תפילתה של אסתר שלי


1 דקות קריאה
14 Feb
14Feb

"פעם אחת תעשי את זה, כל שנה תבואי" אמרה לי חברה מבוגרת שמשכימה מדיי שנה למירון ביום הפורים. והיא צדקה. אחרי הפעם הראשונה, כמו מכורה אמתית, אני מזנקת השכם. חייבת את מירון באור ראשון. לקבל את איילת השחר, אסתר המלכה שלי - עם האור של הצדיקים האמתיים שזורח שם כל כך חזק...

במירון מכבש של תפילות לוהטות שעולות ומתנשאות אל על. אני עומדת בפתח הציון. רואה את הנשמות מתחננות ומתפללות, התנועות שלהן מלאות חן, דמעות בעיניים, כיסופים וגעגועים... ישנם גם מקומות של יובש וריחוף, צא ושוב עם קפה ומאפה ודיבורים בסוף הציון, אך אפילו לזה יש חן. לכל יהודייה שמגיעה לחסות בצל הצדיקים- יש חן.

אני מתפללת שחרית ושומעת מגילה. אפילו זוכה במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל הכי אני מחכה לאסתר שלי.. הוי, אסתר, איפה את?

"ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים" הצדיקים מגלים שהתפילה שהמלך אוהב יותר מכל התפילות היא אסתר - תפילה פרטית ונסתרת. זו שלא כתובה בשום מקום. רק בלב של כל אחד ואחד. בניגון המיוחד שלו. במילים שלו.

ואני, כל השנה חיכיתי לה, לאסתר שלי שתבוא לפני המלך.

כמה אני רוצה לעוף על התפילה הפרטית עם אבא. להידלק, להמריא, להצטרף לתמונה היפה הזו, החיננית הכי בעולם, תמונה של איילת השחר עם כל הנשים הצדקניות שממלאות את הציון.

אבל עדיין קשה לי. הפה סגור. והמחשבות רצות.

חושבת על האלפיים שנה האחרונות, שאומנם לא הייתי בכולן (בגלגול הנוכחי כלומר...), אבל בשלושים וכמה האחרונות הייתי גם הייתי... ואוי... כמה קשה לחכות לגאולה המובטחת שתפציע כבר. לגאולה הפרטית ולגאולה הכללית. לא משנה הסדר. כמה קשה לחכות!

כמה אני רוצה לעוף על התפילה הפרטית עם אבא. להידלק, להמריא, להצטרף לתמונה היפה הזו, החיננית הכי בעולם, תמונה של איילת השחר עם כל הנשים הצדקניות שממלאות את הציון.

הם, שם, בשושן הבירה, גם חיכו לגאולה, לבית המקדש שיבנה. אך כששבעים שנות הגלות חלפו (לפי החישוב המוטעה), והוא עדיין לא נבנה, הם אכלו בסעודת הייאוש של אחשוורוש את לחם העצבים של הגלות. מתנחמים בשמחת התרת הספקות. אם לא שם, אז כאן בשושן. נתחיל חיים חדשים, חיים שאין בהם גאולה רחמנא לצלן, חיים של גלות אינסופית.

בשמיים ראו את עם השם שהפסיק לצפות - וגזרה יצאה לפניו. הצדיקים בשמיים ובארץ הרעישו, עם ישראל חזרו בתשובה שלמה והישועה הגיעה: הוא נבנה, והם עלו. הגלות שלהם התפוגגה מעל שמי שושן.

אבל מה איתנו?

מאיתנו לא דורשים 70 שנה של ציפייה, אלא 2000! ואין לנו מושג איך ומתי זה יגמר! חוץ מעידוד ש"הנה, זה קרוב, וזה בטח אוטוטו קורה... תראו, כל הסימנים מתקיימים" אין שום תאריך פג תוקף לגלות הזאת. בנוסף, אנחנו גם הרבה יותר חלשים מהם, דור עקב שכמונו. דלים ורשים.

והכי נורא זה המן עמלק. הוא אינו שוקט על שמריו לרגע, עמל לערוך גם לנו סעודה אטרקטיבית עד מאוד, הרבה יותר מזו שהייתה לאחשוורוש בשושן. הסעודה הנוכחית מלאה בפיתויים וירטואליים שלא קיימים באף עולם, מוצפת באינספור גירויים המתחדשים בקצב מסחרר, מנסה לבלוע כל מי שרק נקלע לידה. געוואלד, אבא! מה יהא עלינו?

אני עוצרת לרגע את המחשבות המייאשות. כי רגע, הנה אני כאן, ואני עדיין מחכה. וכולן כאן לידי. בציפייה עמוקה ומתחננת. אח, אבא! איך בסוף הגלות אנחנו עדיין מחכים לך! לא עוזבים את התקווה שתבוא כבר, שתבנה! שכל ההסתרה של הגלות תחלוף, שהכול ישתנה לטוב גלוי. איך אנחנו עדיין מחכים לזה. אבא, זה לא מדהים?!

מכבש של תפילות לוהטות

צילום: אילת לב-ארי שלי/ אתר פיקיויקי 


הפרוכת הכחולה מפזרת נוחם. הצדיקים כאן קרובים כל כך. לא משנה כמה זמן מחכים - אנחנו מחכים להשם ומצפים לו! וחוט השני ארוך ארוך, קושר אותי ואת כל העם הזה אליו בתקווה מתוקה.

כל מי שמתפלל היום, כל מי שכוסף היום, אומר גם הוא את אותו הדבר-

אבא, גם אם עברו 2,000 שנה ולא בנית, אנחנו כאן, מחכים. אנחנו מחכים שתבוא כבר ותוציא אותנו מכאן... גם אם פה ושם אנחנו מתפתים אחרי הבלי שווא של תעתוע גלותי זה או אחר. זה לא אומר שלא מחכים! זה רק אומר שקשה לנו לחכות... ממש כמו לאלו בשושן... אנחנו רוצים לחזור בתשובה... אז הצל אותנו ותושיע... אנחנו רוצים רק אותך...

אני מסתכלת על אסתר שלי, המתוקה. היא שקטה ומבוישת. אסתר שלי רוצה לדבר, אני יודעת. אבל היא מרוגשת. מרוגשת מדיי. המחשבות מציפות, והמילים עומדות על זווית הפה. מסתחררות מגודל המעמד. כאילו אומרות: "אם אתה רוצה לשמוע אותי, אבא. אז יש לי להגיד לך את כל החיים האלו גם יחד! אני רוצה לבקש הכול! במה להתחיל? יש רק פורים אחד, ותכף חוזרים לשאון המשלוחים והילדים... אני לא אספיק".

בליל של בקשות נמעך יחד בתוך לב אחד מפרפר.

לדבר הכל אי אפשר, אבל לצפצף מה שיוצא - גם כן טוב. אתחיל... אנסה... גם אם מרגיש לי קשה ואטום. זאת מלחמה על החיים - הדיבור עם אבא. 

אני לא מוכנה לוותר.

אני מתחילה לדבר. מילים שבורות, חלקיות, נוגעות ולא נוגעות. פותחת ועוד יותר נשאר לי סגור, ועדיין, מרגישה את החסד הזה. כל רגע של דיבור עם אבא - שווה את הכול. לאט לאט, הדיבור נפתח, כמו פרח סגור, עלה ועוד עלה נפתח... עד שהשושנה שלמה, והיא צוהלת ושמחה...

הטלפון רוטט לי בכיס. סימן שזמן החסד במירון - תם. אני חייבת לחזור.

"איך אפשר לעזוב אותך אסתר המלכה שלי, בדיוק עכשיו כשהתחלת לדבר סוף סוף?" אני נרעשת. כשזה קורה - והתפילה נדלקת - לא רוצים להפסיק...

"אני לא רוצה להפסיק לדבר איתך השם. לא רוצה! זה הכי טוב לי בעולם להיות איתך ביחד.. ואיך ככה כל פעם אני הולכת ממך? ושוב מניעות וכיסויים וסעודה שכולה כזבים מחכה לכל הנחשלים!" רעיון הסעודה המכושפת מצמרר אותי לגמרי.

אבל אז פתאום אני יודעת מה אני רוצה מהמלך.

מה לבקש כשהשרביט הזהב תרד עד אליי.

אם הוא ימלא את הבקשה הזו. הכל יהיה בסדר. שום דבר לא יפחיד אותי יותר!

הנה עכשיו, רגע לפני שאני חוזרת לפורים השמח והצפתי שלי, אני אבקש את הבקשה של החיים האלו, את הבקשה הכי חשובה מכולם:

"אבא, כשתושיט לי את שרביט זהב

אני רוצה לבקש ממך רק זאת,

שאלתי ובקשתי היא

שכל יום נהיה ביחד, ככה. כמו עכשיו.

אני רוצה שתגיד לי -

נשמה שלי

"לא רק היום בפורים

כל יום, תבואי.

תבואי אליי, ונדבר על החיים שלך

על מה שקרה לך ועל מה שקשה לך.

נפתח הכל לעומק ולרוחב

נקלף את כל הגלגולים והקליפות,

ונעלה לך אוצרות מתהומות,

אל תדאגי, הכול יהיה בסדר,

אני כאן, את לא לבד".


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.