1 דקות קריאה
06 Jun
06Jun

"אמא, פלייסמנט זה בפי?"

"אהה" השבתי פזורת דעת, מכוונת מכונת הרתחה.

"וזה, בעצם מן מרתף כזה, נכון? שם ישנים או מארחים או משחקים. קראתי על זה" אמרה המחוננת.

"אממ, לא ממש" התבלבלתי רגע. "אני חושבת שאת מתכוונת לבייסמנט"

"אבל, אמא" חזרה אליי, מרוכזת כולה. "פלייס באנגלית זה מקום, נכון?"

לא יודעת. חשבתי. "אולי" השבתי.

"אז הרבה יותר מתאים לומר פלייסמנט על המקום הזה, ה...מקלט, נו."

"נכון, אפשר".

"אז למה אמרת לי שזה בייסמנט? ומה זה, בעצם פלייסמנט?"

עזבתי את המכונה לנפשה המתגלגלת, וכבשתי אנחה.

"אולי באמת צריך לדבר איתם על זה"

"עם מי?" היא שאלה ברצינות תהומית מבהילה. אויש, באמת דיתי. את לא אוחזת עם מי את מדברת? מה שלא ברור עד הסוף, יבורר עד הסוף.

"שירה, מתוקה, אולי תלכי לשחק?"

"במה? את מרשה לי לאפות?"

"אני לא אוכל לעשות את זה איתך עכשיו, אולי יותר מאוחר"

"מתי זה יותר מאוחר?" הסתכלה בכורתי הילדונת על השעון, מתנת סבה.

"לא יודעת מדויק. אני הולכת לנוח ואני מציעה לך לקרוא או לצייר. תבחרי"

///

ילדים הם רצף של גדילה ומכלול של תפקוד, כמו כולנו, בעצם.

ילדים על הרצף הם רצף אחר וגדילה אחרת, ומכלול שלם ומלא ושונה.

היא על גבול המחוננות. קוראת מגיל הגן ומדברת רהוט. יותר מידי רהוט. מציירת בהרבה מרמת בני הגיל ובעלת קליטה מעולה במקצועות הראליים, ולא רק.

ורק אנחנו נשארנו אי שם מאחור, לא מספיק מבינים, לא מספיק מדייקים, קואליציה של מתוסכלים.

מי לא ניסה לאבחן? קודם כל, אנחנו בעצמנו, מיד כשהתחלנו להבין שמשהו פה חריג. אחר כך המשפחה המורחבת לענפיה ייעצה לנו עצות שונות ומרובות, ומרוב יועצים לא ראינו את הנער. אחר כך הגיעה תורה של הגננת בהיוועצות עם הסייעת ופסיכולוגית הגן והיא נשארה שנה תמימה, לחינם.

ובהגיע תורה של המורה, לא היה ספק שיש כאן בעיה אמתית. מהי? לא נדע. נשלחנו לאבחונים מקצה לקצה. קופת החולים תרמה את חלקה המועט ואנו את חלקנו המרובה, ועדיין, לא הבנו כלום.

באזור גיל תשע התחילו להתבהר השמיים. סוף כל סוף מאבחנת מדופלמת מרעננה נתנה לנו טופס אבחון מפורט עם מסקנה ברורה תחת השלמונים ששלשלנו לידיה. הפעם זה היה שווה. סוף כל סוף היה לנו משהו ממשי ביד ולא רק השערות לדון בהם ולהתכווץ בגינם. אי-אס-די. זו הייתה הכותרת ותחתיה סיפור חיים שלם.

"מה זה הרצף הזה?" אמר לי פעם אליהו מתוסכל. "רצף של מה?"

"רצף של בעיות, לא יודעת" החזרתי, מיואשת. בסוף קמנו ועשינו והיינו. לא היה אפשר אחרת.

שירה הייתה ונשארה הבכורה האהובה, המוכשרת, זו שהפכה אותי לאם. אבל, הכותרת. אוי, הכותרת. הפכה אותנו להורים שמנסים להפוך שמיים וארץ וכל צבאם, והקרקע נשארת עומדת.

"לפחות יש לזה שם" לחשה לי אמי באחד ממוצאי השבתות. היינו במדרגות, פנינו לכיוון הרכב, והיא הייתה חיבת לומר כמה מילים לאחר השבת המוזרה שנחתה עליה בהשראת ההטרדות הבלתי פוסקות של שירה. "היא חכמה, פשוט" התנצלה בפניי, כאילו ותעזורנה המילים לשנות את האפיון. חי וקיים ובועט.

"כן, היא חכמה" אמרתי אחריה ביבושת.

"דיתי" היא ניסתה מכיוון אחר. "אולי יש לזה איזה... טיפול, משהו? אנחנו נעזור".

"אוי, אימא. את יודעת שאליהו לא מוותר, ויש לה פעמיים בשבוע טיפולים פרא רפואיים. וגם, אולי תיפתח בשנה הבאה כיתה ל... לבנות כאלו".

"מה זאת אומרת?" נבהלה אימא כהוגן. "מה זה בנות כאלו? כאילו מה, חינוך מיוחד?"

חדר המדרגות הוחשך ולא אני ולא אימא מיהרנו ללחוץ על המתג. המשפחה שלי חיכתה לי, שאבוא, ואימא בקשה שאמשיך. ולא רציתי לא בזה ולא בזה ברגע ההוא.

האור הודלק בפתאומיות, ושירה קראה לי בקול רם ולחוץ מידיי מלמטה: "אימא, את באה? קר לנו! אבא כבר מתניע!" מיהרתי לסמן לה בפי שתדבר בשקט, ומייד אחר כך סימון של רגע. אני באה.

אימא עדיין עמדה והמתינה. ופי היה יבש.

"מה זו הכיתה הזאת?" תבעה אימא תשובה. אימא שכל ילדיה הלכו בתלם, מקסימום מורה פרטית לפני מבחני החוץ. לא מעבר. ולמה כיתה קטנה ומה זה בכלל. הכל רעיונות חדשים של הדור החדש.

"אמ... זאת לא כיתה קטנה רגילה, כאילו זה..." הסתבכתי ובחרתי באמת. "זו כיתת תקשורת. במיוחד לילדות על הרצף" התחלתי לרדת לאט, מסמנת לשלום ואימא אחרי. מסרבת להיפרד. מסרבת להבין.

"דיתיל'ה, שאני אבין" הדליקה שוב את האור ואחזה במעקה בזהירות. מיתנתי את עצמי וחיכיתי לה. "את בעצם רוצה לקחת ילדה חכמה, מוכשרת, גאונית הייתי אומרת, ולשים אותה עם בנות ש... ש...? למה לעשות דבר כזה? לא חבל על העתיד שלה? על העתיד שלכם? למה לתייג?"

היא כבר מתויגת. ובאמת חבל על העתיד של כולנו אם לא נשתמש בתווית הזאת לגדל ולהעצים אותה ואת עצמנו, ולא להפך.

"באמת צריך לחשוב על הכל" עניתי, זהירה. "אליהו יתייעץ עם הרב, ונבדוק מה הכי מתאים כדי לקדם אותה. ובכלל, נראה שתיפתח הכיתה. את יודעת, הכל היום בלגן וטפסים ורישום וכולי. זה לא פשוט היום לפתוח כיתה עם כל הנהלים החדשים"

"אה" נרגעה אימא מהפרטים האחרונים. "אז אנחנו מדברים בעצם על ביצה שלא נולדה, והלוואי שלא תיבקע בסוף." הביעה משאלה ונפרדה מכולנו לשלום לבבי, מנופפת נמרצות לכיוונה של שירה, כאילו וברגע זה הוכרע עתידה ולשלום.

////

היא נולדה הביצה, בסוף. אלא מה. אליהו הפעיל את מלוא הקשרים הקיימים באמתחתו, כולל השתטחות על קברי צדיקים, והצליח, בעזרת הבורא.

חמש בנות יוצרות כיתה כזו בבית ספר רגיל, ואפשר, אם רק ההורים היו מסכימים להסתכל לאמת בעיניים, להוסיף עוד. כך סבר והסביר ראש מנהל החינוך. הוא היה אדם חכם. באמת לא אחד שיושב רק על מנת למלא כיסא ולדבר. בממוצע, בכל כיתה רגילה ישנם ילדים על הרצף שאינם מאובחנים. אתם פשוט הורים גדולים, שמניחים הכל על השולחן ומוכנים לעשות מה שצריך מתי שצריך.

אנחנו לא הורים גדולים. מלמל אליהו. אנחנו הורים מתמודדים ולא יכולנו אחרת. אולי ההורים שלא מאבחנים הם הגדולים. כי הם מסוגלים ויכולים. לא יודע.

לא. הם מתעלמים. קטע אותו האיש.

נו, גם זו גדלות לפעמים. חייך בעלי ונפרד ממנו עד לפגישה הבאה.

הכיתה נפתחה בקול תרועה שקטה. המנהלת שלא חפצה לייבא אליה כל מיני מכל מיני, מסרה את הדבר מפה לאוזן, רק לאנשי שלומה. וועדות האפיון יכולות לייצר לי בנות שלא לרוח בית הספר. עדיף כמה פחות שיידעו, שנתה ואמרה והיא צודקת. וההורים שמשלנו גם צודקים. וגם ההורים האחרים.

////

לא אוכל לכחש כי שירה עשתה קפיצה מטאורית מאז שהתאקלמה בכיתה. קלינאית תקשורת ומומחית תחום ערכו לה תוכנית מדויקת ומדורגת והיא נתנה פירות. היא נשארה משולבת בכיתה הקודמת ויצרה מן חיים מכאן לשם ולכאן בחזרה. המורות נשמו לרווחה. אנחנו גם.

ורק אימא נשארה מסתייגת. וזה צבט אותי מבפנים.

"תזכרי שעשינו את הדבר הנכון" היה אומר לי אליהו בכל פעם מחדש. "את הדבר הנכון באמת".

ועדיין.

////

הקורונה התגלגלה עד אלינו כמו רכבת הרים מטורפת. רגע אחד אתה לא מאמין שהיא קיימת בכלל ורגע לאחר מכן חווה אותה בעוצמה. עולה ויורד ונוסע וחוזר.

בתי הספר נסגרו, פרט לחינוך המיוחד. סדר יום ושגרה מאוזנת הם המפתח הכי נכון לילדים הלא צפויים הללו, אבל, שירה מיאנה ללכת.

"כל הכיתה שלי בבית" יללה לי לתוך המחשב והסגר והילדים היחפים. "למה רק אני?"

"אבל הכיתה שלך לומדת!" טענתי למולה טענה מוחצת.

"זו לא הכיתה שלי! זה רק כיתה של לפעמים וחלק שיעורים! וגם לא כל הילדות באות עכשיו! הכיתה שלי נמצאת בבית!"

"טוב, תישארי" הסכמתי בסוף. לאחר שוך הבלגן אבדוק מה גורם למה. הבידודים הצפויים לכיתות הנשארות לקחו ממני כל שריד התלבטות אחרון.

"ומה אני אעשה בבית?"

"מה הכיתה שלך עושה?"

"לומדת מהטלפון---"התכרכמו פניה. "אין לי כח ללמוד מהטלפון" הטיחה.

"אז מה תעשי?" גלגלתי למולה, כמו שהנחו אותי, אי אז לפני פרוץ המבול.

"אני... אני.. אני רוצה ללכת לסבתא!"

"לסבתא?"

"אהה" קמה והתארגנה ואחזה רב קו. נחרצת. חיה בשחור ולבן.

"אני אתקשר לשאול אותה" נכנעתי. "רגע, בעצם אסור. שכחת שלא מבקרים עכשיו את סבא וסבתא? הם אחרי חיסון ראשון, וצריך להמתין קצת."

איה המילים שיתארו את ההמשך? לא באמתחתי.

את כוחותיי ייגעתי לריק ולשווא. סבתא, עכשיו.

////

"בואי נתקשר לסבתא. תדברי איתה קצת" קצר זה לא יהיה, אבל, נו. אילו הנתונים הקיימים.

היא קמה. ניערה את החצאית ולקחה את הפלאפון. את המספר, כמובן, היא זוכרת בעל פה, וגם איך עובדים קיצורי הדרך. אולי היא תלמד תכנות, אני מהרהרת במחשבת אור. וחבל שאי אפשר לתכנת אנשים, מהרהרת מחשבת אוון. ככה יכולנו להנדס לה את ההתנהגות, ולמתן את השאלות, ולנתב את הטקט האבוד. אני נבהלת מעצמי כי מה זה אומר עליי שהייתי רוצה ילדה אחרת? אני נחפזת ובורחת למחשבות אחרות. אולי על השבת הקרובה. גם זה לא טוב, כי זה מזכיר לי את השבת הקודמת.

"סבא?" שמעתי אותה אומרת.

"אני לא לומדת כלום" וכאן מגיע פירוט ארוך ומרתק, ברצף אחד. "זה בגלל שהחברות שלי גם לא לומדות, בעצם, הן כן, אבל מהבית וחלק בכיתה. לא הבנת? זה מסובך קצת. אני אסביר לך. נכון יש שתי כיתות ג'? נכון? אז אני בכיתה ג' שתיים. וגם בכיתה ג' אחת. איך זה? ככה זה. כי שם אני לומדת איך להתנהג ושם אני לומדת ממש. כמו כולם. מה זה איך להתנהג? נו, זה, כאילו למשל שאני לא שואלת אותך מה סבתא עושה עכשיו, או מה אתה אוכל. אתה מבין? כל מיני כאלו. סבא, אני יכולה לבוא? אימא, סבא אומר שכן!"

"אבא" לקחתי את השפופרת. "אולי נחכה קצת כי החיסון ואמרו---"

"נחכה נחכה" הוא אישר, מאושר. "אפילו שקשה לי. היא... כל כך מיוחדת!"

"כן, היא מיוחדת באמת". פתאום הסכמתי לגדול.

כמה היא התקדמה. אמרתי לאליהו בשקט בערב. אולי באמת אפשר לוותר על רוב היום בכיתה הזו.

כמה טוב שפתחתם לה כיתה. אמרה אימא בטלפון, זורחת. תראי איך היא רגילה ומתנגדת ויוזמת ויוצרת מציאות. היא פשוט חכמה.


© אפרת ירחי, לתגובות: efraty096@gmail.com‏ 

מוקדש באהבת אמת למיוחדים שביננו. ככל שאני מכירה יותר, ככה אני מבינה כמה אני לא מבינה. 



המתבגרת שלך קפואה ומרוחקת?

הכנת אותה כבר לגיל ההתבגרות?

תוהה איך לעשות את זה?

כן, יש קשר!

מלכה דיאמנט מובילה מודעות נשית בגישה יהודית -  

עם מדריך שיעשה לך סדר ויתן לך כלים ביד

להורדת המדריך לחצי כאן

חסום לך? שלחי מייל ל: md0583232338@gmail.com 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.