תן לי להיות חלק מהתכלת...


1 דקות קריאה
15 Jan
15Jan

שבת בבוקר. שמיים עם ענני נוצה ניבטים אליי, מספרים לי שחבל לבזבז עוד רגע. 

כמה אפשר להתפלל שחרית של שבת בבית, ולראות את עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי סגורה על קורונה ובריח? 

נפרדת מהילדות המפוזמות שלי. מבטיחה לחזור אמא שמחה ומלאה יותר. יורדת מרחוב הנשיא, דרך בית כנסת לעלוב, בואכה קריית האומנים.

הדרך לבית כנסת ברסלב של קהילת "נחל נובע מקור חוכמה" עוברת דרך כל הסמטאות העתיקות. 

כל פעם מחדש אני מתרגשת כשאני צועדת כאן. 

כל פעם מחדש אני נושמת עמוק, הכי עמוק את האוויר הזך והצח של העיר שלי. המקום בו אני דורכת - אדמת קודש הוא. כאן הלכו תנאים ואמוראים, כאן הלכו קדושים וטהורים, ועתה בשנת ה' אלפים תשפ"א כ"ו בכסלו, שבת קודש פרשת וישב, עם מסכה קטנה מדיי (נשארנו עם חבילת מסכות ילדים בלבד) מהלכת בה, שפרה אחת קטנה, בנקודת הזמן הזאת, שלא הייתה ולא תהיה, והמשמעות שלה מהלכת איתה.

כמה טוב לחשוב את המחשבה הזאת! מהיכן היא הגיעה אליי? אולי אלו ניצוצות של אותם קדושים המתלבשים בהולכים בה, מצמיחים בהם געגועים וכנפיים? 

איני היחידה הצועדת חדורת מטרה. בליל אנושי צועד אף הוא לידי. צבעוני ושמח, שבתי ומתפלל. דתיים וחילונים, חסידים וליטאים. היפים מתולתלים ומתנחלים עם נעלי שורש אפילו בחורף, תיירים דוברי שפות זרות וגם... 

כלבים! כלב דוברמן ענק נובח מגגו של צימר מפואר. חברו החום מצטרף אליו בזינוק מרתיע, נצמד לחומת הברזל. 

הלב שלי מפרפר בבעתה. אני מנסה להשיב אותו לפעימה הגיונית. עזי נפש האלו לא קפצו על אף עובר אורח, מהי הסבירות שייזנקו דווקא עליי? חיטובי קרית האומנים מסיחים את דעתי אני ממשיכה משם והלאה נשאבת ליופי האומנותי. 

"כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו"  ה' בחר בירושלים עיר הקודש, אבל לא רק. המקובלים מספרים שצפת גם היא נכללת בבחירתו של ה'. "אוה" באתב"ש- זוהי צפת.

הגעתי לכיכר אברהם שדה. היא מכוסה פח ופיגומים, מכריזה על שיפוצים. מקווה שתישמר בה הרוח הצפתית. שבביצועים החדשים תיוותר תכלת.

 לאחרונה טיפוח העיר חורג מהמסלול העתיק, המספר... יד מודרנית מכריזה מה יפה ומה ראוי, וגם בנייה המתחזה לעתיקה - לא מצליחה להשרות את הקסם העתיק שלה. הראשוניות המתוקה - זה היופי שלה. 

אף אבן לא דומה לחברתה, חוקי הבנייה, כאילו לא נודעו. 

צילום: שלומית מסיקה, מתוך אתר פיקיויקי 


הצבעים, הסמטאות הצרות, החצרות המתנגשות באלכסונים המאתגרים את הולכיהם, שבילי עפר שיד אדם לא נגעה בהם, חוסר הסימטריות בכל מקום כמעט - כל אלו מרכיבים פסיפס יפהפה שאין כמותו בכל העולם.

פסיפס של פשטות ואמונה. אולי לכן כולם מרגישים בה בנוח איך שהם. אחיזת החומר, ו'מה יגידו', מתרופפת מול הפשטות הזאת.   

אני יורדת במדרגות המתפתלות בינות הבתים. 

חנוכיות בבתי זכוכית מספרות על הניסים גם בנרות כבויים. יהודים של צורה חולפים עם טלית מצוייצת, שתי ילדות קופצות בחבל הקשור בינות עמודי ברזל, שרות לעצמן שיר עליז שמתחבר עם פיוט "קה-ריבון" מסתלסל בהגייה תימנית אסלית מבית אבן סמוך.

נשיקה לבית הכנסת של הצדיק הלבן, והמדרגות מגיעות לסיומן. בית הכנסת המפואר של קהילת "נחל נובע מקור חכמה" מוצב מולי במלוא הדרו.

צילום: Ovedc ויקיפדיה.


 אני לא יודעת אם התגעגעתי להיות חלק מההדרת מלך המרשימה שזורמת בתוכו, או פשוט רציתי להיות 'כאן', עם כל מה שה'כאן' הזה אומר. נדמה לי שגם וגם. 

רגע לפני שאני נכנסת אני לא יכולה שלא לעצור לרגע, ולהסתכל אל מעבר חומת האבן. בית העלמין עומד שם - הכי חי בעולם, והאר"י הקדוש במרכזו. השמיים פרוסים מעליו, ובאופק הרי מירון והגליל.

שתי בחורות אמריקאיות נעמדות לצדי, צופות איתי לתוך הנוף, לא חוסכות מילות התפעלות באנגלית.  

"I wish this moment would last forever" מבקשת אחת את הרגע הזה לתמיד.

אני מצטרפת לבקשה, מחברת לי תפילה קטנה, תפילה טרום תפילה: 

ריבונו של עולם, תן לי את הרגע הזה ממש, 

להחזיק ולקחת ללב, 

את הניגון שמתיימר שם בפנים, 

את היופי הבראשיתי שפועם מול עיני,  

תן לי להיות חלק מהתכלת הזאת - לתת אותה באהבה לכל דורשת,

לכל מחפשת שמיים.

צפתית ושאינה, 

תן לי לכתוב אותה בטור הזה ממש,

ושהכל יהיה לכבודך. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.