלים עליי בתביעה אחת: "אמא, מתי נוסעים? הבטחת שניסע ועבר כבר כמעט שבוע!". מזכירים לי בחומרה. כל יום בחופש הוא אבדה שלא תשוב.

אנחה גדולה נפלטת מפי. "למה לנסוע?", השאלה הקבועה נזרקת לחלל מתנגשת בתקרה ומתפזרת לרסיסים על רצפת הבית. "מכל הארץ באים אלינו ואנחנו ניסע?" הנימוק הקבוע והבלתי משכנע נשלף אחריה מצטרף לשברים. הם לא מוותרים. בבליל קולות רוטן גוללים מעל ראשי את התוכניות הגואלות שלהם לשיממון של החופש הגדול. 

גם כשנשמעות דפיקות נמרצות בדלת הבית והאישה הנחמדה מהבוקר (השכנה המוחלפת ממול) שואלת בנימוס (?) כמה חדרים יש לנו והאם אנחנו פנויים לשבוע השלישי, ואני משתדלת להסביר בנימוס שאנחנו פשוט גרים כאן, בכל השבועות כולם, וממש לא מתכוונים לעזוב. זה לא עושה להם את זה. 

"אז מה אם היא חושבת שאנחנו גרים בצימר!", מתלונן הבן כשהדלת נסגרת. "זה סתם נדמה לה בגלל הנוף מהמרפסת. פו, נוף!" מניף ידיו בתנועת זלזול מופגנת, "מה אפשר לעשות איתו כבר!". אנחה שאינה תואמת גיל נפלטת מפיו. אחיותיו מהנהנות בהסכמה נוגה. מסכנות.

מה לעשות? גזרת המטלטלים נגזרה על כולם. "קווי השם יחליפו כוח". אומר הכתוב. וכוח, טוען העולם, מחליפים בטיולים מתישים, מלווים באטרקציות מקפיצות לב. והכי חשוב - שיהיו רחוקים ולא ליד הבית, שהאוויר יתחלף. אחרת הטריק לא עובד. 

לא אוהבת טיולים, לא אוהבת. קשה לי עם שמש, והליכה במסלולים מזכירה לי את בני ישראל במדבר בארץ לא זרועה. אשרי יושבי ביתך, הוא הפסוק שלי. תבואו אלינו, מה חסר? הנה, תראו את השמיים, תנשמו את האוויר. יש גם ארטיקים במקפיא אם צריך. ילדיי נושפים בחרון. אני מבינה שכלתה עליי החופשה. לוקחת נשימה עמוקה. בעלי נושם אחריי. ויחד, מבטיחים לעצמנו לשמח את הילדים במרוכז בכל מה שמשמח אותם, ולשוב לכאן כמה שיותר מהר עם כמה שפחות כוויות מהשמש. 

נפרדים מגן העדן התחתון שלנו, לטובת הלחות המתפרצת של המרכז. מעמיסים שקיות ומזוודות מלוא הבגאז', ועוזבים בקול חריקה. 

"איזה כיף! הים באשדוד!", מצווחת הבת, מתכחשת לכינרת הקסומה הקרובה אלינו. "סוף סוף נלך לאומגה עם הדודים". מתלהב הבן מהפארק שזכור לי כהימעכות רבתית של אנשים רבים מדיי על גזיר אדמה קטן מדיי. 

"ואמא, את זוכרת שצריך השנה לעשות מסלול שטח כמו שצריך, נכון?", מתריעים הגדולים בחיוך מלא טוב לב. אני מהנהנת מראש. מה שתגידו.

בין הזמנים שמח! שנחליף כוח - גם אם נדמה שהוא רק נגמר. נקווה לישועה - גם אם התורות עברו כל גבול. נדע שלכל בין הזמנים יש סוף ובינתיים לא נשכח לאסוף: הרבה טוב, הרבה ביחד, הרבה נקודות טובות של אמא על אבא, ואבא על אמא, של אחים ואחיות אחד על השני ושל כולם על כולם בעוד בין הזמנים מבורך שהוא, כמו כל פרט בחיים האלו, מתנת חסד מבורא עולם, ולא מובן מאליו. תזכרו בשנה שעברה...

ממני, המחכה כבר לחזור הביתה..

שפרה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.