עדי שובי לאדמתי/ אסתר גרין (מבוסס על סיפור אמיתי)

בס"ד כ"ב בתשרי

לשרה, אשתי המנוחה ע"ה

אני פותח בכותרת הזו כחלק מהניסיונות העלובים להתגבר על הגעגוע שנוגס בי כמו חולדה אכזרית. זהו ניסיון נוסף, אולי המילים השטוחות יצליחו להרגיע את החלומות המוחשיים שרודפים אותי, מבקשים למצוא אותך - במרפסת, בחדר כביסה, או ישנה, בחדר.

כבר שלושה שבועות מאז התאונה, אני קרוע בין ה'שבעה' ל'שלושים', בין האבל של איש על אשתו היחידה לבין אבא ליתומים טריים. שרה.

כמה טוב שלימדת אותי לכתוב, כמה אני מודה לך על כך.

כל לילה אני פותח את המגירה השלישית וקורא את המכתבים שלנו, אלה שהיית שמה לי ליד הנעגל וואסער, שהיית תולה על המקרר והדלת, ואלה החשובים שהיית מניחה לי על הכרית.

אספת בשבילי את מה שכתבת לי, כאילו ידעת שיום אחד אהיה כל כך צמא לקרוא אותם שוב ושוב.

הדיבור קשה עליי, שרה. אני חושב שנהג המשאית לקח ממני לא רק אותך (בעיקר...) ואת התפקוד ברגל ימין, אלא גם את הלשון.

אתמול בלילה ביקשתי מהילדים שיבואו... דוד לבד - בלי אסתי, ומרים לאה בלי מנחם. ריקי ושולמית כמובן כבר היו בבית. תכננו את ה'שלושים' שלך. ואז, אמרתי להם שאני מבקש שבתקופה הקרובה נכתוב עלייך ופחות נדבר; שאני כאן בשבילם, אבל המילים שלי עכשיו קצת יושבות 'שבעה' ארוכה יותר מהגוף, וקל לי יותר לכתוב להם מכתבים אמיצים וחמים, כמו שאמא לימדה את כולנו. 

הייתי בטוח, שרה, שהם יחשבו שהשתגעתי ואולי גם יכעסו כעס, אבל היה נראה שהרעיון זורק מעט רוך גם על הפה המאובן שלהם.

היה לי ברור שהמכתב הראשון שאכתוב, יהיה לך - שרה. אני מרגיש אותך כל הזמן. מנסה לדבר איתך בתוכי, לא לתת לקול שלך, החכם והעמוק הזה, לגווע. ואני יודע שאת רוצה אותי אבריימי שמח, אבריימי למדן, שמביא "סוגיות חיות" הביתה. עדיין לא. שרה, בקרוב בעזרת ה', אולי אחרי ה'שלושים'.

החותם בגעגוע בלי מילים,

בעלך.

בס"ד ג' שבט

לדוד, בני בכורי.

קודם כל, תודה לך ולאסתי על כל העזרה. אין לי מילים. אני מתבונן בכם ויודע שאמא כל כך גאה בך מהשמיים.

אבל אני יודע שאתם בעצמכם בתקופה עמוסה עכשיו, ומבקש מכם להתעסק קצת יותר בעצמכם. הבנות יודעות לבשל ואני איתן כל היום, חוזר ישר מהכולל ונמצא עד מעריב.

אני רואה את הדאגה שלך ורציתי לשתף אותך. אתה הראשון. אני לא יודע איך תגיב.

החיסרון של אמא מעביר אותי על דעתי מחד, ומאידך גיסא - מלווה אותי ונותן לי סיבה לחיות. אני מאחל לך שלא תבין לעולם בסייעתא דשמיא.

בלילות אני חולם על התאונה, ובימים אני נלחם בזיכרונות, אבל כל הזמן אני שומע את הקול, קולה של אמא, אשת נעוריי, שכל הזמן נוזף בי. להאמין, להתחזק, ללמוד. אתה מכיר את הדיבורים של אמא שלך, לא?

דוד, אני לא יודע איך להביע את זה, אבל אני פשוט אכתוב כמו בשבועות האחרונים. אני לא חושב שאשתפר עם הזמן בכוחות עצמי. אני רוצה להשיב מלחמה לכאב ולחיות בתבונה את הימים שה' קצב לי. שעות רבות של מחשבה עוברות עליי, ואני מבין היום שאני לא כועס על הכאב, כמו שאני כבר משתגע מזעם על הנהג הערבי. 

לכאב יש תפקיד – להכאיב לי, ולי יש תפקיד - להילחם בו ולזכור שהוא שליח. אמא סיימה את השליחות שלה, ואני - עדיין לא.

היה משפט שהרב ליפשיץ שליט"א תמיד היה אומר לבחורים לפני נישואין: "החיים הם הסוגיה שדורשת את העיון הכי גדול". דוידי, אחרי עיון גדול בסוגיה (ביחד עם הרב, אגב) - אני מרגיש שאני רוצה לחיות.

מה פירוש לחיות? עם אישה לצידי...

אמא ע"ה, תהיה לנצח אשת נעוריי, אבל היא הרגילה אותי לחיים של שיתוף ושל 'יחד', ואני לא מסוגל אחרת. ואני יודע, בלי רוח הקודש, שזה מה שהיא מייחלת בשבילי. ועוד יותר מכך - שזה מה שבשמיים מבקשים ממני.

דוידי, הבנת?

אני חושש לחשוב איך אתה נראה עכשיו. אבל תבין, דוידי, זה לא מצד הסוגיה של "עזר כנגדו". זה מכח הסוגיה של "ובחרת בחיים". 

אני לא מחפש להמית את הכאב, אלא להשיב לו מלחמה ולהחזיר את השכינה שגלתה מביתי עם הסתלקות אשתי הצדיקה.

זהו. אני לא יכול להסביר יותר מזה, המכתב הזה פשוט שאב ממני כוחות שממילא אין לי כל כך. אחרי הכל אתה הבן שלי, ואמא היא אשתי - ואגב, תישאר כזו לנצח. גם אם אמצא אישה אחרת היא תהיה בעקבותיה, דוידי, ולא במקומה.

אולי תרמוז על זה קצת למרים לאה. אני מאוד חושש מהתגובה שלה, אבל לא בצורה מפורשת מדי. אולי אפילו תרצה לעזור לי ולהציג את זה כרעיון שלך (מפני השלום...).

נותן לך לעכל ומצפה לתגובתך.

בתפילה לנחמה,

אבא.


בס"ד, ז' שבט

לאבי מורי שליט"א

אתה יודע, אבא, שאני לא חזק במילים ואף פעם לא אהבתי כל כך לכתוב.

ובכל זאת אני מעדיף לכתוב לך ולא לדבר.

עברו שלושה ימים מאז שקראתי את המכתב שלך. הספקנו להיפגש כמה פעמים במהלך הימים האלה, ולא אני ולא אתה דיברנו על זה. המשכנו, כאילו כרגיל.

כבר שלושה ימים שהלב שלי הפך להיות בלגן שלם. בסוף, החלטתי ללכת גם אני לרב ליפשיץ ו"להבין את הסוגיה". הוא - כמו תמיד - תירץ, הקשה קושיות ובסוף נתן לי לענות.

אז הנה התשובה שלי, אבא.

אני אוהב אותך מאוד וגם חייב בכבודך ורוצה עבורך את הטוב ביותר, בזה ובבא...

אני קרוע בין דעתי ורגשותיי אבא, לבין ההלכה. אני כובש מילים. חלילה לי אבי מורי מלערער על דברייך, אני כותב חזרה רק מתוקף בקשתך ברגשות מעורבים.

אני לא מסוגל לדמיין דבר כזה קורה. לא רוצה לפרט ומקווה שייקח זמן, כי... זה קשה.

אבל אני סומך עליך, ואיכשהו יודע שאמא, כמו שאני מכיר אותה, הייתה שמחה בזה. היא לא אהבה שנתקענו על שום דבר... מי חשב שאי פעם היא תרצה שנשתחרר מהאבלות עליה? ה' ירחם...

מפחד מאוד מאוד מהתגובה של הבנות, במיוחד של מרים לאה וסבתא כהן. וכמה שזה יקרע גם אותי. אני אעשה הכל לעזור לך בעזרת ה'.

אבל... אולי נחכה עוד קצת?

סליחה על הדברים המבולבלים, זה אחרי המון מחיקות.

אוהב ומכבד, דוד.

בס"ד, י"א שבט

אבא!!!

דוד דיבר איתי אתמול בלילה והזהיר אותי רק לכתוב לך ולא להתקשר.

אני לא מפסיקה לבכות.

אני כל כך שבורה מאז שאמא נהרגה. לא מצליחה לטפל בשושני, לא מבשלת, לא מנקה. מחכה שיקרה משהו שיעיר אותי מהסיוט הזה!

אבא, אולי זו חוצפה לדבר איתך על מה שאתה רוצה לעצמך. אבל איך? אבא איך? זה בכלל מותר לפי ההלכה? עברו רק שלושה חודשים!

מאז שדוידי דיבר איתי - הכל מבולגן לי בפנים ואני מדמיינת אישה אחת, אחרת, הכי לא דומה לאמא בעולם. מוציאה לה את כל הבגדים מהארונות והמכתבים מהמגירות. אתה בטח חושב שאני מגיבה כמו ילדה קטנה, נכון אבא? אתה כועס עלי?

אבא, זה חייב להיות כל כך מהר? דוידי אמר לי שדיברת כבר עם כץ - השדכן של המבוגרים. מה הוא אמר? הוא חושב שזה נורמלי???

אבא, יש לי יותר מידי מילים בראש כדי לכתוב, בבקשה תדבר איתי.

מרים לאה, הבכורה שלך (שלכם).

ב' ניסן

לאבא'לה הכי הכי

אתמול הגעת מאוד מאוחר, ובבוקר לא הגעת עדיין מהתפילה כשיצאתי (בגלל ר"ח?). אז אני משאירה לך פתק עם הסנדוויץ'.

1 - היום המבחן ב'מושגים' - בבקשה תלמד להצלחתי (אתה יודע את השם...).

2 - אתמול ריקי ממש בכתה ודיברה הרבה דיבורים כאלה, של פחד וגעגוע. היא ממש רעדה. מרים לאה הגיעה לחבק אותה עד שהיא נרדמה. אתה לא היית זמין.

אני חושבת שהיא צריכה שמישהי מומחית כזאת תעזור לה, זה קורה יותר ויותר.

לי גם קשה מאוד, אבל דברים כאלה לא קורים לי ב"ה, אתה מאוד עוזר לי כשאתה מדבר איתי, אבא.

תודה וחודש טוב.

שולמית.




בס"ד כ"ב בניסן

אבא..

כמו שאתה שם לב אני משתדלת לא להגיע יותר מידי, אני משאירה לכם פה על השולחן פשטידה ועוגה לשבת, אנחנו נוסעים לשוויגער.

אבא, מאוד קשה לי מה שקורה מתחת לעיניים שלי, והכי קשה לי שאני לא מדברת איתך על זה בכנות.

אני אפילו יכולה להגיד (וסליחה אבא...) שאני כועסת. שאני לא מבינה וגם לא רוצה להבין כי אני לא חושבת שאפשר.

אני מתגעגעת נורא, נורא. מתכווצת מכל זיכרון ונטרפת מכל חידוש שהיא כבר לא חלק ממנו. אני מוכנה לתת כל מה שיש לי כדי שתופיע עוד פעם אחת אפילו כדי לכעוס עליי, להתאכזב ממני - רק להרגיש עוד פעם משהו ממנה, ולא להיות כזאת יתומה בגיל 23 שמרגישה תינוקת נטושה.

ועכשיו, באמצע האֵבל הגדול הזה, תגיע מישהי לבית שלי, תהיה לצידו של אבא שלי, תגדל את האחיות שלי - רק מה?? היא לא תהיה אמא שלי לעולם. היא רק תיקח ממני את המקום שלה. תמלא את החלל הזה שנשאר באוויר של הבית - הדבר היחיד שנשאר לי ממנה.

אבא, אני לא אכתוב שאני לא רוצה... אני כבר לא ילדה קטנה. אני מפחדת, אבא. מפחדת כל כך לאבד שוב את אמא. את מה שאני מחזיקה חזק חזק שלא ייקחו לי, את הריק הזה שהיא השאירה.

איך ינגנו מנגינות? איך ירקדו? והמצבה שלה תעמוד שם בבית הקברות בודדה...

אבא.. אני נוראית ואיומה. מה אעשה? אבל אתה אבא שלי ואני רוצה שתישאר, בשבילי ובשבילנו, כזה אבא פנוי ומכיל ולא שמשהו ישנה אותך פתאום...

הלוואי והכל יכול היה להיות פשוט יותר.

אני מתפללת כל הזמן שה' יסדר לי את הלב והראש, כי רק הוא יכול לסדר אותם. וכמובן על המשיח ותחיית המתים - שאפסיק להיות כל כך קטנה ומפוחדת ושיפסיק לכאוב כל כך.

אבא, סליחה, ותודה על הכל.

ה' יעזור. מרים לאה.

בס"ד ב' אייר

ילדיי האהובים והיקרים לי מכל.

אמנם רק אתמול שוחחנו, כולנו. וניסיתי והסברתי הכי שיכולתי.

כשהלכתם - הבנות למיטות, וה"גדולים" לביתם. הרגשתי שיש לי עוד הרבה לומר ולהעביר לכם.

לכן, שלא כהרגלי, אני כותב מכתב אחד לכולם, ומשכפל אצל תעיזי השכן לכל אחד עותק (שולמית תקראי יחד עם ריקי), כמה דקות לפני הנסיעה שלי.

אהובים שלי. יקרים שלי. נחמתי עלי אדמות.

הכאב שלכם, הוא השבר שלי. כמה הייתי רוצה להדביק כל חלק, למרוח דבק היטב ולהניח במקום. אבל אני לא יכול.

אני גם לא רוצה להכביר במילים על אמונה וניסיונות. דיברנו על זה כל כך הרבה - הקב"ה השאיר אותנו כאן בעולם הזה. רחוק הכי שאפשר מאמא האהובה שלנו.

שום דבר לא יוציא את אמא מהלב שלנו. שום דבר לא יחליף את מה שאנחנו בזכותה. כל מה שיש לי הוא בזכותה, ואתם, מעל הכל. 

אבל אתם יודעים, טהורים שלי, שאמא שלנו אהבה אותנו שמחים, מרוצים, שלמים.

אני מבקש שתסמכו עליי, ותתנו לי להוביל את הבית המתוק שלנו כפי שהובלתי יחד עם אמא כל השנים. אך כעת לבד.

לכאורה, אבא לא צריך לבקש בקשה זו מבניו, אך הצרות משבשות עלינו את המציאות.

אני כאן, אבא שלכם, עומד בראש ורוצה בטובתכם השלֵמה. רוצה שהבית הזה יהיה בעבורכם מקום שלם ושמח, בזכות כל מה שהיה כאן. אבל אני, לא אצליח לשמר את זה לבד.

הייתי רוצה לעשות כל מה שתבקשו, אך אני גם רוצה למלא כל מה שתצטרכו ועל כן אני חושב על האפשרות הזאת.

אני יודע שכואב כל כך ומפחיד הרבה יותר. ונעשה זאת ביחד. לאט לאט כולנו כמשפחה.

שום דבר לא יהיה בבת אחת. ויש דברים שלעולם לא ישתנו. לא אתן להם.

אני מחבק אתכם חיבוק גדול, כזה שמנסה לפצות על חיבוק חם וחסר, ומתפלל שביחד - כולנו, גם אני אתכם, נרגיש בתוך החיבוק הגדול של אבא שבשמים.

ובדמעות הקדיש שלכם, תבקשו גאולה ורחמים במהרה.

אוהב ככל יכולתי.

אבא של כולכם.


בס"ד כ"ד אייר

לשרה אשתי המנוחה

ככל הנראה, זה המכתב האחרון שאכתוב לך. אני מניח אותו על המצבה שלך ביחד עם ההזמנה, כפי שמניחים על קברי צדיקים. אעמוד מרחוק, שלא להפריע למנוחתך בשנה הראשונה (זה מזכיר לי את השנה הראשונה שלנו. כמה רחוקה היא נראית פתאום!).

את הצדיקה שלי שרה, לימדת אותי לחיות. היום אני מבין שגם שחררת אותי מהפחד למות. הרי פגשנו אותו יחד פנים מול פנים.

אני יודע שלא רק שאינך כועסת, אני יודע שאת דואגת לי טוב טוב. הקב"ה שלח לי אותה בדיוק כמו שאת אוהבת: בעלת תשובה, דעתנית וחזקה, כזו שלא תפחד מכל מה שעברתי ונעבור.

תודה, שרה. המחשבה עלייך הייתה 'תיבת הנח' שלי במבול שעברתי בשבועות האחרונים.

מרים לאה כמעט לא מסוגלת לדבר איתי. עם שולמית וריקי דיברתי בגילוי טפח וכיסוי טפחיים, וגם הן במתח אדיר. 

ריקי יותר, שולמית דווקא השלימה עם העניין ואפילו שמחה בכך. דוידי חם מבחוץ וקפוא מבפנים. המפגש איתה התחיל כבד והמשיך איום ונורא. נס שבסוף הגיעו הרב ליפשיץ והרבנית. הם קרעו בשבילי את הים.

הדיבורים מסביב, שרה, נשמעו לי כמו כוורת שנשמטה מידי הכוורן. כל כך הרבה דעות יש לכולם. לאחים שלי, לאחיות שלך, לגננות, למורות, לגיסות, לשכנים, למתפללים וכמובן לאמא שלך, שתהיה בריאה... (שעם כל הכאב שלה - היא רק מברכת ובוכה).

אף אחד לא מבין שרה שאני לא מבקש להתחתן כדי לקבור אותך עמוק יותר חלילה, אלא כדי להעלות אותי מעל האדמה. כדי שאוכל להגיע ליומי, בזמן שיהיה - ראוי יותר, דבוק יותר, מחובר יותר - כל הדברים שאת לימדת אותי. הרי את היית ה"חברותא שלי למלחמה ביצר", כלשונך.

שלשום כמעט התמוטטתי תחת לשון האנשים ורינוני הילדים, והתחננתי לקב"ה שייתן לי סימן מובהק!

נכנסתי לבית הכנסת ללמוד קצת, מרגיש מבטים כמו קרני לייזר על הגב, ואז הרגשתי יד רועדת על הכתף. זה היה אנגלמן - הכהן הזקן שהתאלמן לפני חמש עשרה שנה. זוכרת? אשתו הייתה מוכרת בסדקית, עד שיום אחד עלתה למחסן להביא בדים ולא יצאה משם... הוא לחץ את ידי בחום. "יונגערמאן", הוא אמר לי, "מזל טוב! איזה עויבד ה' אתה! אני פחדתי כל כך. אבל זה מה שעובד ה' צריך לעשות. לקום ולהמשיך ללכת. תדע לך, יונגערמאן, יש את ה'עוילם', ויש את ריבוינו של עוילם, ויהודי צריך לבחור דעתו של מי חשובה יותר. שכויח שבחרת! לי לא היה אומץ. שכוייח!!!"... הוא הניח את שתי ידיו על ראשי, וברך ברעד ברכת כהנים.

תודה על הסימן, ריבונו של עולם. תודה על התבונה שלימדת אותי כל השנים, שרה. היום אני יודע שהחיים הם כלי ולא מטרה, ואני אנצל את הכלי עד תום בסייעתא דשמיא עם עטרה לצידי, כמו שאת היית. או חברותא או מיתותא.

את יודעת? היא מכירה אותך כבר מצוין, וממש אוהבת אותך כבר מכל הסיפורים.

אני מזמין אותך לעמוד לצידי, שרה, בחופתי הצנועה - ברוחך, כפי שעמדת בגופך בחופתנו הראשונה, ומבקש שתתפללי עלי ועלינו, שנמשיך לעשות את רצונו יתברך ולא את רצוננו, ולא נהיה עבדים לכאב ולפחד.

תודה על כל הזכויות שבאו איתך, וסליחה על כל הטעיות שעשיתי לאורך השנים. דבר, אבל דבר לא היה בכוונה, שרה.

המצפה בכיסופים ליום בו יבוא תשבי ליישב את כל הסוגיות,

אברהם בן רחל.

כל מה שאת אוהבת!

5% על הקולקציה של יפית בחנות, בלחיצה כאן תוכלי להגיע לקטלוג 

קוד קופון: שבי רגע