לא יודעת מה קורה איתנו, שצריך כל כך הרבה לשכנע אותנו שחשוב להשקיע בעצמנו.
למה זה לא מובן לנו שחובה לתת לעצמנו מקום?
כן. לפני הבעל, לפני הילדים - אם ניתן לכולם ולא נישן בזמן, נאכל טוב, ניתן זמן לנפש ונשים לב אל הנשמה... שלנו-
לא נוכל לתת לאף אחד.
למה התעוררתי לזה עכשיו? כי קראתי את הספר של הרבנית נוישטט (בתו של הרב עזריאל טאובר זצ"ל) - 'יונתי
בחגווי הסלע'.
חלק נכבד הספר, היא מדברת על זה בדיוק.
על אף שהספר מיועד לדיבור על זוגיות - נראה שאין זוגיות לפני שיש אישה. רק אחרי שיש אישה, שיש לב פועם,
נשמה שנושמת - רק אז אפשר לתת מקום לחצי השני, לתת, לקבל -
לנהל מערכת זוגית חיה, בריאה ומלאה בטוב.
לאורך כל הספר במומחיות אדירה (וכתיבה משובחת!) שזורות כל נקודות חיינו כנשים, כרעיות -
המערכת הזוגית נפרמת לחלקים, זוכה להתבוננות מעמיקה - ונשזרת שוב בתבונה, בפיקחות, באהבה.
אין אפשרות לסיים את הספר הזה בלי להתמלא בעוצמה. הכל מלא בתבונה דיבור בגובה העיניים, פיקחות, לב מבין,
ידיעות נחוצות בנפש האדם וכמובן מבט תורני - יהודי מעמיק.
למה הלכה אישה אחת בערב ראש השנה לחפש בגאולה בגד חדש?
למה סבתה של הרבנית נוישטט מעולם לא עבדה בחוץ ובחרה בעוני -
למרות שכך היה מקובל באמריקה של אז גם בציבור החרדי?
למה חיוני לדעת מה התחביבים שלך?
איך זוכים לאהבה ארוכת טווח?
מהו שביל הזהב בין תלות לעצמאות?
יונתי בחגווי הסלע - ממליצה בחום!
גילוי נאות והבהרה:
את העמוד הזה ביקשו ממני יפה נוף לכתוב, ומכיוון שאני לא מוכנה לכתוב דברים שליליים על ספרים - אני בוחרת בפינצטה את הספרים עליהם אני כותבת.
לא ממליצה על ספר שאני לא חושבת שהוא ראוי -
וכל מילה שאני כותבת - נכתבת בחום ליבי : )