לתכנן או לדאוג?/ יעל זלץ


1 דקות קריאה
30 Sep
30Sep

אני דואגת!

אנחנו כבר אחרי החגים, החורף הארוך עם שני אדר'ים פה בפתח... מה הפלא שאני דואגת הרי מי יודע מה יהיה.

ביומיום אנחנו אופטימיות: אני יודעת שיהיה בסדר, ממש הכל יהיה בסדר. האופטימיות הזו מאפשרת לי לדחות מטלות, להשאיר אותן לרגע האחרון ולהסתדר בסוף עם אילתורים וזרימה עם מה שיש – כאילו אין מחר. 

באופטימיות אנחנו קונים דברים שלא בטוח שצריך ולא בטוח שיהיה מהיכן לשלם את כל התשלומים – יהיה בסדר, לא לדאוג. האופטימיות קיימת, ולרגע נראה שהמאבק הוא בין האופטימיות לבין הדאגות, בין ראיית השחור לראיית הוורוד, בין פסימיות וחרדה לבין התקווה.

זה לא נכון. עוד מעט אסביר.

קודם כל אני רוצה לדבר שניה על תכנון ולהסביר איך תכנון נכנס לעניין הזה: 

תכנון הוא חשיבה קדימה, וחשיבה קדימה כוללת היבטים מציאותיים שחלקם כוללים אפשרויות, גם רחוקות, שבהן לא כל ההתרחשויות צפויות מראש ובעיקר – רובן אינן בשליטתנו. 

כל דבר שאין לנו שליטה עליו, מפחיד. מעורר חרדה. לפעמים ברמה 1 לפעמים ברמה 10. יש מי שחווה גם רמה 100. מהניסיון אנחנו יודעות שקורים דברים שלא רצינו שיקרו – בכבישים יש פקקים, תור לרופא מתאחר, פג תוקפם של השמרים שבמקרר והחנות סגורה עכשיו ואת תכננת לאפות. כוס נשברת. שוקו נשפך. ילד מקבל חום גבוה ומקיא. דברים כאלה.

כשמתכננים, צריך לקחת בחשבון את כל הבלת"מים הללו, וחלק מהם אפילו משמחים: תינוק נולד, אחותך התארסה, זכיתם בהגרלה, הודיעו על מסיבה, את רואה מודעה על הצגה מרתקת שמזמן רצית לצפות בה והיא מגיעה בדיוק היום אל האזור שלכם – איזו הפתעה! אחותך באה לבקר, הבת שלך הביאה הביתה חברה ומתברר שהיא הבת של חברת ילדות שלך – ריגושים! לפעמים דברים טובים משבשים את סדר היום, אבל כשמתכננים, רוצים להיות מציאותיים וחושבים על הדברים הרעים, שנראים לנו הרבה יותר נפוצים – וככה מתחילים לדאוג.

מתברר שהקצה אינו אופטימיות ופסימיות, תקוה או דאגה.

הקצוות הם להיות כאן ועכשיו או לדאוג. לחיות את ההווה ולהודות על מה שיש או לדאוג. לראות את חצי הכוס המלאה או לחוות את מה שאולי יהיה חסר בהמשך, אחרי שנשתה קצת, ולדאוג כבר מעכשיו שאולי נהיה צמאים אחר כך, ולחוות את המחסור כאילו שהוא קורה עכשיו. בקצה הטוב אנחנו נהנים, שמחים, מלאים תודה, בקצה הרע אנחנו דואגים, חושבים על העתיד שמוסתר מעינינו ורע לנו כבר מעכשיו – אנחנו פוחדים, פוחדים עכשיו.


הקצוות הם להיות כאן ועכשיו או לדאוג. לחיות את ההווה ולהודות על מה שיש או לדאוג.


הטיפים?

א. בכל פעם שקורה משהו שלא רציתי שיקרה אני מזכירה לעצמי שאינני נביאה, ואינני יודעת מה עוד יקרה. כרגע אני מתמודדת עם זה, ופותרת את הבעיה הזו בלבד. רק את זה.

ב. מאמצת הרגלים של תודה. לומר תודה הרבה פעמים ביום. תודה להשם. תודה לך. תודה שהבאת לי. תודה שיש. שום דבר לא מובן מאליו. התודה עוזרת לנו לראות את היש, להתמקד במה שיש, לחוות את מה שיש לעומק, להתמלא בכל מה שיש לנו.

ג. כשאנחנו בלחץ הראיה מצטמצמת. זה ממש פיזי אבל גם מנטלי- את מכירה את הסיטואציה שאת מחפשת בקדחתנות משהו ולא רואה אותו למרות שהוא "מול העיניים"? מרוב לחץ, לא רואים. 

מבחינה מנטלית, הלחץ גורם לנו שלא נוכל לראות, להבין, לזהות הזדמנויות של פתרון בעיות ויציאה מתוך המיצר. איננו מבחינות בדרך האחרת שתוביל אותנו למטרה, אנחנו רואים רק את הדרך הקשה שבה אנחנו פוסעות בדאגה. 

כשאת מרגישה שאת דואגת, בבקשה: פיזית, תרימי את העיניים שלך למעלה, זקפי את הראש, ישרי את הכתפיים, עלי על כסא – שני את נקודת המבט שלך לנקודה גבוהה יותר. סובבי את הראש לכל הכיוונים. פתחי את העיניים. עוד רגע תראי דברים שלא ראית מקודם, והם ממש לידך – הפתרונות כאן. כל מה שאת צריכה, כבר יש לך.

שגרה בפתח, תכנני – אין צורך לדאוג.


רוצה לדעת עוד על סדר וארגון? כאן תוכלי לקרוא עוד.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.