השבוע, י' באדר, יחול יום היארצייט הראשון של לאה שרון, אשת החסד רבת הפעלים מבית וגן.
האמת, אני קצת חוששת לכתוב על האישה הזאת.
מרגישה שכל מה אכתוב יהיה דל, קטן, מגמד כמעט.
זאת גם הסיבה שלא נכתב ספר עליה, נראה שיצטרכו מספר כרכים עבים כדי לתאר את הדמות ואת המעשים.
איך אמר הרב עדס, ראש ישיבת קול יעקב, כשהספיד אותה בבכי בהלוויה?
"שר וגדול נפל בישראל".
פשוט. או כל כך לא פשוט.
שר וגדול נפל בישראל.
לכן, אתנצל מראש: מה שכתוב כאן הוא אפילו לא טיפה מהים.
ועוד התנצלות קטנה. היה יותר מתאים לכתוב על לאה שרון 'הרבנית', 'האישה הגדולה', תסלחו לי שאכתוב כאן בפשטות 'לאה'. זה חלק מהדמות. זה חלק מהגדלות שלה, שעם כל המעשים האדירים כולם כינו אותה בפשטות 'לאה'.
מה אני הכי זוכרת מלאה שרון?
את החיוך הרחב והמילים הטובות, המשמחות, שתמיד היו לה בשפע.
בכל השמחות והאירועים שפגשתי אותה תמיד הייתה לה על הלשון מחמאה. על הבגד, על הילדים שלידי, או על זה שהגעתי בכלל.
המעניין הוא שחשבתי שאני היחידה.
וככה חשבו גם אלפי הנשים האחרות שהכירו אותה.
איך אמרו הבנות שלה אחרי השבעה?
"ידענו שאמא זה משהו גדול, מיוחד, בלתי נתפס. בשבעה התחלנו להבין עד כמה. התברר לנו שאפילו אנחנו שהיינו לצידה לא ידענו במה מדובר. בזה אחר זה זרמו הסיפורים העדויות, הנשים והאנשים שגילו עוד טפח, עוד פרט לא מובן".
וזה היה לא מובן.
התנדבות בלמעלה מעשרה ארגונים בו זמנית, 20 שנה של סיבוב קבוע במחלקה אונקולוגית, הסעת בני משפחה של חולים לבתי חולים, עזרה להמון נשים שבסביבה בהרבה פרטים קטנים וגדולים: להסיע, לקנות, לייעץ, ללכת ביחד לקניות, להקשיב, לומר מילות עידוד או נחמה.
לשלוח לזה עוגה, לשם קוגל, לקנות מתנה, ולא לשכוח להוסיף ברכה חמה.
לארח בשבת ובחגים בחורי ישיבות, חולים, בודדים ועוד...
והכי חשוב, לא לשכוח את הפוקוס, את הבית, את הפנים.
להיות אישה, אמא, סבתא, בת…
והכל בשלמות.
"אמא ניהלה את הכל לבד…"
אחד המיזמים החשובים שלאה הקימה היה הגמ"ח של השמלות.
דומה שאין מי שלא מכיר את הגמ"ח הזה, שיש בו שמלות לאירועים לילדות ונערות.
שמלות בודדות, או סטים למשפחה שלמה כולן חדישות, אופנתיות, ומהודרות.
ביקשתי מצילי, הבת שלה, שתספר קצת על הגמ"ח.
צילי, איך נולד הרעיון?
"הרעיון של הגמ"ח לא נולד מעולם! קודם היה גמ"ח ואחר כך חיפשו לו רעיון… אנשים ביקשו מאמא את סדרות השמלות שנתפרו לשמחות במשפחה, אמא אספה את השמלות מכל הגיסות, ובין שלל עיסוקיה הכניסה גם את המשימה של להביא, להחזיר ולתאם תאריכים. את סדרות השמלות, שהתרבו עם השמחות במשפחה, אחסנו באחד החדרים.
בשלב מסוים, השתלט הגמ"ח על מהלך החיים בבית. הטלפונים צלצלו לאורך כל היממה, והשמלות מילאו את הארונות, אז הוחלט לבנות חדר מיוחד לגמ"ח, בקומת הכניסה של הבניין".
מי ניהל את הגמ"ח?
"אמא ניהלה אותו לבד! עד היום האחרון שהייתה בו כחודשיים לפני פטירתה. במשך השנים נוספו המתנדבות למשימות של מענה לטלפונים, קביעת תורים ובדיקה - יום לפני - אם אכן מתכוונים להגיע, כדי שאם מישהו ביטל יוכלו מיד להכניס במקומו מישהו מרשימת ההמתנה הארוכה (!), בנוסף המתנדבות העיקריות גם מקבלות אנשים בגמ"ח".
איך עבד (ועדיין…) הגמ"ח בפועל?
"לוקחים את השמלות כמה ימים לפני, ואחרי החתונה מביאים אותם לניקוי יבש "הדוידקה" והוא מחזיר את השמלות לגמ"ח. המחיר היחיד הוא מחיר הניקוי יבש, וגם הוא מוזל".
כמה שמלות יש בגמ"ח?
"במשך השנים, מאז אותו גרעין קטן שאמא שתלה, גדל הגמ"ח מאד, הרבה מעבר לשמלות המשפחתיות. הגיעו מאות שמלות ממקורות שונים - קניה של הגמ"ח עצמו, תרומות של משפחות, תפירה, ותרומות של השכרות (כלומר יתכן ששמלה שנמצאת בגמ"ח נתפרה, הושכרה או נמכרה מספר שבועות לפני בכמה מאות שקלים!), בכל שנה עורכים בערב פורים מכירה של השמלות שפחות רלוונטיות השמלות משיקולים שונים: כגון שמלות בודדות שאינן חלק מסט גדול, כבר היו בהרבה אירועים וכו', הבגדים נקנים גם למטרות תחפושת לכל הכלות, מלכות והנסיכות... וגם לשימוש רגיל: לשמחות או לחגים. בסכום שנאסף קונים סדרות אופנתיות חדשות.
בתקופה שאמא היתה חולה היא היתה חוזרת מטיפולים ויורדת מיד לגמ"ח, עומדת שם על הרגליים ומקבלת בחיוך ובאכפתיות, כמו תמיד, את כל מי שבאה. גם בזמן השבעה הגמ"ח המשיך להתנהל למטה. אבא אמר: קודם כל, מה יותר מזה יועיל לעילוי נשמתה של אמא? ושנית, הרי אנשים קבעו תור ויש להם שמחה, איך אפשר לבטל?"
גם כיום הגמ"ח מתנהל ביד רמה על ידי שתיים מבנותיה של לאה.
"לא תמיד קל לעמוד מול התנהלות לא אחראית של אנשים…" מוסיפה צילי: "אולם הן מנסות לשמר שם את הרוח של אמא, שכל כך היה אכפת לה שכל אחת תצא שמחה והכי יפה בעולם".
שמלה, חיוך ו… טרמפ
סיפורים על הגמ"ח ועל לאה בכלל יש בלי סוף… ללא גוזמה.
כולם אגב, לא "סיפורים", לאה שרון עצמה מעולם לא חשבה שהם שווים "סיפור" הם עובדות חיים פשוטות שהתגלגלו שם בבית ובגמ"ח מדי יום ביומו...
יש את הסיפור של הטרמפ.
הגיעה אישה לגמ"ח, מדדה, קיבלה ייעוץ, המלצה, שמלה, וחיוך חם.
ואז צצה תלונה: למה הגמ"ח כל כך רחוק ממרכז העיר? (בית וגן…) כל כך קשה להגיע לפה!
לאה שרון, במקום להגיב כמו כל אישה אחרת - בתדהמה, ובהלם על כפיות הטובה… הציעה לה, בפשטות, טרמפ. היא תיקח אותה בחזרה למרכז העיר שיהיה לה נוח….
וסיפור נוסף: באחד הימים הגיעה משפחת לגמ"ח. הם מדדו, ניסו, בדקו ומצאו שמלות כלבבם.
באחת השמלות הייתה חסרה חגורה ולא היה לה תחליף הולם בגמ"ח. לאה, בלי לחשוב פעמיים, עלתה הביתה והוציאה מהארון של הבנות שלה חגורה תואמת. (אגב, זהו לא סיפור חד פעמי, במקרים נוספים היא הוציאה שמלות או פריטי לבוש שונים מהארון הבגדים הפרטי שלה או של הבנות שלה).
המשפחה הודתה מאד, והסיפור הסתיים. כמעט.
כשחזרו השמלות מניקוי יבש התברר שהחגורה נעלמה…
המשפחה טוענת שהניקוי היבש אשם, בניקוי יבש טוענים: לא קיבלנו את החגורה כלל.
כך או כך, חסרה החגורה, ולאותה משפחה הייתה עוגמת נפש גדולה.
לאה, במעשיות האופיינית שלה שאלה את הבת של אותה משפחה אם היא יודעת לתפור, וכשנענתה בחיוב הציעה לה שהיא, לאה, תקנה בדים והנערה תתפור חגורה חדשה.
המשפחה שמחה על ההצעה ואחרי מספר ימים הגיעה הנערה עם החגורה מוכנה.
אז הפתיעה אותה לאה עם מתנה ופתק עם מילים חמות: 'בזכות אנשים כמוך… הגמ"ח פעיל!'
את זה שהיא הוציאה את החגורה מארון הבגדים שלה היא שכחה, את זה שהחגורה לא חזרה היא שכחה -
בזכות אנשים כמוך הגמ"ח פעיל!
לצאת ממעגל הנוחות
בערב שנערך לזכרה בבית כנסת מנחת שלמה בבית וגן, הדגישה מירי, בת אחרת, נקודה משמעותית שמחברת ומסבירה קצת מה עומד מאחורי הסיפורים המפעימים: אהבת האדם באשר הוא אדם, הרחבת ה"אני" הפרטי שלי על כל אלו שמסביבי.
מעתיקה לפה מדבריה המאירים של מירי: "לכל בן אדם יש מעגלים רבים בחייו: המשפחה הפרטית, משפחה מורחבת, שכנים בבניין, שכנים לרחוב, שכונה, בית הכנסת, חוג , קבוצת תמיכה ועוד ועוד.
לרוב אנו פועלים בתוך מה שנקרא: "מעגל הנוחות" - טבעי שכשאגיע לחתונה אעמוד ליד אחותי ואפטפט איתה, וכשאהיה במכולת אמצא את השכנה כאשת שיח מוצלחת.
אמא לימדה אותנו "לפרוץ את מעגל הנוחות". להתבונן, לשים לב, להסתכל לצדדים ולשאול: מי עוד נמצא כאן? את מי ניתן להכניס לתוך המעגל? איך אפשר לקשור בין המעגלים? מי עוד? מה עוד?"
ועל הנקודה המשמעותית הזאת יש סיפורים רבים:
משפחה חדשה הגיעה לשכונה. לאה הכירה אותם היכרות לא מדי קרובה. באותו השבוע נערכה בבית של לאה שמחת "שולם זכר" לאחד הנכדים.
לאה התקשרה ל"שכנים החדשים" (במרחק כמה רחובות) כדי להזמין את הגברת לעלות ל"שולם זכר". היא הרחיבה ואמרה: "בגיל שלנו כבר לא מכירים ומתיידדים בגינה, וגם לא מאחורי הדלת באסיפת ההורים. תעלי בשבת, כך תוכלי להכיר נשים מהאיזור והן יכירו אותך". האישה שהגיעה סיפרה אחר כך כמה עצם ההזמנה חיממה לה את הלב ועד כמה זו הייתה לה הזדמנות קצת להכיר, לפגוש ולהתחיל להתאקלם בשכונה החדשה.
ועוד סיפור על שימת לב לכולם, הרחבת ה"אני" שלי, גם לכאלו שאני כלל לא מכיר.
כשלאה כבר הייתה חולה התארגנה קבוצות של ידידות לאמירת תהילים. אחת הנשים סיפרה שכשפנו אליה להצטרף לקבוצות התהילים סיפרה לה המארגנת את הסיפור הבא: "כשאת היית זוג צעיר גרתם בקרבת מקום ללאה. יום אחד היא מרימה אלי טלפון ואומרת: "יש כאן ברחוב אישה, נשואה כבר כמה שנים ללא ילדים. בואי נתארגן לאמירת תהילים שתזכה לילדים". אותה אישה היית את, וכעת אני מציעה לך להצטרף לקבוצות הנשים לאמירת תהילים לרפואתה". אותה אישה לא הייתה מהידידות הקרובות של לאה – אלא עוד אישה ברחוב הסמוך. אבל לאה שרון זכרה אותה, ראתה אותה, היא שמה לב שיש כאן מקרה שראוי להתפלל עליו. היא הבחינה בה וכמובן – לא רק ראתה, אלא היא קמה ועשתה. התארגנה לאמירת תהילים עבור אותה אישה....
לא לשכוח את הפוקוס: בבית
צילי מוסיפה פרט חשוב: "הייחודיות של אמא הייתה שהיה לה ממש חשוב שכולן תצאנה מהגמ"ח מרוצות. כולן הרגישו שמאד חשוב לה שהן יראו הכי טוב שאפשר, וזה באמת היה לה אכפת".
באופן כללי זה היה אולי הדגש בחסד שלה.
המנוע היה שימת הלב לכל אחד ואחת. כל מי שהכירה אותה, יודעת איזה אור היה נכנס איתה לכל מקום אליו היא נכנסה. אור של הארת פנים ומילים טובות.
כך לדוגמה, השליח של ניקוי היבש של הגמ"ח הרגיש צורך להיכנס ולנחם. למה? כי לאה מעולם לא התייחסה אליו כמו אל 'השליח של הגמ"ח' אלא כאל בן אדם. היא הציעה כוס שתיה ומשהו לאכול, היא הודתה. לא פלא שהוא ועוד אנשי שירות שהסתובבו שם בבית החסד הזה - הרגישו חובה לבוא ולנחם.
אבל את הנקודה הכי משמעותית צילי מוסיפה בסוף: "אמא היתה רבת פעלים בחוץ, אבל עיקר הפוקוס שלה היה בבית. את כל אותם חסדים אמא עשתה גם איתנו - קניות, ייעוץ, הסעות, ועזרה בכל עת, גם בזמני עומס גדול. כל יום שישי כל הילדים והנכדים היו (ועדיין) עולים אליה למפגש על קוגל חם. ומלבד זאת היו התחפושות המושקעות שהיא תפרה לילדים שלה, קישוטי הקיר שהיא הכינה לכיתות של הילדים, והחוגים שהיא עשתה לנכדים… גם בימים שהיתה מתנדבת בשלושה מקומות, או אפילו נוסעת מחוץ לעיר, היא תמיד התייצבה בבית בשעה אחת להגיש ארוחת צהריים לבן הזקונים, עד שהיה בן שבע עשרה ויצא לישיבה גדולה".
חסד עם כ-ו-ל-ם
ממה אני הכי התפעלתי? מהכל.
אבל אולי מהנקודה המשמעותית שלאה עשתה חסד עם כולן.
בדרך כלל המונח 'חסד' מתחבר לנו עם נזקקים, עניים, ומסכנים. אבל לאה חידשה סוג של חסד חדש:
חסד עם כולם. חסד גם עם אנשים שטוב להם. ללכת לעזור למישהי שצריכה ייעוץ בקניות, לקפוץ למישהי לארגן לה את הבר לאירוע, להלוות כלים יפים, לא לשכוח לשלוח קוגל חם ועוגות טובות לשמחות -
לעזור לכולן. המוטו הזה אגב, שזור כמובן בגמ"ח, שעושה חסד עם כולם, בזמני שמחה ואושר.
אחת הנכדות שלה אמרה דבר חשוב: כידוע, לכל אדם יש טבע מסוים איתו הוא נולד והחכמה היא לתעל אותו לעשיית רצון ה', כמו שכתוב על דוד המלך שהיה אדמוני ועם הטבע הזה נלחם בשונאי ה'.
סבתא, הייתה אישה שאהבה יופי, היה לה טעם משובח בעיצוב ויכולת ארגון וניהול מיוחדות. והיא לקחת את כל הכוחות הללו ותיעלה את אותם למקסימום של עבודת ה', אם זה בגמ"ח, בהתנדבות בארגונים, בעזרה לאינספור אנשים שמסביבה, בהארת פנים, באירוח ההמוני שהיה שם בשבת, ועם המשפחה שלה, שם היא שברה שיאים בהשקעה, עד הפרטים הקטנים. סבתא תיעלה את האופי שלה בצורה המושלמת ביותר לעבודת ה'".
וצילי מוסיפה: "החלק הכי משמעותי באופי שלה היה השמחה והכיף בעשיית חסד. היה לה באמת כיף לעזור. "בכיף"- זאת הייתה המילה ששגורה על לשונה, היא תעזור בשמחה, בכיף…".
ואסיים בדבריה של מירי, שנאמרו גם הם בערב לנשות הקהילה:
"אמא הייתה רבת פעלים. רוב רובן של היושבות כאן יכולות להעיד כי הן נעזרו בה בשלב זה או אחר. אחרות יכולות לתאר ניסים ונפלאות מקרובי משפחה או מכרים שזכו לקבל ממנה:
עוגה/הסעה/ייעוץ/דירה/ארוחה/שמלה/תמיכה... והרשימה רבה. אמנם, ישנו משהו שעומד בבסיס כל המעשים הללו – אהבת חינם. אמא אהבה אנשים, אהבה את הבריות, התחברה לכל אחד. היא שמחה לפגוש, להכיר ולדבר. אותה אהבת חינם שהייתה בה באמא היא זו שהייתה המפתח לקשר הראשוני עם הסביבה לעצם ההיכרות שלה עם כל כך הרבה אנשים. אכן בהמשך הקשר התפתח לעזרה, דאגה ומעשים בלי גבול ומעבר לכל יכולת אנושית סבירה…"
ואם כל אחת מאיתנו תיקח משהו קטן מהאישיות הגדולה הזאת, והיה זה שכרינו.
לעילוי נשמת לאה בת משה.