טיול טרום סגר, ובקשה שרלוונטית תמיד/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
07 Feb
07Feb

אנחנו צועדות בנחת, חמש חברות, שלוש עגלות וגיטרה אחת במדרון המוביל ליער של רבי חוצפית המתורגמן. מזג האוויר מושלם, כמו הפוגה נעימה באמצע החורף במיוחד בשביל שנוכל לקחת אוויר וכוח פנימי לקירות שיש לנו בבית, אותם נכיר מקרוב בתקופה הקרובה...
ירוק סביב, הכול מלבלב ופורח. ציפורי שיר מזמרות לנו שירים. שום דבר לא מעיד על הנגיף המעצבן שצובע לנו את העיר התכולה באדום. נראה שהוא דילג על היער המדהים הזה.
"תגידו, למה רק עכשיו אנחנו מוצאות את עצמנו כאן?" שואלת אותנו איילת פתע בעודה דוחפת אך בקושי את עגלת הטיולון על שביל האבנים המתפתל מתוכה מציץ ראשו הזהוב של שמעוני הסקרן הבוחן את העולם בעיני תכלת מלאות זוך ובפירורי במבה מתפוררים.
"אולי בגלל הסגר?" אני מזכירה את הסיבה המובהקת שהבהילה כל אחת מאיתנו, מהר מהר החוצה לתדלק את הכוח הפנימי טרם יהיה מאוחר מדיי...
"אתן לא חושבות שזה הזוי?" ממשיכה איילת לתחקר אותנו. "רק סגר גורם לנו להוציא את אפינו מהבית לכל היופי הזה שנמצא מרחק נגיעה מאיתנו? למה לא יכולנו לפרגן את זה לעצמינו קודם? תחשבו על זה! אני גרה בשכונת 'מאור חיים' חמש דקות הליכה מהיער הזה, והפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה כשהייתי בת חמש עשרה עם המשפחה באיזה טיול בין הזמנים"
אנחנו מביעות את דעתנו מדוע העולם מעלים לנו כל כך את השקט, ולמה אנחנו לא מאפשרות לעצמינו הפוגות חשובות כאלו ואחרות בתדירות גבוהה יותר. לבסוף איילת מפסיקה את הדיון ופוסקת:
"יודעות מה? אנחנו מפספסות את הנקודה. הכי גרוע זה להיות בתוך חוויה, ורק לחשוב, מתי נאפשר לעצמינו עוד אחת כזאת, או מדוע לא עשינו זאת בעבר. בואו נעצור את הכול ופשוט נהיה. נתרגש ממה שאנחנו רואות בלי לחשוב על מה לא ראינו, נהנה מהיחד בלי לבכות כמה הוא מועט, נסגור את המוח" אח, כמה איילת צודקת. הברחנות הזאת בנפש היא בעיה ידועה. לא מצליחים לחוות את ההווה, המחשבות בורחות לכל הכיוונים, ואנחנו כל כך מעורבבות שאפילו לא שמות לב כשזה קורה...


אנחנו שותקות, מביטות למרחק, חושבות על כל הקולות שהיינו רוצות להעלים בצעקה אחת גדולה, כמה חושך, כמה הסתרה, כמה בלבול יש בעולם ובלב שלנו... ובפרט בתקופה האחרונה, כמה היינו רוצות להעלים הכול בצעקה גדולה ומהדהדת... ולחזור להיות מה שאנחנו באמת. מאמינות, שמחות, שאננות, נשים בוטחות.


בשלב מסוים השביל מתפתל הישר למעבה היער. העצים צמודים, אך לא צפופים מדיי, שמש ואור מלאים אותם, מאהל שמישהו הקים עומד שם דומם. "מה יעשה זה בסגר?" שואלת רבקה. "מה שהוא עשה עד הסגר" צוחקת אורלי. "לא נראה שמשהו במתכונת חייו של איש יער זה ישתנה הקורונה לא יכולה לו ליער".


לפנינו נגלה הציון הקדוש של רבי חוצפית המתורגמן, אחד מעשרה הרוגי מלכות. ריקני וקסום. אנחנו יורדות ומתיישבות על הארץ בין העשבים. הרי מירון שקטים ודוממים סוגרים עלינו כמו תמונה נהדרת מלאת הוד קדומים.
"הכל גולמי כאן" אומרת איילת. "כמו פעם" מוציאה אבן קטנה שהתינוק שלה נוטל ממרגלות הציון מתכנן להכניסה לפיו.
יסמין מוציאה את הגיטרה ופורטת על המיתרים ניגון עתיק שמשתלב עם עלוות העלים המתנועעת חרש, רבקה פותחת תהילים ונשאבת לתוכו.
"לפעמים אני מדמיינת את עצמי עומדת על ההר הגבוה הזה" מצביעה אורלי על הר מירון המוצב מולנו. "שם ממש בקצה, רואות?" מכוונת מבטינו לפסגה. "אני עומדת וצועקת, אההה! הכי חזק שאפשר, והקול שלי הולך ומתפרס בכול העולם כולו מבריח את כל החושך"
אנחנו שותקות, מביטות למרחק, חושבות על כל הקולות שהיינו רוצות להעלים בצעקה אחת גדולה, כמה חושך, כמה הסתרה, כמה בלבול יש בעולם ובלב שלנו.. ובפרט בתקופה האחרונה, כמה היינו רוצות להעלים הכול בצעקה גדולה ומהדהדת... ולחזור להיות מה שאנחנו באמת. מאמינות, שמחות, שאננות, נשים בוטחות.
אנחנו שוקעות בשיחת חברות. דיבורים מלב אל לב. הזמן נספג, כמעט לא מורגש. אבל השעון, משום מה, לא עוצר לרגע ופתע מורה על השעה רבע לאחת. רגעי החסד שלנו הולכים ומתמעטים...
"יש עוד עשר דקות" אני מנחיתה את כולנו הישר למציאות, "בואו נעשה אותן גדולות ונפרגן לעצמינו ניגון של יסמין וכמה מילים עם אבא. יסמין, תני לנו ניגון אחרון..."
יסמין מנגנת בעיניים עצומות. אנחנו עושות 'התבודדות'. כל אחת ומילותיה. דיבור מול השם הוא עצום ומשמעותי תמיד, דקה אחת כזאת שווה את כל העולם כולו. והחיבור שמרגישים בטבע הוא מדהים. רבי נחמן אומר שכשמתבודדים בשדה אזי כל העצים והעשבים מצטרפים לתוך התפילה ונותנים למתפלל כוח, הם ממש מתפללים יחד איתו! וכאן ביער הזה מרגישים את זה ממש....
אנחנו מתחילות לחזור לעולם. לבית, לסגר שעתיד להתרגש מחר. מקוות למצוא אוויר ונוף פנימי - גם בתוך הבית.
אני כבר מתגעגעת לפעם הבאה שנזכה לבוא לכאן יחד. שולחת תפילה לשמיים:
"אבא, אבאלה.
תזכי אותי להתחבר אלייך
דרך העולם הנפלא שבראת
דרך כל אותם מקומות שיד אדם לא נגעה בם
והם נשארו טהורים וקשורים
בדיוק מושלם, בהרמוניה אינסופית, אלייך.
תעזור לי
לתת את זה לעצמי
גם כשלא סוגרים אותי לפינה
באיזה סגר
גם כשהכול רגיל ובסדר,
אמן ואמן".


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.