לפעמים מתחשק לי לטוס לאנטרטיקה


1 דקות קריאה
09 Jan
09Jan

לפעמים מתחשק לי לטוס לאנטרקטיקה.

ללטף פינגווינים, לשייט בין קרחונים, להרגיש את הרוח המצליפה, ולחוש את הטבע החשוף, האימתני, כזה שיד אדם לא נגעה בו.

לפעמים מתחשק לי לטוס לניו יורק,

כן. לניו יורק. לעוף בין מיליוני בני אדם, להתמזג עם המרוץ האנושי, למתוח את שרירי הצוואר בשלוש מאות-שישים-מעלות רק כדי להסתכל לחלון העליון של גורד אקראי, לראות את העוצמה האנושית שבנתה את אלו, ולהיבלע בתוך חנויות ענק (בתקווה שגם האשראי לא יבלע בפנים ויגווע).

לפעמים מתחשק לי לטוס למזרח הרחוק,

לראות אנשים שונים, לקלוט ניחוחות אחרים, לראות את פריחת הדובדבן היפנית, ואת השמש העולה שבסין, מזרח.

רחוק. כבר אמרנו?

לפעמים מתחשק לי לנסוע באוטו לונדוני.

כן, זה שהנהג יושב בו בצד ימין. לראות את משמר המלכה המגוחך, להיכנס לחנויות וינטאז' יפות, לראות כפרים אנגליים ציוריים כמו בסיפורים, להשקיף על התמזה לא רק דרך גלויה, ולאכול במסעדה כשרה למהדרין במרחק 5 שעות טיסה מהבית שלי.

ולפראג.

להתפלל בקבר המהר"ל, לנשום את ניחוח הרובע היהודי, להתרפק על קברם של גדולי עולם שקבורים שם, לנשום קצת היסטוריה יהודית עתיקת יומין, להתפעל מארכיטקטורות מופלאות, ללכת על גשר קארל המפורסם.

בקיצור, לראות עולם.

אולי יום אחד. אולי.

ובאמת, אמר פעם הרב מפוניבז', לאדם ששאל אותו פעם על יופיים הדל של הרי ירושלים לעומת האלפים בעלי שכבת הקרח הנצחית. באמת, גם ארץ ישראל בגלות. כשמתפללים לגאולתה, מתפללים גם ליופי המושלם שלה, האמיתי, המדויק.

לפעמים גם מותר וצריך לנפוש רחוק, רחוק. (ולא חייבים להגיע עד אנטרקטיקה).

אבל, רגע אחרי - 

אני נזכרת במפלצות שזרקו אותנו מתחת לגשר קארל וגיחכו, באנגלים הקרים שהתעמרו ביושבי הארץ בגסות, ובאמריקאים שלא היה אכפת להם מנהרות הדם באירופה.

אין לי ארץ אחרת.

אני לא שייכת לארץ העמים.

איך אמרה סבתא מילי? זאת שחוותה על בשרה אטימות של עולם שלם, כשכל המיליונים נפחו את נשמתם לידה? 

שם יפה, אבל לא שלנו.

כאן זה שלנו.

כאן זה שלנו. הכלניות בדרך, והמדבר הדומם, הגולן הירוק, והכנרת העמוקה, הערים היפות, והכותל, וההיסטוריה, והעבר המפואר שלנו.

שמתמזג עם ההווה והעתיד.

ואני יורדת לגינה עם שלושה ילדים שצמחו ונולדו כאן.

ומודה.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.