ים. יבשה. שירה. מילים על פרשת בשלח


1 דקות קריאה
15 Jan
15Jan

נדמה שאם במאי מוצלח היה מנסה לבחור איזו מפרשות התורה לביים, הוא היה בוחר את פרשת בשלח.

הסצנות המפעימות של עם שלם שנשלח, סוף סוף, לחופש, קורע את שעריה האטומים של מצרים, התפנית החדה בעלילה שבה היוצאים בגאון נהפכים, למרבית הזוועה, שוב, לנרדפים, חניתות וחיצי המצרים הנשלחים לעברים, הפאניקה, האימה בעיניים, הים הבולעני שמאיים לטרוף ממול, הזעקה, הקפיצה הנחשונית למים, הים שנקרע באחת, לשתיים, העם שזוכה ליבשה, בתוך הים, והמצרים שבקול שאגות הקרב מוצאים את עצמם נטרפים על ידי גלים מלגלגים.

כלפי חוץ זה תסריט מושלם לייצר סרט שובר קופות. אבל בתווך יש כאן סיפור עמוק יותר:

סיפור של אמון, שנבנה אט אט, בין אדם ליכולתיו, בין אדם למנהיגו, בין אדם לאלוקיו.

דרמה שכמעט ומצליחה לרמוס את שאריות האמונה שנבנתה אט אט אצל האנשים הסובלים הללו, בני ישראל, אמונה שנוצרה נדבך על ידי נדבך במשך השנה האחרונה שהייתה רצופה בניסים מטלטלים, אבל - ברגע האחרון - זעקה אחת על סף תהום, זינוק בודד למים - ונס ברור וחד.

כשקוראים את המפה הפנימית של פרשת בשלח מגלים שהכל הרבה יותר מורכב.

וככה זה מתחיל:

עם ישראל, העם המדוכא, המשועבד והמושפל זוכה לצאת לגאולה. לצעוד פסיעה ראשונה לעבר החופש.

אחרי 210 שנים של שואה מצריימית, של מחנות ריכוז/ עבודה/ השמדה נוסח אושוויץ הרעמססית, הוא זוכה לצאת לגאולה. 

ואגב ההשוואה מגאולת מצרים לגאולת הנאצים, היא לא מקרית.

מצד אחד- בשואה, תהליך השחרור והחופש לא היה יפה כמו ביציאת מצרים. 

הניצולים, בדרך כלל שרידי עצמות, נפוחי כפן, מעוני נפש ונשמה היו צריכים לעבור הרבה כדי לצאת באמת מהמצרים הנאצית, רק אחרי השחרור התחיל תהליך ארוך, כואב, ממושך ואכזרי של חזרה לחיים, כל אחד כמה שנפשו הצליחה לחזור לחיים שלמים.

בגאולת מצרים, לעומת זאת, עם ישראל יוצא בגאון, בגאווה, לאור יום, אחרי רמיסת האליל המצרי ושחיטתו יום קודם, ואחרי שנה של גילויים אלוקיים ונקמה באויביהם.

אבל - אומר לנו האבן עזרא פירוש ששופך אור אחר על מצב העם שנגאל ממצרים, שמראה לנו שגם היוצאים ממצרים לא הצליחו לגמרי לצאת מהסטטוס הנפשי הקשה של אדם משועבד:

"כי זה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שפלה. 

הלא תראה שעמלק בא בעם מועט ולולא תפילת משה היה חולש את ישראל. 

וה' לבדו עושה גדולות ולו נתכנו עלילות, סובב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, 

כי אין כוח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה". 

האבן עזרא אומר כאן פירוש, שאילולא הוא אמר אותו, איש לא יכל לומר אותו: עם ישראל, אחרי כל הניסים, נמצא עדיין במצוקה נפשית קשה. הוא לא היה מסוגל לקום ולהלחם נגד המענים שלו מתמול שלשום. משהו בנפש שלהם עדיין היה מעוצב כ"ניצול מצרים", כקרבן, כנרדף. עד כדי, שגם מול עמלק שהגיע בצורה מועטת, הם נכשלו, אלולא תפילת משה. 

ומוסיף האבן עזרא שלכן ה' סובב את המעשים בצורה כזו, שימותו בני הדור ההוא, כי הם לא היו מסוגלים לקחת חנית ולהסתער על יושבי הארץ, וללחום את מלחמות יהושע. לזה רק דור המדבר היה מסוגל. "שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה" כדברי האבן עזרא.

נראה, ששעבוד, היא חוויה מעצבת אישיות ולא משנה אילו ניסים יבואו אחריה, היא קשה לכל אדם ובכל דור.


אבל נתחיל מהתחלה...

{יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: 

{יח} וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

{יט} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: 

{כ} וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: 

{כא} וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: 

{כב} לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: 

{ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: 

{ג} וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: 

{ד} וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: 

{ה} וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: 

{ו} וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: 

{ז} וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: 

{ח} וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: {ט}  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: 

{י} וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה: 

{יא} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: 


המשפט הטראגי הזה: אין מספיק קברים במצרים שלקחת אותנו למות במדבר? המפרשים חלוקים האם הייתה זאת צורת תפילה, צורת תרעומת, הרמב"ן מסביר שהתחלקו לכיתות כיתות, חלק בטחו בה', חלק לא.

בכל מקרה שאלת הייאוש הזו נשאלת בחיים שלנו באינספור וריאציות, כדאי שנזכור שאנחנו לא הראשונות שהתייאשנו. עם ישראל עשו את זה עשו אלפי שנים לפנינו. ואולי עוד רגע גם לנו יקרע הים, אם נהיה מספיק אמיצות כדי לקפוץ פנימה.


{יב} הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: 

{יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: 

{יד} יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:  

כל כך הרבה שירים מתנגנים בראש כשקוראים את שני הפסוקים הללו... פסוקים שנוסכים בנו עידוד ותקווה עד ימינו אנו.

{טו}  שלישי  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: 

{טז} וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה: 

{יז} וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: 

{יח} וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: 

{יט} וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: 

{כ} וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: 

העתקתי כאן מילה במילה את המילים המנחמות של רש"י:

"ויבא בין מחנה מצרים". משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו. באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, באו זאבים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם, כך (הושע יא ג) "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו":

{כא} וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: 

{כב} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: 

שימו לב למשהו מעניין. הנס כמעט ולא מפורט כאן. כמעט ולא מוזכר. שני פסוקים בלבד. לפעמים הניסים שלנו בחיים כמעט ולא מורגשים. לפעמים הישועה באה פתאום, ואנחנו כמעט לא שמנו לב שהיא הגיעה. רק במבט לאחור אנחנו מסתכלות ורואות את הים שנקרע, את המצרים שסביבנו שוכבים פגרים מתים מעלי צחנה.


{כג} וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: 

{כד} וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: 

{כה} וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם 

{כו} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: 

{כז} וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: 

{כח} וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: 

{כט} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם 

{ל} וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: 

{לא} וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: 

איך יבוא הנס הפרטי שלנו? אנחנו שואלות לפעמים. הכל מלא בוץ, מים, עשן ורפש, מצרים, חיות טורפות, חום אימים של מדבר פראי, גרון ניחר, וים אימתני ממול.

אבל לפעמים הים נקרע. ואנחנו הולכות פתאום ביבשה שבתוך הים.


{א} אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: 

{ב} עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: 

{ג} יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ: 

{ד} מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף: 

{ה} תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן: 

{ו} יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב: 

{ז} וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ: 

{ח} וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם: 

{ט} אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי: 

{י} נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים: 

{יא} מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא: 

{יב} נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ: 

{יג} נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: 

{יד} שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: 

{טו} אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: 

{טז} תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: 

{יז} תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: 

{יח} יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: 

{יט} כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם: 

{כ} וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: 

{כא} וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: 

בכל גן מצוי נמצאים תמיד "תופי מרים". אני לא חושבת שזה מוסיף כבוד למרים אחות משה ואהרן שזכתה לנבואה. אבל רש"י מפרש כאן פירוש שאי אפשר להתעלם ממנו:

"בתופים ובמחולות. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים":

יש כאלו שמייעצים לבנות רווקות לקנות משהו לחתונה העתידה שלהן מתוך בטחון בה' שיעשה להן שהן תגענה בקרוב לחתונה שלהן, או לזוג חשוך ילדים לקנות בגד לתינוק. 

תמיד זה היה נשמע לי מעין משהו מיסטי-מופרך-נאיבי. אבל איזה דבר יפה כתוב כאן על הנשים הצדקניות שיצאו ממצרים, בתוך החיפזון והיציאה החפוזה, בתוך בהלת האריזה, האכילה בחיפזון של קרבן פסח - הן לא שכחו לקחת תופים! כדי שהן תוכלנה לחגוג כמו שצריך את ישועת ה' כשתבוא.

בתור הנשים הצדקניות של תשע"ט, גם לנו יש תוף בבית לכל הישועות שאנחנו בטוחות שה' ישלח לנו?

ואם התחלנו בהשוואה ליציאת מצרים נוסח תש"ה, אולי נסיים גם בפסוקים האחרונים של הפרשה (מיד אחרי הניצחון על עמלק), שמדברים על כל העמלקים שהקיפו אותנו מאז ועד היום:

(יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: 

(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי: 

"וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר":








הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.