להחזיר את עצמי למקום/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
22 Aug
22Aug

חוזרת דרך סמטת רימונים הביתה, ידי עמוסות שקיות. משמאלי נר נשמה מרצד בחלון גלריה ריקה למחצה שמבקריה כבר עמוק גם הם, מן הסתם, בתחילת השנה החדשה. חולפת משם, עתה קולות תפילה הומים נשמעים באוזני, משתלבים עם הרוח הנושבת. בית כנסת לעלוב בתפילת מנחה. המניינים פחות צפופים, אך התפילה צפופה בהחלט, מתלהטת, עולה מעלה מעלה, כמו אותו הנר, כמו הרוח...  

אלול. כל כך יפה שכל המוסדות מתחילים בתוכך. שהתלבושות החדשות, הספרים, המחברות, הקשתות, הכול בך. והכי - כל ההבטחות, הציפיות והתקוות... התחדשות באוויר. הלב מנתר. רצונות טובים נשלפים מהבוידם של הנפש. מעשים טובים נעשים בבהלה פזרנית כמעט. יום באלול הוא רווח נקי לשנה. היד על הדופק. הארי השואג חובר למלך בשדה והדוד מאמריקה שבא לחלק מתנות, ובנפש נוצר מן מיקס חמוץ-מתוק כזה, של יראה ואהבה. אך לפעמים, בלי כוונה, החמיצות משתלטת ואנחנו מוצאות את עצמינו בקטנות הדעת מסוכנת.

וכך, רגע לפני הכניסה לשכונתי פגשתי את מיכל חברתי עם חצאית חדשה וארוכה יותר מתמיד. "תתחדשי!" ברכתי אותה, הערכה בעיני מול האורך הבלתי אופייני אך המחמיא בהחלט. "אלול, את יודעת", ענתה לי מאופקת. כמו זאת התשובה האולטימטיבית לברכה על בגד חדש. 

"דווקא יפה לך מאוד!" הרגשתי צורך להרגיע את הפנים העגמומיות שלפני. 

"מה לעשות? אין בררה". שוב מתעלמת מהמחמאה. "אני חייבת להתחזק, מבינה? אמרתי לעצמי, מיכל, את עוצרת הכול והולכת לקנות חצאיות נורמליות, לא כאלו שעושות טובה שהן מכסות משהו. אז קניתי שתיים כאלו, ומאז אנחנו יחד". 

רוח הנכאים שנושבת ממילותיה של מיכל מטרידה אותי. "אבל למה את לא שמחה? את זוכה ללכת עם חצאית באורך מהמם!" 

"מה יש לשמוח? לא מתחברת לחצאיות האלו! אני נראית איתן כמו בלון מנופח, וזה חוץ מהנפח הטבעי שלי בלי עין הרע... ומה שבטוח ששלוש רבעי ארון אני צריכה לזרוק, בדוק! החצאיות האלו לא באמת יצילו את המצב". מרמור ממילותיה. ילדה הקט של מיכל מייבב ומושך לה בחצאית שיש בה מספיק בד למשיכה הפעם, הנייד שלי מייבב גם הוא. דורש אותי בבית ומהר, ושניהם גם יחד מנתקים אותנו משיחה "אלולית" זו. 

"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר! השם אתנו", אני שולחת לה תזכורת טרם תעלם במדרון. המלך בשדה, הוא יכול לעזור לנו להתקרב אליו בטוב, נכון?

ואני חושבת על הבערה הזאת שיש לנו בנפש. באלול כולנו בוערות למלך, זה טבעי. זה קדוש. זה הכי יהודי בעולם. אבל אם הבערה הזאת גורמת לנו להיות חסרות מנוחה, לקבל על עצמינו קבלות שגדולות מכפי מידתנו, להתמלא עצבים על עצם היותנו חסרות ופגומות ולא לשמוח במה שזכינו גם אם הוא מועט - אין זה רצון השם!

אלול שלי עשוי מקצת. קצת סליחות, קצת תהילים. קצת התחזקות ולימוד חדש קבוע. האלול שלי כמעט לא מורגש. אין בו הרואיות מכל סוג. אולי אפילו תחשבו שאני בחודש אחר, אך לא. אני באלול, ואלול בתוכי.


אז מה עושים עם "אלול!!!!" הצועק שבלב? השאלה עומדת תלויה. ובלילה, בהזדמנות הראשונה אני יוצאת למרפסת, חייבת לעשות מעט סדר במחשבות. בשבילי, בשביל מיכל, ובשביל כל הרגשות הקשים של ההלקאה העצמית שאופפים את הלב בלי משים ומחלישים אותו דווקא בחודש הכי מתוק בשנה.

בוא אלול, תתיישב. נתחיל לדבר עליי ועלייך. אתה כל כך נפלא, מתנה משמיים. חודש שלם רצוף אהבה. אבל למה לעיתים אני מרגישה שאתה בא לטרוף אותי? מה יהיה? 

אני מסוגלת למעט. אם יום אחד אהפוך את העולם, במשנהו, אני עלולה, חלילה, לבעוט ולהפסיד הכול, וזה בוודאי לא רצון השם עבורי! לכן, אפילו שהייתי רוצה לנסוק לשחקים בתוכך. לגמור ספרי תהילים, לפצוח בשמירת לשון מדוקדקת, ולהחליף את כל הארון בבת אחת, אני פוסעת בתוכך בזהירות. מעדיפה לבחור במעיל הפשוט המותאם למידותיי המצומקות, מאשר לעטות גלימה מפוארת שגדולה עליי עשרת מונים. וכך אני ממשיכה לדבר ולהירגע. ואני ואלול משלימים.

אלול שלי עשוי מקצת. קצת סליחות, קצת תהילים. קצת התחזקות ולימוד חדש קבוע. האלול שלי כמעט לא מורגש. אין בו הרואיות מכל סוג. אולי אפילו תחשבו שאני בחודש אחר, אך לא. אני באלול, ואלול בתוכי. והרוח הטובה שלו מלטפת אותי. אני פותחת פתח כל יום עם הפה והלב. מבקשת ומתפללת, ורוצה, כל כך רוצה להתקרב. והחיפוש הזה, והבקשה, הרצון להשיב את עצמי למקום נכון יותר ולהיות יותר טובה, זה בדיוק מה שהשם יתברך רוצה ממני.

" כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם" (ליקו"מ ל"ה)


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.