לקחו לי את הברכה שלי...


1 דקות קריאה
29 Nov
29Nov

מישהו אחר לקח את הברכה שלי.

מישהו הגיע במרמה, וקיבל את כל הברכות שהייתי אמורה לקבל.

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ 

וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:

 יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים 

הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ 

וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ":  (בראשית, כ"ז, כ"ח - כ"ט)

אני לא יודעת מי זה, אבל ברור שחלק מהברכות לא הגיעו אלי.

לא בכל תחום אני זוכה לראות את טל השמיים ואת משמני הארץ.

ולא בכל נושא היבול שלי מניב דגן ותירוש.

ויש כאלו שמסביבי שכן זכו לברכות האלו, היבול שלהם עולה יפה, כולם משתחווים להם, באמת. הם זכו להילה של ברכה שמקיפה אותם, הם זכו לשפע, הם קיבלו מקום אמיתי ושלם.

ורק אני...

יש לי כל כך הרבה תחומים שהדגן שלי קמל, ואין לי טל, ואין לי שפע, ודגן.

רק תירוש שהרקיב.

מה אני עושה? 

מתפללת, 

מנסה, 

מבקשת שוב, 

מתייאשת בסוף.

אולי אם נהיה "עשוויות" לרגע, נצליח לפתוח שערים בכל זאת.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:  (כ"ז, ל"ד)

מתי לאחרונה צעקנו? צעקה. גדולה. ומרה. עד מאד.

עשו לא סובל הרגע ממשהו, אבל הוא מבין שהוא מפסיד פה משהו יקר ערך, שהוא יכול לזכות להרבה יותר טוב ושפע,

שהוא חסר, לא שלם, שיש לו הרבה עוד מה לקבל - והוא לא קיבל אותו.

ואז הוא צועק. צ-ו-ע-ק.

צעקה כזו שמטלטלת את הלב של אבא ולא יכולה להשאיר אותו אדיש.

"ויען יצחק אביו. פי' נתינת טעם למה חזר לברכו. לצד רחמי אב כשבכה נכמרו רחמיו" (אור החיים, כ"ז, ל"ט)

אין הרבה מה ללמוד מהדמות של עשו, שעובר בשאט נפש על שלוש עבירות חמורות שבתורה.

אבל דבר אחד ברור: לצעוק הוא יודע, עמוק, מתוך הלב.

צעקה כזו שגורמת לרחמי אב עד שנכמרים רחמיו, והוא חייב למצוא לו ברכה חלופית, מהר.

אולי היום מול הנרות, או סתם באמצע שטיפת כלים, נצליח לצעוק צעקה כזו. אמיתית. 

אולי צעקה בקול דממה דקה.

אבל כזו שתגרום לרחמי אב להיכמר עלינו. 

ותייצר במיוחד בשבילנו - ברכה אמיתית ושלמה.


שבת שלום!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.