ביקור אצל אמא רחל


1 דקות קריאה
09 Jan
09Jan

מה שהכי חזק שם זה הצבעים.

אולי מוזר לומר דבר כזה על מקום ישן בן שלושת אלפים.

עם קירות חומים מחופים באבן ירושלמית עתיקה וחדשה.

מקום שבאים אליו כדי ליצור חיבור לישן, והצבעוניות היחידה שיש בו זה הסידורים והתהילים בארון וגם הם מתהדרים בצבעי חום, בורדו וכחול כהה, עם אותיות מוזהבות, לא יותר.

הפרוכת שעל המצבה, סך הכל בצבע כחול כהה, די דומה לגוון של הסידורים. (כאלו שמהפכת הסידורים הוורודים של וקסברגר פסחה עליהם כנראה).

אז מה צבעוני?

 טוב. הכל.

המטפחות בשלל צבעי הקשת, וורוד, כחול, צהוב, סגול, פסים, נקודות, פרחים, הפאות או השיער, חום, שחור, זהב.

הנעליים - מבוגרות, אופנתיות, מזדקרות, אטומות, ספורטיביות, מהוהות, מחוררות, או סתם קלאסיות. (אם עדיין נשארה חיה כזאת)

אבל יותר מהכל - הבקשות.

וואו, כל כך צבעוניות. 

על פרנסה ועל זיווג, על משרה, ועל פאה, על דיאטה, על קידום, על ילדים, ועל צחוק, על אובדן, על רעיון, ועל זמן פירעון.

כל כך הרבה יש מה לבקש אצל אמא רחל.

כל כך שונה, כל כך מגוון, כל כך צבעוני.

אולי כמו קשת הצבעים של האישה המופלאה הזו,

שידעה לצפות, וידעה לוותר, וידעה לשקר, וידעה לבקש, וידעה לייחל, כי היא - 

רחל.

מבכה.

על בניה.

שבאים אליה על אם הדרך, הדרך לירושלים, הדרך בין הגלות לגאולה - בין העובדה ששבנו אליה, אבל בית המקדש הוא עדיין רק רקמה יפה על הפרוכת שלה.

ועל אם הדרך של כל אחד ואחד, לפני הסערה ואחריה, לפני הפגישה, ואחרי הלידה, באמצע משימה, ולפני אישור מהעירייה,

סתם כך, באמצע החיים, על אם הדרך האישית שלהם.

לפרוק קצת מהמטען אצל אמא רחל.

ודומה שרק היא לא שמה לב לצבעים. נראה שאצלה כולם מתמזגים ללבן אחיד שלם ונצחי.

כמו אמא שמקבלת את כל ילדיה, ללא משוא פנים, ללא העדפות.

פשוט כמו אמא.

מקבלת, מחבקת, ומעלה, בזכות נשמתה הקדושה, את התפילות מעלה מעלה.

ומונעת קולנו מבכי.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.