לא להתבייש בתיבה שלנו


1 דקות קריאה
31 Oct
31Oct

נדמה שאין פרשה רלוונטית יותר מפרשת נח. (ולא שהחומש זקוק לאישור היותו רלוונטי…)

התיאור על המבול, על התיבה שנח נכנס אליה, על הבריחה מהסיאוב והעולם המופקר שנוכח סביבו וההתכנסות פנימה, לתיבה, עם משפחתו.

נראה שכל אחד מאיתנו היום מכיר את ההתכנסות הזאת - לשמור על התיבה האישית שלנו, של "אני וביתי נעבוד את ה'" של להציב גבולות, למרוח קצת בזפת, של להותיר את המבול בחוץ. 

של לנסות ליצור בתא האישי שלנו חממה מוגנת מלאה בכל טוב כדי לא למנוע הצצה החוצה, למבול..


אבל כשעיינתי ברש"י על הפרשה גיליתי משהו חדש שלא ידעתי עליו עד היום.


"נֹחַ וּבָנָיו" – "הָאֲנָשִׁים לְבָד וְהַנָּשִׁים לְבָד"

רש"י מסביר שכל הגברים בתיבה פרשו מנשותיהם בתור הזדהות עם העולם שסובל בחוץ.

כלומר העולם נחרב כי הגיע לו חורבן, כי זאת הייתה הדרך היחידה לשמור על קיום המין האנושי הלאה. להשחית לגמרי את אלו שהשחיתו את הדרך האנושית, לקעקע את מוסדות תבל, לזעזע את הבריאה כולה עד תהום. ממש עד תהום. אבל - העולם שרוי בצער. אז המין האנושי שחי בתיבה חייב להזדהות עם הצער של העולם כולו.

האם גם אנחנו זוכרות להצטער על הסבל שבחוץ? להזדהות? להתאבל על כל אלו שנסחפים שם במבול, ובעיקר: לנסות למשוך אותם לתיבה שלנו? להאיר להם פנים? להציל אותם מהסחף?


איך נח ניסה למשוך אנשים לתיבה שלו?

הוא הצטווה לבנות את התיבה לעיניהם במשך מאה ועשרים שנים. כדי שיראו אותו בני דורו וישאלו על מה ולמה, ונח יענה להם ויספר להם על המבול העתיד להגיע ועל המפלט שהוא בונה לעצמו בתיבה.

וכך אומר את זה רש"י:

"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת" – "הַרְבֵּה רֶוַח וְהַצָּלָה לְפָנָיו, וְלָמָה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה? כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ: מַה זֹּאת לְךָ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם! אוּלַי יָשׁוּבוּ".

לא תמיד נעים לנו להסתובב ולספר על התיבה שלנו בקול. לעלות לאוטובוס היום עם טלפון כשר, ולהיות היחידה במשרד שלא מתבדחת עם שאר הגברים בצוות במשרד, ולהזכיר שאני לא אוכלת את ההכשר, ולהיות זאת עם המטפחת או הפאה, או סתם הלבוש הצנוע - 

זה לא קל. להיות שונה בין רבים אחרים.

אבל, גם זאת דרך להזכיר לעולם באיזה מבול הוא נתון.

בלי הרבה דיבורים, בלי נאומים חוצבי להבות, פשוט להציג את התיבה שלי, כמו שהיא. אטומה, סגורה, מצופה בזפת.

אחרי הכל, גם אלו שבחוץ יודעים שהם חיים בתוך מבול.

איך שמעתי בשם בעל תשובה: "היום אנשים חוזרים בתשובה בגלל גועל נפש".

שנזכה לעולם מתוקן, עולם בלי השחתה וקלקול, ועד אז… שנזכור את אלו שבחוץ, נצטער ונתפלל בעדם, וגם נציג את התיבה שלנו בגאווה.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.