סופרות עושות לנו תשובה...


2 דקות קריאה
23 Sep
23Sep

בשלהי חודש הספר, הזמנתי אתכן לשלוח שאלות לשלוש סופרות ידועות: רותי קפלר, מיה קינן ופנינה פקשר.

הרבה שאלות מעניינות שאלתן, חלק בתגובות של הפוסט, וחלק נשלחו למייל של 'שבי רגע'. בינתיים התחיל החופש בקול תרועה והסתיים בקול תרועה גדולה עוד יותר, דפים רבים זרמו מאז בחנויות הספרים, וחודש הספר נהפך כבר לחלק מהעבר. אבל רגע לפני שרצים לקנות ספרים לשנה החדשה, הנה התשובות לשאלות שלכן. לא נגענו.

ותודה לרותי, מיה ופנינה.


רינה שאלה:

אשמח אם תוכלנה להשוות בין ספר שנכתב בסיפור בהמשכים לעיתון עם לחץ ודד ליין, עם משוב מהקהל, לבין ספר שנכתב בלי כל הנ"ל - האם המגבלות של סיפור בהמשכים פוגעות באיכותו של הספר? האם המשוב מהקהל משפיע על העלילה? האם הגבלת אורכם של הפרקים גורמת לפעמים לתוכן פחות מושלם מבחינת הכותבת?

רותי: אין לי שום דרך להשוות בין סיפורים כאלו, כי מעולם לא הצלחתי לכתוב סיפור שלם בלי דד ליין, וככל הנראה זה גם לא יקרה. מאמינה שיש מעלות גדולות לסיפור שנכתב ישירות לספר: היכולת לתקן במהלך הכתיבה פרקים מההתחלה, האפשרות לכתוב בלי מגבלות אורך ובלי דרישות מערכת. יש גם מעלות בכתיבה לעיתון. כמו שציינת, יש את המשוב מהקהל, שמאפשר להבהיר בצורה טובה יותר את הפרקים הבאים, והעיקר - המעלה המופלאה של הדד ליין. 

פנינה: קצת מתקשה לענות כי לא הצלחתי לכתוב ספר בלי דד ליין. הדד-ליין, עם כל היותו מיטת סדום אכזרית, הוא מנוע מצוין ליצירה.

הידיעה שבכל שבוע קוראות אותי אלפים, משבחת את היצירה. בכל יציאה מהבית אני מקבלת משוב לטוב ולמוטב. בחתונות מצד הסכין והמזלג במקום לאכול עוף או שניצל. התרגלתי. להיות כותבת זו זכות וחובה ציבורית גם יחד.

עם אורך הפרקים קשה לי, העורכות יודעות שאצלי אין אורך אחיד, ומסכימות בלית ברירה. כשנגמר לי מה לומר אני מסיימת. כמובן שבתת מודע אני כן שומרת על קשר כלשהו עם אורך היריעה. אבל לפעמים פרק יהיה בן שני עמודים ולפעמים שלושה. זו סטיית תקן נסבלת, אני מקווה.

מיה: ייתכן שלכתיבה בעיתון יש חסרונות מסוימים, אבל אני חושבת שהיתרון הגדול שלה, שאסור להתעלם ממנו, הוא… שהסיפורים נכתבים ומגיעים אל הקוראים. הדרבון של המערכת והלחץ של הדד-ליין מדרבנים את הסופרת לכתוב פרק כל שבוע (שלא לדבר על כך שהם מונעים ממנה להתייאש באמצע ולזנוח את הסיפור לגמרי). 

אחוזים ניכרים מאוד מהספרים האהובים עליכן לא היו נכתבים אם לא העידוד הזה. (בארצות הברית, אגב, התמריץ הוא שונה - הוצאות הספרים מסכמות עם הסופר שיכתוב עבורם ספר על פי תקציר שהעביר להם, נותנות לו מקדמה, והוא חייב לסיים את הספר עד התאריך שנקבע, ואם לא יצליח בכך - להחזיר את המקדמה).

לעיתון מעלה נוספת והיא המגע בין הסופרת לקהל במהלך היווצרותו של הסיפור. כך יכול הציבור להשפיע בדעותיו וברצונותיו על הסיפור שהוא אוהב… לגרום לסופרת לתת יותר במה לגיבורים שהוא מחבב, ואולי גם להתרחק מזירות שהוא מחבב פחות.

לגבי הגבלת האורך - אני לא חושבת שזו בעיה. ממילא לכל סיפור וספר יש מגבלות אומנותיות מסוימות, והמבנה של סיפור בהמשכים בעיתון אינו שונה מכל מגבלה אחרת שהסופר יוצר לעצמו. 

לדעתי הקושי הגדול הכרוך בכתיבה לפרסום מיידי הוא חוסר היכולת לחזור אחורה ולערוך או לשנות קטעים שנכתבו כבר. כך למשל אם בפרק 40 עולה במוחה של הסופרת המחשבה ש'אם רק היה לגיבור דוד דובר צרפתית הכל היה נפלא' אין לה אפשרות לדפדף לתחילת הקובץ ולהשתיל פה ושם איזכורים על הדוד, כדי שהופעתו בסיפור ברגע הנכון תהיה טבעית והגיונית. וכך קורה שרעיונות נפלאים פשוט נזנחים ונאבדים או שבמקרה הגרוע יותר - והלא כל כך מקצועי - אנחנו מגלים רק בפרק 60 שלגיבור היה לאורך כל הספר חבר טוב… 


דבי שאלה:

רציתי לשאול את הסופרות לגבי עלילת הסיפור. האם היא מתחילה מאירועים שקורים לכן בחיים, או סיפורים ששמעתן? מאיפה מגיעה ההשראה...?

פנינה: כל התשובות נכונות.

סופר הוא בנאדם סופג. גם מחלון האוטובוס, מהחלום בלילה, ממאורעות היום, הוא יכול לקבל גרעינים ליצירה. העץ שיצמח יהיה כבר עמל כפיים, אבל את הגרעינים מספקים החיים בעצמם.

מיה: ההשראה מגיעה משמים… אין דרך אחרת להסביר זאת. הסייעתא דשמיא נתלית בכל פעם בגורם אחר. אין לזה תשובה קבועה. יש סיפורים שהרעיון הראשוני שלהם נבט ממאורע שקרה לסופרת, מידיעה שקראה בעיתון, משאלה ששאל אותה המוכר בחנות המכולת, מחלום שחלמה בלילה, האפשרויות הן אין סופיות.

רותי: אצלי העלילות מגיעות מאמירות. לא מסרים (בלשון ציווי: 'תשמרו על פילי הקוטב!'), אלא אמירות ('גם לפילי קוטב יש לב ורגשות')

אחרי האמירה מגיעה בניית העלילה והתחקיר, במהלכו מדברים עם הרבה אנשים שחוו דברים דומים. חלק מהסצינות קרו להם באמת ועברו התאמה לסיפור, חלק נכתבו מהדמיון בהתאמה למציאות הקיימת. 

השראה מגיעה, בדרך כלל, מהמיילים הנזעמים של העורכת: 'הבטחת לי פרק! לא שלחת פרק! אמרתי למבקר שהפרק יגיע עד שבת ועכשיו כבר ראשון!'

אתי שאלה:

קודם כל, תודה על היוזמה, ותודה לסופרות על ההיענות (ועל הספרים המדהימים...)

שנית, רציתי לשאול את הסופרות איך בונים עלילה של סיפור ארוך, קודם מתחילים והעלילה מתגבשת תוך כדי הכתיבה כמובן תוך כדי שמירה על מוטיב מרכזי. או שאולי צריך לבנות את העלילה מהחל ועד כלה ורק אז להתחיל את כתיבת הסיפור?

פנינה: כמובן שלכל סופר דרכו שלו. אני מדמה את זה ליציאה לטיול. מתכננים אותו. מי יצא? מה היעד? מהן תחנות הביניים? אבל בשטח יש הפתעות בכל טיול. מי דמיין שפתאום תאבד דרכנו ויזעיקו מסוק חילוץ?

באיזשהו שלב קם הגולם על יוצרו והטיול שתכננתי בקפידה עובר לידיהן של הדמויות המשנות את המסלול ולפעמים אף את היעד לפי צרכיהן.

רותי: הגישה שלי (ושל עוד סופרות, כמו דבורי רנד) - לבנות הכל מראש. לדעת מה האמירה, מה אפיון הדמויות, תהליכים שהן יעברו, סצינות עיקריות, מה מוביל למה. למקם סצנות על צירי זמן ובין זירות. רק כך אפשר לשתול במערכה הראשונה את האקדח שיירה ברביעית. 

מיה: התשובה מאוד תלויה בסופר וביצירה. יש יצירות שהסופר/ת מודע/ת מלכתחילה רק להתחלה, הסוף והאמצע שלהן, וכל השאר נולד תוך כדי; ישנן סופרות שמסתפקות בהיכרות עם הגיבור שלהם, ופשוט יוצאות איתו לדרך (מטפורית או מעשית), ומעלות על הכתב את המאורעות שעוברים עליו, ואחרות - מתכננות כל פרט ופרט.

השיטה החביבה עלי מורכבת מהיכרות עמוקה עם הגיבור הראשי, ידיעה של ההתחלה והסוף, ורשימה של סיטואציות שמלהיבות את דמיוני ואמורות להתרחש מתישהו באמצע... 

נעמי שאלה: 

הייתי שמחה לדעת איך מגיבה סופרת הכותבת תחת שם ספרותי, כשהיא שומעת תגובה נלהבת (בא לה להזדהות??) על סיפוריה או לחלופין תגובה ביקורתית (ושוב בא לה להזדהות רק שזה לא יפה להביך?) 

אני עונה:

נעמי היקרה, הסופרות המרואיינות כאן מזדהות כולן בשמן המלא. אני הייתי מנסחת את השאלה שלך אחרת:

איך מתמודדים עם החשיפה? בטח לא תמיד נעים לכן לענות (שוב...) מתי מתחיל הסיפור החדש ולמה הספר המסוים נגמר בצורה מסוימת, או במקרה הגרוע לקבל שטף של ביקורת. איך מתמודדים עם הקהל: הסקרן/ המנדנד/ וגם המחמיא…?    

מיה: כשאני כותבת את הסיפורים שלי התקווה שלי היא לגרום עונג לקורא, ולתת לו השראה לחיים טובים ועמוקים יותר. 

אני שמחה מאוד לפגוש אנשים שהספרים שלי באמת הצליחו לגרום להן את החוויות האלה, ואני מאמינה שרוב הסופרות (גם אלו שכותבות בעילום שם) שמחות בזאת כמוני.

אגב, בדיוק בגלל החלטתי לפני שנתיים שאני רוצה מגע ישיר יותר עם הקוראים שלי, ופתחתי שתי רשימות תפוצה בשם 'קוראים פלוס'  https://n.sendmsg.co.il/Minisites.aspx?p=113070-66268065600-16277 ו'עשינו זאת יחד'  https://n.sendmsg.co.il/f16277/Just_do_it, בהם אני שולחת סיפורים קצרים ו/או סיפור בהמשכים, אני משתפת בתובנות שיש לי על הכתיבה ועוד. 

הנושא של הביקורת יותר מורכב. 

סופרים הם בדרך כלל אנשים בעלי רגישות גבוהה, והם  יוצקים לבין המילים את נשמתם. 

ובאופן מוזר, למרות שאיש לא ייגש לבעל מאפייה בחתונה ויגיד לו 'תשמע הרוגאלך שלכם טעימים אבל הבורקס לא משהו, אני אומר לילדים שלי להביא לי תמיד בורקס מהחנות ממול' או לחילופין: 'תגיד לי, למה אתם שמים כל כך הרבה קינמון במאפי הקינמון שלכם? לא היה עדיף לשים קצת פחות קינמון? הטעם שלהם נורא'. 

והנה, דווקא סופרים שהם בעלי עומק רגשי גדול יותר מאחרים (אחרת כנראה לא היו מצליחים במקצוע שלהם), צריכים להיחשף למשפטים כאלה בדיוק פעם אחר פעם. 

ואולי זו הסיבה שכל כך הרבה סופרות מוכשרות עם פוטנציאל עצום שהיו לציבור החרדי במשך השנים - פשוט נעלמו מעל המפה הספרותית שלנו. 

פנינה: כתיבה בשם אמיתי מחייבת יותר. נקודה. אין לאן לברוח. את בונה דרך הכתיבה את שמך לטוב או למוטב. בעיניי, טוב לעמוד מאחורי היצירה בשם מלא. למען שמך הטוב את תטרחי הרבה יותר מאשר למען שם עט. לחסות בצל הצלליות ומשם לשלוח מילים הרבה יותר קל, הרבה פחות מחייב.


יהודית שלחה שאלה לרותי:

נראה לי שמה שאוהבים בספרים של רותי זה התעוזה לכתוב על דברים שלא דוברו או נידונו עד כה.

ניכר שעל כל נושא שהיא כותבת, היא קודם כל בודקת לעומק, מה שחושף לקוראות עולם שעד כה לא הכירו מקרוב ונותן עוד פרספקטיבה על התחום הזה (לדוג' נשות השאלים, היה מושג שלא הכרתי מקרוב, אחרי שקראתי את "הנורמלי האחרון", פתאום ראיתי אותן באור אחר, לא שזה גרם להיות כזו, אבל כן גרם להתיחס אליהם כאל נשים רגילות עם תכונות מסוימות, שיש מה להעריך בהן).

שאלתי היא: איך היא מעזה? בעולם כמו שלנו שהוא כה ביקורתי, התגובות לא "מפחידות" אותה?

רותי עונה: בשביל לכתוב על נושאים רגישים לא צריך אומץ. צריך בלמים. 

לבוא בראש פתוח, ללמוד על התחום, לשמוע אינספור אנשים מכל הצדדים שלו. בעיקר מהצד שאותו לא הכרתי.

אחר כך לתת, בעדינות, טיפות קטנות מפה ומשם. לא את כל מה שיודעים. לא את כל מה שחושבים. ללמוד להציג את הצד השני, ברמה כזו שהקוראים לא ידעו לזהות מה הצד הראשון. זה ממש לא אומץ: זו אמנות השתיקה, עוד יותר מאמנות הדיבור.
אומץ הוא המרכיב הכי פחות נדרש בחבילה הזאת, של כתיבה על תופעות חברתיות. 

ובנפרד - 90%, בערך, מהתגובות, מסכימות עם הנכתב בספרים, וטוענות ש'זה בדיוק מה שחשבתי'.
לאן הגענו כציבור, אם כדי להביע את דעת הרוב, אנשים חושבים שאני נדרשת לאומץ? האם ה-10% שחושבים אחרת, כל כך מאיימים עלינו?


בת שבע שלחה שאלה לפנינה, שבשנים האחרונות עומדת מאחורי הפקות ענק לנשים (נשארנו אחרונים, ברוכה השווה, מפני ששלחתני ועוד):

מאיפה האומץ לקפוץ למים, אחרי שנים של שחייה בעולם של כתיבה, לעולם לא מוכר של הפקות, לצעוד לכיוון חדש ולא ידוע של מדיה והפקות גדולות.

אחרי הכל, מדובר בתחום הרבה יותר דורש, תובע, שבו הקהל מגיב מיד - לשבט ולחסד ומצביע מיד ברגליו (ובכיסו…), מה גרם לשינוי ואיך הוא נוצר?

פנינה עונה:

כמדפי"ת במגמת עברית בסמינרים, שנים רבות נאמתי לתלמידותיי שקריאת ספר מפתחת פי מאה מצפייה במדיות השונות. נסמכתי על מחקר שנערך באנגליה, לילדים שצפו בסדרה ידועה ולאלה שקראו את ספריה. הקבוצה השניה שלטה בעלילה בלי השוואה לקבוצה הראשונה. כי בספור אתה הבימאי, המוזיקאי, הצייר, הכל. בסרט אתה פסיבי, שב יפה ונאכיל אותך בכפיות. הכל כבר עשו בשבילך.

ובכל זאת, בדור אחרון, גיליתי שהמדיה הזאת נצרכת. שלא לכולם יש כבר סבלנות למילה הכתובה. שבשעת צפייה מרוכזת אפשר להעביר חומר של שמונים פרקים, ושהמדיה הזאת היא בבחינת נטילת החנית מידי המצרי, לכלי מדהים לעבודת ה'.

נכון שבעולם ההפקות נגזר עלי לעמוד בצריח, חשופה לקליעים. זה חיים ומוות. זה הכל או כלום, זה כתרים או קיטורים... כמעט אין אמצע. או שיש ליצירה שם טוב, או שהיא נשארת חסרת שם. זה לא לנשום בשעה הארוכה הזאת, זה ללמוד את הקהל מאחור, לספור את חיוכיו ורטט גבו ולארוב לדמעותיו, ולקבץ כמונה מעות את תגובותיו.

אבל בשנים האחרונות נוכחתי לדעת שהכלי הזה מחזק אנשים ומחייך אותם, מעורר בהם שינוי דק ורך, גורם להם לרצות יותר. לאהוב יותר, להרגיש יותר. כי אם תמונה אחת שווה אלף מילים, כמה שוות אלף תמונות? (וקצת יותר בהרחבה תוכלי לראות באתר שלי: https://paksher.co.il/)


שאלה שהופנתה למיה מתהילה, מושקא ומ'אני'...

מתי יוצא הספר פדהאל? וכמו שכתבה 'אני': נראה לי שזו השאלה של כולנו...

מיה:  עדיין אין צפי לתאריך היציאה של פדהאל… אני חולמת שהוא ייצא לחנוכה. אבל חלומות לא תמיד מתגשמים. אולי פסח תש"פ יהיה תאריך ראלי יותר. ימים יגידו :)



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.