הסוודר הכי מדויק בשבילי.


1 דקות קריאה
07 Jan
07Jan

מכירות את התור בחנויות הגדולות?

את מגיעה לקופה אחרי חצי שעה של שיטוט, בחירה, ומדידה ואז את מגלה שזאת רק ההתחלה. עכשיו, אחרי שכבר הגעת לקו הסיום ואת מוכנה כבר לשלוף את האשראי ולעוף, את נאלצת לבזבז את חצי השעה הקרובה בעמידה בתור.

חצי שעה?

לא. לא נסחפתי. אולי לא בכל חנות מצויה ברבי עקיבא, אבל בחנויות גדולות גם בריכוזים חרדיים וגם מחוצה להם - בעיקר בזמני סייל, או בערבים, אפשר להגיע אפילו לחצי שעה. 

ולא תמיד מדובר על מחסור בכח אדם, לפעמים יש 3 קופאיות בקופה שעובדות ביעילות רבה.

הבעיה היא - הקבלות הארוכות.

הגברת בקופה מחזיקה שלושה פריטים, אבל אז היא שולפת עוד שלושה פריטים מהשקית, היא צריכה להחליף ועכשיו גם למצוא את הקבלה הנכונה…

היא ממשמשת בארנק ומוציאה קבלה. אחרי חצי דקה של בדיקה מתברר שזאת לא הקבלה הנכונה, ואז נערמות על דלפק הקניה ערמות של קבלות - עד שנגיע לקוד המדויק, הבלעדי והיחידני מאז ימות עולם של נעלי העקב המסולסלות שהולכות לחזור לכור מחצבתן.

אבל הגברת שבקופה לא היחידה. זאת שאחריה מחליפה 2 פריטים וזאת שאחריה עוד 2. והשלישית יש לה רק פריט אחד להחליף, וכולנו בתור מחכים שוב למנהלת המשמרת שתבוא ותחתום על ההחלפה.

אז למה?

למה אנחנו מחליפות כל כך הרבה?


יש לי חברה שכל פעם שאני יוצאת איתה לקניות יש לה משהו להחליף, פעם, אחרי שתמהתי על כמות הרכישות שהיא מבצעת, שאלתי אותה איך היא מרשה לעצמה לקנות כל כך הרבה? 

לא. היא לא קונה בכל פעם. היא רק מחליפה - שוב, ושוב, ושוב. 

אז נכון. זה נח ההחלפות הללו. נח לגמרי.

סך הכל אנחנו נכנסות לחנויות הרבה פעמים על הדרך בעוד מחטף שאנחנו מנסות לבלוע מהחיים, מודדות מהר, מקבלות החלטה חפוזה, רצות לקופה להספיק את הבייביסטר/ להכין ארוחת צהריים/ להספיק לבדוק מבחנים למחר, כיד הדמיון הטובה…

אין לנו ממש זמן לקבל החלטה מושכלת. ועוד לא הזכרנו את העובדה שכשאנחנו מגיעות הביתה הסריג נראה צר יותר, הנעליים חיוורות יותר, והפריט השלישי - התברר שיש לנו חצאית ממש דומה משנה שעברה, איך לא זכרנו בחנות?

והכסף. הכסף שלנו יקר לנו. אנחנו לא באמת יכולות להעיף שטרות של כסף על משהו שהוא לא בדיוק, אנחנו עובדות קשה בשביל הכסף הזה - אז אנחנו רוצות לקבל תגמול הולם.




התור הארוך בקופה...

עד כאן הסברים נכונים, שגם אני שכנעתי את עצמי תמיד, שזאת הסיבה לעובדה שאני מחליפה בתדירות גבוהה.

אבל, לפני חצי שנה יצא לי לעשות קניות בחו"ל, מילאתי שקיות, כמיטב מסורת השופינג בחו"ל (הממש לא מובנת. יש פה הכל! הכל! וזה עוד בלי להזכיר קניות ברשת... למה אנחנו כל פעם  נופלות בטעות המוזרה הזאת שיש שם יותר, למה אנחנו מבזבזות שהות בארץ זרה שיש לנו מה לחוות בה, על העברת כרטיסי אשראי?) ...כשחזרתי לארץ, באורח פלא התברר שלא הייתי צריכה להחליף כלום! הכל ישב טוב, נראה טוב, התאים בדיוק לי ולילדים, יש בגד אחד שאמנם מבלה בארון יותר מאשר עלי, אבל עדיין, הכל התברר כהגיוני ומובן ונכון לקניה.


גם בקניות מקוונות אותו הנושא - אני לא רצה להחליף משהו שהגיע באריזה מחו"ל, יש לי קצת כבוד והערכה לדרך שהוא עשה מסין או מאנגליה אלי, ויש לי קצת כבוד לזמן שלי שאין לי כח לבזבז אותו על טפסים מיותרים ועמידה זוללת זמן בדואר כדי לשלוח את הפריט בחזרה עד לאנגליה הסגרירית.  

ושוב, מתברר שאנחנו שורדים מצוין עם הפריטים הטיפה גדולים או אפילו מדויקים על הגוף, ושלום על ישראל!

אז למה, למה אנחנו באמת מחליפות כל כך הרבה?

חשבתי על כמה כיוונים אפשריים, לדעתי כולם נכונים, אצל כל אחת הן אולי מדורגים בסדר שונה:

א. שפע ההיצע - קנינו סוודר ברשת גדולה ומשופעת בגזרות, צבעים, מידות ואפשרויות, בזבזנו כסף ויצאנו משם עם סוודר אפור. יפה דווקא. אבל אז אנחנו מגיעות הביתה וכל הזמן מנקרים בנו עוד 30 סוודרים שיכולנו לקנות שם ולא קנינו! ואנחנו יכולות להחליף לירוק, לסגול, לשחור עם הפנינים, לסקוטי… כל כך הרבה אפשרויות, למה בכלל קניתי דווקא את זה? 

וכמו שהוכח פעם אחר פעם במחקרים, שריבוי של שפע חומרי גורם לפיחות בתחושת האושר, גם כאן, הריבוי מציף אותנו, מגרה אותנו, מסנוור, וגורם לנו לבוא ולהחליף.

ב. שהיא די נגזרת מהסיבה הקודמת - אשליית ה"אני יכולה לעשות עוד משהו בכסף הזה" יש לי ביד סוודר עם טיקט שרשום עליו 130 ש"ח, עדיין לא לבשתי אותו, ואני מתקמצנת, מתבלטת, בודקת, אני יכולה עדיין להחליף! ההחלפה היא אשליה שהכסף עדיין בידיים שלנו, ואני יכולה לכאורה להרוויח עוד משהו ב - 130 הללו, להרוויח אותם שוב, שוב לחוש את חדוות הקנייה ולהכפיל -  כאילו - את התועלת מהכסף.


יש עוד מיליון סיבות למה אנחנו עפות להחליף כל פריט, אבל דבר אחד ברור:

זה גוזל לנו זמן. יקר ערך. ממש. וזה המשאב הכי יקר שלנו, הרבה הרבה יותר מכסף. זה גוזל לנו אנרגיה. כח. עצבים לעמידה מורטת עצבים ומעבירת משקל מרגל לרגל, בחוסר רוגע, בקופה. 

ובעיקר - זה גוזל לנו את ההנאה והשלווה שהפריט שקנינו הוא טוב לנו, ומדויק בשבילנו, ומושלם עבורנו.


לפני שבוע קניתי סוודר. מכירת סוף עונה: קני באלפיים שלמי אלף בערך…

מדדתי את הסוודר בחנות. הוא היה גדול מדי, מסוג הגזרות הרחבות. לקחתי מידה קטנה יותר ממה שאני רגילה ועדיין הוא היה רחב מעט, מידה קטנה יותר היה נראה לי קצת מדויק - מדי. 

אז נשארתי עם המידה הממוצעת והחלטתי שאפילו שזה רחב טיפונת אני נשארת עם זה. 

כשהגעתי הביתה - כמובן - זה היה נראה לי ענק מדי וכבר חישבנתי מתי ואיך אני רצה להחליף.

אבל אז נעצרתי. דמייני רגע שקנית את זה בלונדון, ואין לך אפשרות להחליף. דמייני שזה הבגד היחיד בחנות. דמייני ש…

נשארתי עם הבגד. לא החלפתי. הצלחתי להתגבר על חרדת איבוד הכסף, ועל אשליית ה'יש שם עוד מיליון סוודרים יפים בחנות', וגם על הרצון למושלמות.

והסוודר - ממש יפה. כבר קיבלתי עליו הרבה מחמאות.

נכון, לפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי: יכולתי להרוויח יותר, ולקנות אולי מדויק יותר, אבל אז אני נעצרת מסתכלת על עצמי בעיניים ואומרת: מדדת, בדקת, בחרת בשיקול דעת, זהו. זה הכי מדויק בשבילך.

וכל פעם שאני לובשת אותו אני מרגישה שמחת ניצחון.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.