1 דקות קריאה
10 Apr
10Apr


אמא פתחה לי את הדלת. הסתכלה על נני שישן על הכתף שלי, על תיק הגב, ונפלה עלי.

לא בכיתי.

נכנסתי. מורידה את התיק על הרצפה. איפה שתמיד הייתי מניחה את הילקוט.

"מיכלי פה. אבא" קראה לכיוון חדר הלימוד שלו, ולא הורידה ממני את המבט.

"אני אפתח לו עריסה" היא הסתכלה על נני ועל הרוק שנזל מהמפה שלו לכתף שלי.

אבא הגיע. מחליף מבט עם אמא. "הוא יודע שאת פה?" שאל בשקט.

"הוא ליווה אותי" משהו יוצא מהפה סוף סוף.

שוב הם מחליפים מבטים.

אין לי שום חשק לדבר עכשיו, עם אף אחד. הרצון היחיד שיש לו זכות קיום אצלי פנימה הוא רק לישון.

אני גוררת את עצמי אל החדר הפנימי. פותחת את דלת ההזזה הישנה, והרעש מזכיר לי ימים.

אני נכנסת אל החדר ומשתרעת על המיטה עם נני. "אל תפתחי עריסה. אני אשן איתו" אני אומרת לאמא. צריכה להרגיש קרוב נשימות של מישהו. להרגיש שאני חיה.

אמא עומדת ליד המיטה , הצל שלה נופל עלי, עוד רגע תתחיל לשיר לי המלאך הגואל.

שתלך, נו.

"אני אשים לך מצעים" היא מתנערת והולכת לארון "עזבי, אני ישנה כבר" אני אומרת לה ונעל אחת נופלת לרצפה. הרגל היחפה עוזרת לנעל השניה ללכת בעקבותיה,

אמא עוזבת את הארון ומסתכלת עלי אל תוך החושך. אבא נעמד מאחוריה ובוהה בי גם. הפוזה לא נעימה לי, ואין לי כח להיות נחמדה: "אכפת לך לסגור את הדלת?"

הם נרתעים אחורה ואמא לוחשת לילה טוב. החדר הוחשך לגמרי. אני מקווה שכך נראה המוות.

נני מתעורר כמה פעמים באמצע הלילה, ואני שמחה שאמא בכל זאת פתחה עריסה. מניחה אותו, מנדנדת בלי קצב ושולחת את הנשמה שלי חזרה למעלה.

למחרת הגיע היום הראשון שלי לבד. קמתי בשבע וחמישה. שלפתי לנני בגדים מהתיק והלכתי למטפלת להביא אותו. הדלת נסגרת ואני חושבת לעצמי כמה אנשים לא יודעים כלום על מי שעשר סנטימטר מהם. הזוי.

לאן עכשיו.

נמצאת מתחת לבניין של המטפלת. שלושה בנינים מכאן הבית "שלנו". אני מסתכלת מרחוק, מוצאת בתוך הטירוף שבתוכי את הרצון לראות אותו, מסתובבת וחוזרת לבית של אבא ואמא.

הוא ריק. הוא רק שלי עכשיו. ואמא הכינה לי סלט חתוך במקרר.

אני חוזרת למיטה אחרי שהתפללתי איכשהו ובלעתי משהו. פותחת את העיניים מול אמא. "אני אלך לקחת את אלחנן" היא אומרת ומסתכלת עלי. המסירות הזו חונקת. אני קוץ, וזה דוקר כשעוטפים אותי. "אני הולכת" אני קמה ישר לתוך הנעליים, נוטלת ידיים ורצה לגן עם סימן שינה עסיסי על לחי שמאל.

אבות חוזרים עם ילדים, נותנים יד או מדברים בפלאפון. שאלתי את נני אם הוא מסכים לי ללכת מאבא?

אני מגיעה אל הגן ונני רץ אלי מרחוק. הגננת מוסרת לי את התיק ושולחת לו נשיקה באויר. הוא מנפנף לה בהתלהבות ביד הפנויה. 

בשניה הוא מחזיק באמא שלו.

***

לפני חודש צנחתי על הספה בבית של אמא ואמא ושפכתי הכל. זה היה סתם רגע של חולשה. כך "הוא" אמר.

הצגתי את הדברים שיתפרשו גרוע, גם ציטוט לא מדויק שלו.

אחר כך אכלתי את עצמי ו"הוא" עזר לי לסיים את הארוחה עד תומה. ולנגוס בה בכעס: עד מתי תעשי שטויות. עד מתי.

אבל כבר לא היתה דרך חזור, ואבא ואמא לא היו מוכנים להיכנע לדמעות שלי ולתחנונים "תשכחו מזה", ו"סתם הגזמתי" אבא הכניס לתמונה בעל מקצוע ודרש שאלך אליו. אף פעם לא חשבתי שאראה חדר של פסיכיאטר מבפנים,"הוא" הסכים לבוא כדי להסביר הכל.

שעות של אבחונים, של תחקירים בעל פה ובכתב. בסיומם שמעתי את חוות דעת של הפסיכיאטר ונלחמתי נגד עצמי על הבית שלי, על האיש שלי, שכפר בכל זה ולא הסכים לשמוע על אפשרות טיפול.

טענתי שיש כאן חיבור, ושלא אעמוד בגעגוע.

והלכתי.

חוזרת אל כור הזהב שחיכה לי. עם פרוזן כמו שאני אוהבת בדיוק, עם פקאן, ומשפטים כאלה של: "אני אעזור לך לצאת מהשטות הזו עם ההורים שלך".

סיימתי את הגלידה אפילו שלא היה בא לי בכלל משהו מתוק ורציתי להקיא.

והלכתי לישון.

מאז עד אתמול בלילה אני פיסות של אישה. חתיכות משוסעות מדממות ששורפות ונלחמות בלעדי על הלב שלי.

אני רגע מרחמת עליו ועל נני ורוצה להיות פה, האמא של כולם, האישה הטובה, שעושה הכל כדי לכבד. אבל הכל. כמו שכבר הורגלתי.

אבל כשאני נכנסת להחלטה הזו. פתאום מתעוררת אני מבפנים. בחורה כזאת, שכבר שכחתי שהיתה קיימת פעם, או או קיימת. והיא בועטת, והיא מנערת אותי, מנענעת וצורחת לי בתוך האוזן: מה נהיה ממך?

בימים האלה מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה מתקפלת מיסורים. צועקת ובוכה ושותקת. ומתחננת לד' שיקח את הנשמה ממני. זו לא החלטה שבן אנוש יכול לקחת.

אני חוזרת לבית של אבא ואמא. איזה ארוך ומסורבל. אני חוזרת הביתה. ונני רץ לסבתא שלו.

אמא מביטה בי והעיניים שלה אדומות. כיף לה.

***

החדר שלי, עם דלת ההזזה נגד פרטיות, ארח אותי ואת נני שלושה שבועות.

ביום שהתפרקדתי על המיטה אחרי הגט, אמא אמרה לי את זה בלי נימוס: "צריך למצוא יחידה." מסולקת הבטתי בה. תוהה אם האהבה אלי דיברה מגרונה או העייפות של החודש האחרון.

לא יודעת מה יהיה עם החיים האלה, שהם שלי בינתיים. נזרקים איתי ביחד כמו מזוודה טובה.

חוץ מנני שום דבר לא באמת שלי. גם עבודה קבועה לא היתה לי עוד. ולאחרונה שהייתה לא הופעתי כבר יותר מחודש.

אבא ואמא הלכו לראות יחידה ברחוב שלהם. אותי אי אפשר היה להקים. הם שמו את נני במקלרן והלכו לחפש בית לבת שלהם, אמא חזרה ואמרה שזה נראה מצוין אבל אני זו שצריכה להחליט, היא עמדה בפתח של החדר שלי עם נני על הידיים. הוא שיחק בשרשרת שלה והמח הדפוק שלי חישבן איך אני אחזיר לו את התכשיטים.

שבוע נוסף חיממתי את המיטה שניתנה לי בחסד, ועברתי ליחידה.

אמא לא גמרה להתרוצץ, אם זה מה שעושה לה טוב, אז טוב.

היחידה התמלאה כאילו אני הולכת להיכנס אליה עם שובל לבן. אמא גררה אליה הכל, מכלי מיטה מגוהצים כמו דיקט ועד מפיצי ריח סגולים של ללין.

בסוף הגעתי, עם נני על הידיים, לבושה חולצה משובצת בתוך החצאית.

הסתכלתי על היחידה ועל האהבה שפיזרה אמא בכל עיקול בה, ורק אמרתי תודה.

אמא רצתה לחבק אותי, אבל הייתי עם נני, והגב שלי היה נוקשה.

היא נישקה את נני חזק והוא רצה לבוא אליה. אבל אז היא נופפה לו לשלום ויצאה מהדלת נטולת השלט. אם נני לא היה בוכה "תתה" היה נשאר השקט.

אבל ככה מצאתי את עצמי בימים הקרובים. בקול ובדממה. לבד ולא ביחד.

שרוטה מגעגוע לדבר שבחרתי ללכת ממנו לנצח.

***

פה אמא דופקת לפני שהיא נכנסת. וזו כבר מעלה.

מכניסה ארוחת צהריים, מביטה סביב ולוקחת את שקית הטיטולים לצפרדע.

"לאאא" אני עוצרת אותה. "פליז אמא. עזבי" היא לוקחת בכל זאת. וזה הדבר היחיד שזז כאן.

אנחנו אוכלים את הארוחות של אמא קרות, לא שאלתי על הכשרות של המיקרוגל. וסירים? יש פה בכלל?

זה טעים לנני גם קר. יופי.

וככה מתנהל היום שלי, מביאה את נני לגן, חוזרת למיטה, קמה לקחת. פותחת לאמא את הדלת, אוכלים, יורדים למטה, מסתובבת עם העגלה מחייכת לנשים חמודות שדנות במצח מכווץ על אופן חיתוך המלפפונים בצורה המגרה ביותר, מגליצ'ה את ננוש, מזכירה לו לנגוס בלחם מידי פעם וחוזרים הביתה לאמבטיה ולישון. שנינו.

חסר כאן קצת.

קצת כביסה.

קצת.

קצת הרמת אביזרים מהריצפה.

קצת.

הולכת להביא מטאטא ושומעת את הקול "שלו": "המטאטא הזה עובד ? פעם קודמת טאטאתי אחריך ויצא ארגז חול"

ומחזירה.

שוטפת כלים ורואה בעיני רוחי אותו עומד מול הפלורסנט ומסובב את הכוס.

ופורשת.

קיבלתי חופש. ואני אנצל אותו.

נכנסת למיטה עם המצעים בני השלושה שבועות, נזכרת בו פורש אותם ומדריך אותי איך ימתחו כראוי. משתרעת עליהם, מקומצ'צ'ים עד כדי בריחה של הגומי מהמזרון, וזה בסדר, הוא לא כאן ואני יכולה להחזיר את הסדין לפינת המזרן גם שלוש פעמים במשך הלילה אם יהיה צורך.

אמרתי לאמא שדי עם ארוחות הצהריים. והם פסקו מהר מידי מכפי שחשבתי. כאילו חיכתה שאגיד לה את זה.

אני משתדלת לבשל פסטה. ויש שניצלונים מקסימים במקפיא של יש חסד. ותעזבו אותי מג'אנק פוד.

ככה אני חיה.

מזכירה לעצמי שאף אחד לא יבוא בערב ויתן את חוות דעתו על הריח באוויר.

אף אחד לא ישאל על איזה חום גיהצתי את החולצה, ואם בכלל.

לא יהיה כאן מישהו שיבדוק אם אדום לנני בחיתול, בגללי.

אומרת לעצמי שאני בחופש, משוחררת לנפשי.

***

אני יוצאת להביא את נני לגן, בתוך התיק לחם עם חמאת בוטנים על פי דרישתו. אני מתכופפת לנשק אותו והוא רץ פנימה. הדלת נסגרת ואני עומדת עוד רגע שם לשמוע את ה"בוקר טוב" של הגננת שלו. איזה כיף שמרחמים עליו, מגיע לו ביושר.

אני יורדת לרחוב ואלישבע מולי. יופי לה. בחורה עדיין.

"מיכל" היא עוצרת אותי כמעט בכח.

אני נעצרת, נושמת עמוק, עוד משפט יבוא עכשיו ל"מדריך האקטואלי להיעדר טקט בכל הזמנים" שאני כותבת.

"שמעתי" היא אומרת ומסתכלת עלי. כנראה.

"תודה" אני מחייכת בטיפשות. "לא בקרוב אצלך, תגידי אמן"

"אמן" היא עונה. ככה פשוט. אמיתי.

היא שווה מבט. אני מרימה את הראש ורואה בעיניים שלה קרום מוכר. כזה שרק אנשים שיש להם אותו גם יודעים לזהות אותו.

"את גרה קרוב?" היא שואלת בעיני השוקולד שלה.

"כאן" אני מצביעה על הבניין. "ביחידה. רוצה לעלות?"

"אם את רוצה" היא עונה ומשפילה עיניים, השוקולד כמעט נמס מהן.

"בואי" אני לא חושבת על איך שהבית יקבל אותנו. אני מזמינה אותה ופותחת את הדלת, היא לא נעולה.

ריח מחניק מאחל לנו שלום. והבשרי והחלבי חגגו חתונה בזמן שלא הייתי.

היא מסתכלת מסביב. המשחקים משתוללים על הריצפה עם פרורי אבק וקוסקוס.

"מיכל? " היא בודקת אותי בנוף "לא... לא מתאים לך"

"לא מתאים לי?" אני צוחקת מרירות.

"אני בחופש, מותק, עושה את מה שנראה לי" אני הולכת לפתוח את החלון.

"וככה את אוהבת?" היא שואלת את הגב שלי.

"כנראה"

היא הולכת אחרי שעה. ואני מסתכלת על החיים הפזורים סביבי.

"ככה את אוהבת, מיכל?" אני שואלת.

"אני לא חייבת עכשיו כלום. לאף אחד" אני מסתכלת על השעון שמתקדם אל ארוחת הצהריים. אני יכולה לאכול לחם עם שוקולד, גם נני. כיף לי.

העמדת ארוחת צהריים תקרא לזכרונות לבוא. לרגעים בה היה פותח, מריח, הולך להוסיף תבלינים, ושואל: "למה שלא תקני ספר בישול? זה יעזור לך".

עוד פעם הוא פה. מאיפה הוא נכנס?

לא באמת נפרדתי ממנו. לא באמת השתחררתי. לקחתי איתי אותו, אבל לא רק לשעות בהן הוא בבית. לקחתי איתי לכל השעות והימים. אל תוך הבקרים והשבתות.

גם אם אסע לפינלנד, הוא יבוא איתי, כובל את ידי, את רגלי, את נפשי.

זה לא הוא. זו אני.

כובלת את עצמי בהתניות שליליות. פוחדת לעשות מה שאני באמת בוחרת.

אני נושמת עמוק ומסתכלת על הקוסקוסים שנדבקים לנעליים ומעצבנים. זה לא נעים לי.

בהחלטה של רגע עורמת את המגנטים לקופסא, את הקליקסים לשנייה, ומטאטאה את הקוסקוס הדביק.

"כל הכבוד מיכל! " אני אומרת בקול. "איזה יופי של סדר"

אני צוחקת לרצפה כשאני שופכת עליה ספל בניחוח מלון חלומי, כמו שאני אוהבת, ורוקדת בתנועות קשת עם המגב.

אני שרה לתפוחי האדמה שיר על כך שהם מתקלפים יופי, נזכרת באהבה כמה אני אוהבת קוגל תפוחי אדמה.

אני גאה במיכל, ואומרת לה את זה. היא שוטפת כלים מצוין. ויודעת לסדר אותם בפוקס במדיח.

היא אמא חלומית שמביאה את הילד מהגן וחולצת לו נעליים בשטיח. עושה לו מטוס מהארוחה, ומביאה לו כסא קטן כשהיא שוטפת כלים.

אני יוצרת התניות חדשות. כל שעה ביום.

עם כל אמירה חיובית שלי עלי הוא מתרחק מהחיים שלי. אני נאחזת חזק במה שאני כן. והאמירות האלה הולכות ועוזבות את היחידה הקטנה שלנו.

אני בוחרת לצאת מהם לחופש.



כל מה שאת אוהבת!

5% על הקולקציה של יפית בחנות, בלחיצה כאן תוכלי להגיע לקטלוג 

קוד קופון: שבי רגע





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.