מדליה לאמא הלוחמת/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
12 Jul
12Jul

השבוע הזמנתי את חברתי ציפי עם ילדיה להעביר אחר צהרים קיצי יחד. 

צעדנו עם הטף לגינת 'רימונים' הצופה לכנרת. לפריקת אנרגיה מוקדמת, על רקע התכלת. הילדים שמחו מהמפגש שובר השגרה, וצהלו הישר לתוך המתחם בקולניות מוגברת.

"איזו מתוקה!" התפעלתי משרי, ילדתה החברותית והשמחה של ציפי שמושכת את בנותיי אחריה ומדלגת איתן בחינניות לאורך הגדר. שרי דומה לשמש קטנה, שתי צמותיה הבהירות מתנדנדות ללא הרף ופרצופה מנוקד הנמשים ממש מזמין ביס. חברתי מחייכת, אך אחר רגע מתרצנת. "כן... אבל את לא חושבת שהיא מדיי כזה?" חריצים דאוגים נחרצים מיידית במצחה. אני חורצת חריצים תמהים כנגדם, מה הבעיה בשמש המתוקה והצחקנית שלה? "נו, יותר מדיי, כזה!" ולמען אבין סופית מהו 'כזה' ציפי מניפה ידיה, בהדגשה שמראה ששרי היא אכן יצור חברתי חביב ביותר, אבל הלוואי ותירגע כבר. 

לאחר רגע בתי בת התשע מבצעת תרגיל אקרובטיקה מרשים ובלתי חוקי בעליל בעודה מטפסת בפוזה מקפיצת לב מעל המתקנים כולם. "אמיצה החמודה שלך!", מחווה ציפי כלפי הספורטאית הצעירה. אני לעומתה מתמלאת רוגז ומצווה על ילדתי לחזור לקרקע, מיד ועכשיו, ושלמה אם אפשר. איך כל פעם מחדש היא 'שוכחת' מכל האזהרות ומתייצבת בתורן. איפה הגבולות, ואיך אפשר למתוח אותם על הילדה הזאת.

אחרי עוד כמה "מחמאות" לילדי החמד שלנו, שעוברות וויסות אימהי קל עד כבד, אצל האם המוחמאת, אני שולחת שאלה לחלל: "תגידי ציפי, למה אנחנו כאלו לא מרוצות? למה אנחנו לא יכולות פשוט להסתכל עליהם ולהתמלא נחת? נחת נקייה כזאת בלי לדאוג לריפוי בעיסוק, לשן העקומה, לעודף חברותיות, לסגירות המדאיגה, להיסוס, לשיטוט, למכנס שהתקצר, לחוצפות המתפרצות, ולמי תהיה המורה של שנה הבאה? למה אי אפשר לדחוס את כל החסרונות לזמן תחום, ופשוט ליהנות מהילדים היפים שלנו, ככה כמו שהם. לא חבל?"

"חבל", מסכימה איתי ציפי. ובאותה נשימה גוערת בבנה שהחל לשאוג שאגות אינדיאניות אל עבר האופק התכול.

"אז מה עושים?", שתינו נאנחות אינסטינקטיבית. מה מפריע לנו לראות אותם באמת? להתפעל מהטוב הנפלא שמתפרץ כאן מכל ילד וילד שקיבלנו? להתמלא אושר ושמחה עד כלות רק מלשהות במחיצתם, רק מלזכות להיות אמא שלהם עוד יום של חיים?

גלות!

הגלות מנפחת את הרע, ומדגישה אותו. מחביאה את האור מאחוריי הררי גינוי ושלילה. הגלות רוצה שנאחז באין, וטורחת לספר לנו כמה אנחנו חסרים. באותה נשימה היא מלשינה על ההיא שיש לה יותר מאשר לנו, ומצברחת אותנו מבפנים. היא הופכת את היום יום למקום שלא נעים לשהות בו. ומספרת לנו שוב ושוב סיפור עצוב שהוא כביכול הסיפור שלנו עצמינו. עד שנגמר לנו האוויר.

אבל רגע, מה אומרים לנו הצדיקים? נכון אנחנו בגלות. אבל, מה אנחנו אמורות לעשות שם בינתיים? הצדיקים אומרים לנו להכניס את הא', אלופו של עולם, למציאות. לא לוותר לחושך. לתת כוח לטוב גם אם הוא נראה מועט עד בלתי מורגש. הצדיקים מגלים שתמיד יש טוב, גם במציאות החסרה ביותר. ועלינו להתעקש ולגלות אותו כל פעם מחדש. הם מספרים שמי שעושה את העבודה הזאת- פעולת גדולות ונצורות על בני ביתה ועל העולם כולו, היא ממש מביאה גאולה לעולם!

אני תופסת את בתי שבדיוק חלפה לידינו. "רבקי, את מדהימה! איזה יפה את משחקת, באיזו שמחה, באיזו חיות! וכמה יפה את משתפת את שרי!". רבקי מרוצה, מחייכת חיוך רחב וממשיכה לרדוף אחר חברותיה.

"זהו, תפסתי". אני סופקת כפיי. ומעירה את ציפי ממחשבותיה הנוגות. "רגע של גאולה. הייתי עסוקה בטוב, הרווחתי! פיס! זה שווה, זה מצטרף, עשיתי את זה! גם אם עוד רגע שוב תשמעי ממני משפטים מלאי מגרעת... אני חייבת להאמין בזה". אני משתפת את ציפי בגילוי. רוצה להיות לוחמת אור אמיצה מעתה ועד עולם. ציפי נסחפת אחרי ושתינו מתחילות לחפש אחר הטוב. להודות, להלל, לשמוח ביש של החיים האלו, שאם רגע מסתכלים עליו ורק עליו, לא נותנים למחשבות לברוח לימין או לשמאל, מתמלאים המפרשים ברוח חדשה מלאת נחמה.

ועוד מעט ידליקו את האורות כולם, והגאולה תגיע. והטוב של כולנו יהיה גלוי לעין, ומאיר כל כך... ומשיח בכבודו ובעצמו יחלק אותות הצטיינות לאימהות הגיבורות שהגלות לא יכלה להן. לאימהות שלחמו בגבורה בחושך ולא ויתרו. בחרו להיות פשוטות ולשמוח בטוב גם אם התמונה עדיין רחוקה משלמות.  

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.