בין יון לביננו, בין אז להיום.

1. נר איש וביתו.

קל לנו לדמיין שהתפקיד שלנו לצאת ולהשפיע בחוץ, לקרב אנשים, להשמיע דעות, להתעסק עם קירוב רחוקים וקרובים.

קשה פי כמה ללכת לספר סיפור במיטה לפני השינה.

קל לנו לחשוב על מיזמים גדולים, תרומות לארגונים גדולים.

קשה הרבה יותר לשבת ולשחק משחק קופסה על השטיח באחר צהריים חורפי מנומנם.

אבל ההשפעה האמיתית היא לא בכיכרות, ולא ברחובות, ולא על ידי חלוקת סופגניות ולביבות.

ההשפעה האמיתית היא מהבית שלנו החוצה.

נר איש וביתו.

את החנוכיה הקטנה, הצנועה שלנו, אנחנו שמים בין משקוף למזוזה, או בתוך מסגרת החלון המקולפת שלנו, שידעה ימים טובים יותר, ודווקא משם, בית ועוד בית ועוד בית - 

בוקע אור גדול לעולם כולו.

זאת לא טעות.

בגלות הקשה שאנחנו נמצאים בה. גלות של היעדר, גלות של הסתרה, גלות של בלבול הדעת, גלות בתוך גלות בתוך גלות.

גלות שהאמת בה נעדרת. ונעשית עדרים, עדרים...

מעוז הקדושה הוא בבית, מתוך ארבעת הכתלים השמורים והמוגנים שלנו, מלאי השפע - 

משם בוקע האור לעולם כולו.

אני וביתי נעבוד את ה'.

2. אל תשיאך חכמת יון אשר אין לה פרי כי אם פרחים (ריה"ל)

פרחים יפים יש ליון.

חכמה. שלטון. כח. דמוקרטיה. עוצמה. יופי.

היופי שלה הכרחי, אי אפשר להתעלם ממנו. "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם".

היופי חיוני בתוככי אוהלי שם. אי אפשר ומסוכן להתכחש לו.

אישה נאה, דירה נאה, כלים נאים.

תשעה קבין של יופי שנטלה ירושלים. דווקא ירושלים.

למעשה, הפרח עצמו חיוני לפרי.

אין פירות שבוקעים כשהם מדלגים על השלב של הוצאת הפרחים. 

מקומות שמנסים לדלג על הצורך ביופי או בסדר - מועדים לכישלון.

מדהים לקרוא את דברי הרב הירש על כך:

"הרי האדם הוא היצור היחיד המסוגל ליהנות מן היופי, ומכאן הוכחה לחשיבות חוש היופי - לייעודו המוסרי של האדם. אכן, צורות הנוי המצויות בבריאה וחוש האדם ליהנות בהן - מונעים את האדם מהידרדר לדרגת הבהמה. השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים תביאנו לשמוח גם ביופי מוסרי. חברה שאיננה חסה על היפה - גם האדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית".

(פירוש רש"ר הירש, בראשית, פרק ב')

היופי מיועד לבני האדם. הם היחידים שמסוגלים ליהנות ממנו. היופי הוא שמרחיב את דעת האדם, והוא מוביל למחשבה ולמוסריות.

אי אפשר להתעלם מהצרכים האנושיים בנפש האדם ולדלג על שלבים בסולם האנושי, לחיות חיי סגפנות וכיעור.

אבל - בד בבד.

מי שנשאר רק שם - גווע ברעב.

עץ שמוציא רק פרחים הוא חסר משמעות, יפה אבל לא מזין.

אדם שירצה לטעום מהפרחים ולחיות מהם - סופו למות.

זה יון. יופי והדר, אבל כשמעמידים אותה לבד, סובלים מהרעלת קיבה.

כשהחכמה והיופי האנושי מרימים ראש לחשוב שהם התכלית, ועל פיהם יישק דבר, הם מתמלאים בכפירה. בטומאה. ומי שניזון מהם גוסס ומת מוות איטי ומצמרר.

יון מייחסים את הכל אליהם. את כל מה שיש להם - לדעתם האנושית, וכאן העיוות. המהפך מכלי לקדושה - למהות בפני עצמה.

כשלוקחים את הכח האמיתי שניתן להם, את ה"יפת" ומעמידים אותו לבד, מגיעים לרעל. מגיעים לתת תזונה.

3. טמאים ביד טהורים.

מוזר להגיע מול מלכות שדוגלת בשכל עם נשק של מסירות נפש. אבל כך בדיוק קרה הניצחון. 

להגיע מול מלכות שכל כולה שכל. דעת. לוגיקה. אסטרטגיה וחכמה. ולהפעיל מולה כלים רוחניים של קדושה, מסירות נפש, טהרה ותורה, זה בלתי הגיוני. לא מתקבל על הדעת.

אולם נראה שכך בדיוק מנצחים את יון. את כח הטומאה שהורידו לעולם.

בחיזוק הרוח. בחיזוק הדעת האמיתית. בחיזוק תורה ומצוות.

בהתעקשות על פך טהור אפילו כשהותרה טומאה בפרהסייא. 

כי שהמלחמה היא על הרוח - אז אנו מצידנו חייבים להראות את ההיפך, את החיוב הגמור שלנו מעבר 'לצריך'.

כשכח הרע מתגבר, צריך נשק של קדושה וטהרה כדי לכלות אותו.

וכמו מעטים מול רבים - 

מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך.

שנזכה.