הנשמה שב'נשמת ירושלים'
"העיר ירושלים של היישוב הישן - עיר של סמטאות וכתלים וצללים הנה, אולם הרבה יותר מכך היא עיר של אנשים".
כך מתחיל אריה ארליך לתאר את ה'אודות' בכריכה האחורית של הספר האלבומי נשמת ירושלים.
ראיתי את הספר לפני תקופה בחנות, וברגע הראשון לא התייחסתי אליו, יש כל כך הרבה ספרים אלבומיים שיוצאים חדשות לבקרים.
עד שהצצתי ונפגעתי -
התמונות הנדירות של ברוך יערי, כאלו שמלטפות את פניהן של גדולי עולם ירושלמים, ואת פניו של ילד רך בשנים שנרדם על הספר.
התמונה של ה'מויצקאלע', התרגום החופשי ל'סנדוויץ' בירושלים השמורה, לבין התנצחות תלמידי חכמים בבתי כנסת מקומיים -
כל אלו פותחים פתח, נותנים הצצה לעולם שכל כך קרוב אלינו - וכל כך רחוק בו זמנית.
נדמה שהתמונות לא היו מקבלות את החן העילאי שלהם אילולא הכתרים שקושרות להן מילותיו של אריה ארליך, אומן המילים.
"... אולם העיקר בירושלים היא הרוח. אותה רוח עתיקה, נושנה, תמה יפה וברה, שלא נפגמה מפני השנים ולא נכנעה בפני החידושים ולא הושפעה מצוק העיתים. במקום שאתם רואים ירמולקה צחורה המפונפנת בפסגתה - חדי עין ומביני מדעה של ירושלים יראו אישיות ירושלמים פנימית ושלמה, יצוקה ואיתנה המסתתרת תחתיה".
ארליך, כאחד שגדל בתוך עולם התמונות שבספר מסביר, מבהיר, פותח פתח לשמוע את המראות, ומכניס אותנו בעזרת תגי אותיותיו אל מה שמאחורי התמונות.
"חפים הם תלמידי חכמים שבירושלים מגינוני כבוד כלשהם, וכל מהותם אומרת פשטות וטוב לב מפעימים ביפעתם. כל סדר יומם סובב והלך סביב צירים של לימוד תורה והרבצתה ואף על פי כן, אין להם בגד הקרוי פראק, ולא מגבעת שקורין אותה המבורג, כי אם מלבושים פשוטים דוגמת חאלט או כתונת פסים, ומגבעת רחבת תיתורה שמאחוריה ירמולקה סרוגה וצחורה".
מבין מילותיו עולה הכבוד העצום, שהוא רוחש לעולם הזה, אולם הוא לא נמנע גם מלתאר את המציאות על כל היבטיה.
כך למשל יתאר את מאפיית בריזל המיתולוגית: "המתמחה באפיית עוגות שמרים שאין דוגמתן, עיגולי 'לעקאח' יחידים בדורם ועוד מיני מאפה מושלמים שדורות גדלו על אכילתם בתאבון ללא נקיפות מצפון, כי הרי במאה שערים, המודעות להרגלי תזונה נמוכה עד בלתי קיימת, ובלבד שיאכל אדם כדי שבעו ויכוון לשם שמיים, על מנת שיוכל לעבוד את קונו רב אונים ואמיץ כח. ואם שבת קודש היא - יאמר בכוונה "לכבוד שבת קודש" וירווח למצפונו"...
ארליך מתאר כבר בהקדמה את ההסתכלות הכפולה שלו - כאחד שגדל בתוך חומות היישוב הישן, שמור, מוגן ועטוף בחממה, אבל גם יצא החוצה (...) ורואה את הכל מבחוץ.
בשונה מ'יוצאים' אחרים, ארליך לא מביע מרמור או ביקורת, הוא מתאר את ההערצה שהוא רוכש לנשמת ירושלים הזכה שזורמת בעורקי הדם שם, אבל גם יודע להצביע בעדינות על מיחושים קלים.
העיצוב הגרפי של הספר מוסיף לאיכות הנדירה שלו.
יצירת מופת.
התמונות לקוחות מפורום פרוג.