ויהי אחרי השריפה - האמן יורם רענן/ ד"ר נורית סירקיס בנק


2 דקות קריאה
02 Aug
02Aug

הקדוש ברוך הוא יודע מה שהוא עושה! גם אם אנחנו לא מבינים אפילו שבריר.

ביום ט' באב נחרב בית המקדש הראשון. באותו יום נחרב בית המקדש השני. החתימה על צו הגירוש של יהודי ספרד היה ביום ט' באב, ולאורך השנים התרחשו אירועים קשים ביום זה ואפילו גירוש והרס גוש קטיף החל בט' באב.

זהו יום קשה בהיסטוריה היהודית. יום פורענות. יום אבל וצום.

אבל הקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה. ואנחנו צריכים להתבונן לעומק ולנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו.

יום ט' באב היה היום בו משה רבינו תכנן את שובם של המרגלים שיצאו לתור את ארץ ישראל. על מנת שהם ישובו אחרי 40 יום בט' באב, משה רבינו עשה צעד יוצא דופן ועיבר את החודש – דבר שלא היה מקובל אז.

מה היה כל כך חשוב בצעד הזה? מסביר המדרש ילקוט שמעוני, כי משה רבינו רצה שעל ידי שובם של המרגלים, וקידוש ה' שהוא קיווה שהם יעשו – שזה יהיה תיקון לחטא העגל, שהתרחש שנה לפני כן בי"ז בתמוז. אבל, רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.

המרגלים ברובם הוציאו את דיבת הארץ רעה, העם כולו בכה, והקדוש ברוך הוא אמר: "אתם שבכיתם בכייה של חינם – תבכו בכייה לדורות". 

מדי שנה, אנו בוכים ביום ט' באב על השרפה ששרף ה'.

אורות מתוך האפלה, יורם רענן, צבעי שמן על בד, 2016

במדרש כתוב "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה". זוהי זכות להתאבל על ירושלים, והזכות לראות בבניינה, אינה כתובה בלשון עתיד "יזכה ויראה" אלא כתובה בלשון הווה "זוכה ורואה בבניינה". 

זהו פרדוקס עצום – מה שנראה במבט ראשון כשני הפכים מוחלטים – אבלות ותקומה – בעצם הופכים לאחד! ברגע ההווה!

ה' מגלה לנו כאן סוד עצום: מי שמתאבל, בעצם זוכה בזמן הווה, לראות את הנחמה, את הבנייה מחדש. ומהי האבלות הזאת? מה המהות שלה? ה' רומז לנו – להתבונן פנימה, ולהבין, שבית המקדש לא נחרב מ"סיבות חיצוניות" זה דבר שאפילו סנחריב, מחריב ירושלים הבין, "בנין חרב החרבתי, בית שרוף שרפתי" – הבעיה, תמיד, כמו גם כאן, היא לא "בחוץ" אלא בפנים – "כל דור שלא נבנה בו בית המקדש כאילו חרב בימיו".

מה הלימוד שאנחנו מחוייבים ללמוד מכך?

הלימוד הוא פשוט: אמונה!

באם עם ישראל במדבר היו הולכים עם אמונה תמימה בבורא עולם, כי הארץ המיועדת היא טובה, "ארץ זבת חלב ודבש", כפי שאמר הבורא בעצמו, ובניגוד לדעתם המנומקת של המרגלים -  "ארץ אוכלת יושביה" - אם רק היו מאמנים בפשטות בבורא עולם, הכל היה בא על מקומו בשלום.

באם אנחנו היום – נאמין באמונה שלמה – שכל המציאות כולה, על כל רבדיה, קשייה, אתגריה ומתנותיה היא כולה מאת ה' יתברך, בהשגחה פרטי פרטית על כל פרט ופרט, הכל יבא על מקומו בשלום.


האמן יורם רענן חי בעצמו את המציאות הזאת. הסטודיו המדהים שלו במושב בית מאיר, עלה בלהבות, כל כולו, עם כל תכולתו, לפני חמש שנים, בגל השרפות, נובמבר 2016.

האמן יורם רענן, מול הסטודיו השרוף


זיכרון ניצוצות השריפה, יורם רענן, שמן על בד, 2016


באותו שבוע, היה יובש קיצוני, טמפרטורות נמוכות במיוחד, ונשבו רוחות עזות. 1,700 שריפות שונות התרחשו ברחבי הארץ, רובם, מסתבר, הוצתו, בכוונה תחילה. 

יערות ויישובים בערו בכל רחבי הארץ, החל מחיפה שבצפון דרך גוש טלמונים ועד הרי יהודה וירושלים. שריפות פרצו גם בסוריה, בירדן, ובשטחי הרשות הפלשתינאית. 

85,000 אלף איש פונו מבתיהם, וקרוב ל-2000 יחידות דיור נשרפו, כאשר 580 מתוכם נפסלו לחלוטין למגורים. אחת השריפות פרצה ביערות בסמוך למושב בית מאיר, ואש נוראה אחזה בבתי המושב. הסטודיו שבו האמן יורם רענן צייר, ייצר, הציג, ושמר את יצירותיו לאורך 20 שנה – נשרף כליל, עד היסוד. ובנוסף לכל זה, לא היה ביטוח, והנזק נאמד בשלושה מיליון דולר!

אני זוכרת את הטראומה הנוראה שעברה עלי אישית, כאשר שמעתי על השריפה. הייתי באבל אמיתי. לא יכלתי לישון בלילות. ואם נרדמתי לרגע, התעוררתי בבעתה, במחשבה על כל אוצרות האמנות של האמן יורם רענן שכל כך אהבתי – ואשר לא נותר מהם שריד. בני משפחתי, שידעו עד כמה אני מעריכה את יצירות האמנות הללו, לא העזו לספר לי על כך, מחשש לתגובה קשה מצדי. וכך במשך שלושה ימים הסתירו ממני את העניין, עד שאיכשהו הנושא הגיע לידיעתי.

הייתי אחת מהמבקרים הראשונים בשטח השרוף – הלכתי ובכיתי... הכל היה שרוף... הכל היה שחור, במקום שהיה סטודיו, לא היה דבר.... העצים היו שרופים, הגן היה שרוף, ריח של עשן היה באוויר!

מה שהיה מדהים זה כל הניסים הגלויים והסמויים שהסתתרו בתוך האסון: קודם כל והחשוב מכל: אף אחד מבני המשפחה המורחבת שהיו במקום לא נפגע. 

שנית, האש הנוראה נעצרה ממש מספר מטרים לפני בית המגורים של משפחת רענן, והבית על כל תכולתו לא נפגע כלל, למרות שהוא קרוב מאוד לסטודיו, ועשוי כולו מעץ. 

שלישית, רוב היצירות של הצייר יורם רענן היו מתועדות בצילומים איכותיים – כך שלפחות המורשת החזותית של 30 שנות יצירה של האמן – השתמרה!

פיסת מציאות מתוך השריפה

ענף על בול עץ שרוף בסטודיו האמן


ויותר מכל דבר אחר, מה שהדהים אותי אז, וממשיך להפעים אותי עד היום – היא התגובה של האמן יורם רענן לשריפה הנוראה. 

האמן קיבל את הכל, באמת ובתמים באמונה שלמה. הוא היה זה שחיזק וניחם את כל מי שסביבו, והסביר לכולם ש"כך ה' רוצה!, וגם אם אנחנו לא מבינים למה ואיך – זה הכל לטובה!" העוצמה הזאת של האמונה, עמוד השידרה האיתן הזה – התחיל ממש בליל השריפה, וממשיך עד היום, חמש שנים אחרי.

זכיתי בימים אלו להגיע לסטודיו החדש, שנבנה באותו מקום שבו היה הסטודיו הקודם במו ידיו של האמן עצמו יחד עם חברים נאמנים. 

זכיתי לראות לאורך השנים את ההתפתחות ההדרגתית, החל משלב יציקת הבטון החדשה של ריצפת הסטודיו, המבנה הראשוני והפרגולה הצמודה אליה, ועד למצב היום, שבו הסטודיו החדש הרבה יותר יפה, מואר, מרווח, ומעורר השראה מהסטודיו הראשון. 

האמן עצמו תכנן במו ידיו את הסטודיו החדש, עם חלון גדול הפונה לצפון, ומכניס אור מושלם לתוך החלל, המלא בציורים חדשים. מסביב לסטודיו האמן ואשתו שתלו מחדש עצים ופרחים, המכסים ומטפסים מעל לשרידי העצים השרופים. הגן שלהם חי, פורח ומשגשג. עצי הפרי עמוסים בכל טוב, ירקות טריים גדלים בערוגות קטנות, ודגים חיים שוחים בתוך בריכת מים קטנה ומשגשגת. ומעל לכל, השקט, השלווה, ההשלמה עם מה שהתרחש, והנחישות לקום, ולבנות הכל מחדש.

צילום הסטודיו לאחר הבנייה מחדש


כשראיתי את היצירות החדשות בסטודיו, שאלתי את יורם רענן אם הוא רואה הבדל בין היצירה שלו לפני השריפה ואחריה. הוא ענה תשובה שהדהימה אותי. הוא אמר בפשטות: "אני עכשיו חופשי!" באם פעם הוא היה מצייר מתוך מודעות טבעית, המוכרת לכל אמן אודות "מה יחשבו" או "מה יגידו" או "אם יקנו או לא ייקנו" הרי שהיום, יורם רענן מעיד על עצמו כמי שיוצר ל"מען היצירה עצמה"!

האמן סיפר שלפני שנים אחד החברים הציירים שלו אמר לו ביקורת נוקבת ששינתה את חייו. חברו הצייר אמר לו – "אתה לא מצייר – אתה מסתכל על עצמך כשאתה מצייר". הביקורת הייתה קשה, אך לא היה מנוס ממנה. המודעות העצמית היא חלק בלתי נפרד מכל יצירת אמנות. אך דווקא בעקבות האסון, בעקבות השריפה, וההתחלה המחודשת מאפס - הכל השתחרר – והאמן יורם רענן מעיד על עצמו כמי שמצייר מתוך "חופש יצירה". 

כאשר יורם רענן מצייר - הוא ממש מצייר – כל כולו – עם כל הוויותו, עם כל גופו, עם ידיו החשופות, פעמים רבות ללא מכחול, אלא פשוט עם הצבע יצירות, על קנבסים ענקיים עם התזות חופשיות של צבע, תוך עבודה בו זמנית על מספר קנבסים בבת אחת, כאשר רובם מונחים על גבי הרצפה. הוא יוצר משהו מתוך תנועה – ורק אחר כך מתבונן ומתחבר לתת מודע הקולקטיבי שלו ושואל את עצמו מה הוא "רואה" בתוך הציור.

יורם רענן מסביר, שהוא "עושה" אמנות – יוצר באופן יום יומי, במשך שעות, באופן אינטנסיבי. הוא לא "חושב" קודם, אלא קודם כל יוצר – ואחרי היצירה, הוא נותן למשמעויות השונות לעלות ולצוף.

אחרי השריפה, הציורים הראשונים היו שחורים. זועקים את כאב האבדן. מביעים אבל דומם על עולם שלם שהיה – ואיננו עוד. עדים דוממים מילאו את החלל. כל הסטודיו היה מלא בפיסות מתוך חפצים ובשאריות וחלקים שרופים שנדלו באהבה מתוך שאריות השריפה. כל שבריר שכזה היה משמעותי.

לאט לאט הצבעים חזרו לתוך היצירות. נושאים חדשים נולדו לתוך יצירתו.

אחד הנושאים החדשים והמרתקים הוא "עוף החול", הקם לתחייה מתוך השריפה. הציור הראשון של עוף החול – פשוט "הופיע", ללא תכנון, ללא כוונה, אלא פשוט נולד מתוך התנועה של הצבע על גבי הבד, ומתוך התת מודע של האמן. 

מתברר כי על הפסוק בספר איוב "כחול ארבה ימים" (איוב כ"ט, י"ח) כתוב במדרש בראשית רבה (י"ט, ה') כי המילה "חול" מתייחסת אל: "עוף ושמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת, ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". 

רש"י בפירושו על מסכת סנהדרין, ק"ח, ב', כותב ששמו של העוף: "אורישנא – עוף ושמו חול בלשון המקרא, ואינו מת לעולם". 

המלב"ים מתייחס בכתביו לעוף זה וכותב: "שם עוף שאמרו חז"ל שחי לעולם, ושכל אלף שנה ישרף בקינו וישוב לחיות" (מלבי"ם על איוב פרק כ"ט פסוק י"ח). התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח, ורש"י שם) מבאר, שעוף זה זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נח, כשכר על זה שלא ביקש מנח מזון בתיבה, משום שראה שנח טרוד בהאכלת שאר החיות. 

מכל מקום, עוף החול צומח כדימוי אישי ביצירותיו של יורם רענן, כמטפורה לתחייה האישית הוא חווה לאחר אסון השריפה.

עוף החול, יורם רענן, 2018


נושא נוסף שהתחדש ביצירתו של יורם רענן הוא המנורה – מנורת שבעת הקנים של המשכן ובית המקדש המהווה סמל מרכזי של העם היהודי – "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (ספר שמות, כ"ה, ל"א). 

נושא המנורה היה אהוב על האמן עוד לפני השריפה, ואחת היצירות המדהימות שלו הייתה "מנורה 7" שהייתה עשויה מצירוף של מספר קנבסים נפרדים, אשר על כל אחד מהם היה מצוייר חלק אחר של המנורה. 

הנושא של הדלקת המנורה ומצוותיה הוא מרכזי בעבודת המקדש, הנחשב משמעותי אף יותר מעבודת הקורבנות (רש"י, פרשת בהעלותך), כפי שנכתב במדרש על פרשת בהעלותך: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת [קורבנות] הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". על פי הגמרא, המנורה מהווה "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (מסכת שבת, דף כ"ב, עמוד ב'). 

נושא המנורה חזר לתוך יצירתו של האמן יורם רענן לאחר השריפה, במשמעות עמוקה יותר – מחד, המנורה מהווה תזכורת לעוצמה של האש – שיכולה להיות מכלה ומשמידה, ומאידך אותה אש יכולה להיות מאירה באור קדושה. 

מנורה, יורם רענן, 2018


סדרה חדשה לגמרי שראיתי לראשונה בימים אלו ממש היא סידרה של ציורי שמיים-ים, מרחבים כחולים לבנים, המאזכרים באותו זמן את קצף גלי הים, ואת העננים המרחפים בשמי מרום. 

השימוש בצבע התכלת הזכיר לי את משמעות צבע התכלת: "והיה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל צבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקע לכסא הכבוד" (מסכת סוטה, דף י"ז, עמוד א'). 

מרחבי התכלת החדשים ביצירתו של יורם רענן, מהווים עבורי תזכורת לאמונה, לראיית ההשגחה הפרטית של יד ה' בכל מקום, בים, בארץ ובשמיים.

שמי-שמיים, יורם רענן, 2021


יורם רענן מעניק לכולנו מסר כל החיים:

"מי שמאמין באמת – אין לו דאגות, אין לו לא פחד מן העתיד וגם לא חרטות מן העבר

מי שחי באמונה פשוטה - חי ורואה איך ה' מקיף אותו

אני חי באמונה כזאת"

יצאתי מהסטודיו שנשרף ונבנה מחדש כל כך מחוזקת, והרגשתי שזה המסר!

אם רק נגיע למקום העמוק של האמונה המוחלטת

שגם מה שנתפס לנו כ"רע" זה בעצם "טוב"

לא נצטרך לחכות לגאולה העתידה

אנחנו כבר נחייה בתוכה!! בסטודיו של יורם רענן פשוט חוויתי גאולה!





השריפות בהרי יהודה בנובמבר 2016, צילום: DMY, ויקיפדיה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.