לעלות גם את הפסח של תשפ"א אל המלך... / שפרה זיו


1 דקות קריאה
07 Mar
07Mar

הוא עמד מול הסלע הענק חסר אונים. זיעה ניגרה ממצחו, וכולו אמר תהיה. אביו המלך אמר לו להעלות את הסלע לעליית הבית, והוא, למרות ידיעותיו הרבות בשבע חוכמות העולם אינו מצליח להניע את הסלע הסורר ממקומו אפילו כמלוא הנימה. הוא מקיף את הסלע בייאוש, מתבונן בו מכל צד. הזמן דוחק, אביו המלך מתעתד להגיע לכאן בעוד ימים מספר. הוא מרגיש את הציפייה הדרוכה של אביו ממלאת את החלל. אסור לו לאכזב את אבא. אבל... איך? וכיצד?!

היא עמדה שם במטבח. ידיה שמוטות לצדדים, וכולה תהייה ובלבול, אביה המלך אמר לה להכין פסח. לכבד את הבית, לבער את החמץ. פסחים רבים כבר הביאה אל המלך במצבים שונים, לחוצים יותר או פחות. אבל להכין בתשפ"א פסח? עם המציאות המבולבלת המציפה את חדרי הלב בפחד ובהלה, ושלא לדבר על חיסרון הכיס המצומק מאי פעם. האם באמת היא תגיע בשפיות לחג? האם יהיה כל מה שצריך, והנשימה- גם היא תישאר בה? ומה עם הנשמה? אביה שבשמיים מצפה שתכין את הפסח, היא לא יכולה לאכזב אותו. אבל... איך?! וכיצד?

הוא הגיע אליו ומצא אותו שם. עומד ובוהה מול הסלע בחוסר אונים. כשהבחין בו הבן, השפיל מבטו: "נכשלתי, אבי" מלמל בבושה. "אין סיכוי שאצליח לעלות את הסלע לעלייה בעצמי... כבד הוא הסלע, משקלו רב"

היא עבדה ואבדה. סידרה וסודרה. עלתה וירדה, צעקה, גם נצרדה. על מצב אוטומט המשיכה לדחוף את הימים, לגלגל את השעות בעשייה אינטנסיבית חסרת רחמים. הכול חייב לנצוץ ולהבריק, כמו תמיד, למרות הכול. אבל רגע. מה קרה לרגליים, מדוע רועדות הן? החולשה משתקת אותה, עוד רגע והיא נופלת. היא נזרקת על ספה מרגישה את העולם מסתחרר. "אמא, מתי את יוצאת איתנו לקניות?" מבעד עיניים חצי עצומות היא שומעת את מילותיה המבקשות של ביתה. המילים לא יוצאות לה מהפה. כל ה'צריך' ה'דוחק' ו'הלחוץ' מתערבלים בה בפנים בעוצמה, מצליפים כמו פרעונים קטנים חסרי רחמים: "קומי כבר! תמשיכי! אין בררה! קדימה, מה את מתמהמהת? הזמן קצר! צאי עם הבנות לקניות! את רוצה שהן תרגשנה עלובות בחג? ומה עם הבשרים, העופות והדגים! ואל תשכחי שחסרים לך כלים חדשים... והמצעים! הבטחת לעצמך חדשים, זוכרת? זה ממש חייב! נו, קדימה! קדימה!" עוד ועוד תביעות הם יורים בה, הפרעונים שבלב בשליחות מלכם העריץ. היא מרגישה שעוד רגע והיא צועקת. לכל זה היא צריכה לדאוג? רק ככה יהיה פה פסח? היא לא יכולה! אין בה כוח! אין לה כסף! די! די! לכו מכאן כל פועלי אוון!

"בני אהובי" הוא שמע את קולו הרך של אביו מרחף מעליו והרים מבט שטוף דמע. פניו של אביו לא היו מאשימות, רק נוהרות ומאירות.

"בחוכמתך היית צריך להבין שאין ביכולתך להרים סלע כבד כל כך".

"אבל אבי, אתה ביקשת..." לא הצליח הנסיך הצעיר לעצור ברגשותיו, "ואני.. אני כל כך רציתי לעשות רצונך..."

קופסה בורדו נשלפת מאמתחתו של המלך, מוגשת לבן אהוב. ביד רועדת פותח הנסיך מכסה בעל קצוות מוזהבים. בתוכה שוכן פטיש חד.

'אבא. תבין, תראה' צעקת הלב עולה בה. 'הוא גומר אותי ולא נגמר, ונותרה עוד כל כך הרבה עבודה... הכול עליי, ואין בי מקום לסחוב אותו יותר, אהההההה, כבד, הצילו!!!!!'

פתע היא נזכרה בו. בפה-סח. פה מדבר וסח דיבורים קדושים לאביו שבשמיים. מדוע היא לא עושה איתו את פסח? עם כל הכישרונות שלה, עם כל יכולותיה ותכנוניה. אין באפשרותה לעלות את הפסח לבד, לא את של תשפ"א ולא של אף שנה. המילים כמו פטיש יפוצץ סלע, כמו אזמל מנתחים, יפרקו את הפסח שלבים-שלבים, יוציאו את החמץ שבבית יחד עם החמץ שבלב, יטהרו ויקדשו. היא חייבת את פה- סח, היא לא ממשיכה יותר לבד!

חלק ועוד חלק נחתכים מהסלע, בן המלך מעלה אותם בקלות לעלייה. זה לא היה קשה. כשמפוצצים את סלע ההר, פיסות פיסות, אפשר לעבוד במהירות ויעילות. עוד מעט ולא יישאר זכר לסלע הכבד.

אוויר נכנס, אמונה ותקווה. היא מתפללת. אבא כאן. עם המקרר, עם הארון והתנור. עם הקניות, עם המצות. עם מה שיש, עם מה שאין. היא נושמת עמוק, מרגישה מוגנת בתוך מעגל של אמונה. כבר לא אכפת לה עם הכול יהיה בדיוק או בערך, העיקר- כשר ושמח! רשימת המטלות והקניות תצטמצם בקצב ובאופן שהוא יתברך יחליט, אבל האור של פסח חופף עליה כבר עכשיו.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.