פרשת פקודי: חתימה של מסע מפירוד לאהבה


1 דקות קריאה
08 Mar
08Mar

בשבת הזאת אנחנו עומדים לסיים את ספר שמות. אחרי שליווינו אותו במשך 11 שבועות אנחנו עומדים לנגן לו בקריאה של פרידה: "חזק חזק ונתחזק" ולעבור הלאה לחומש ויקרא.

אולי זה הזמן להפנות רגע מבט אחורה, לראות מאיפה הגענו ואיפה אנחנו עומדים עכשיו.

התחלנו עם 'שמות' של 70 אנשים שיורדים מצרימה.

70 בני אדם שמחפשים מפלט מהרעב ויורדים לשבור שבר במצרים.

הם 70 בני משפחה אחת שנאבקת על קיומה הפיזי והרוחני בעולם מנוכר, אבל הם לא יותר מזה.

משפחה אחת.

ואנחנו מסיימים עם אומה מלוכדת שעברה את כל חבלי הלידה של יצירת עם: שעבוד, סבל, עבודות קשות, מרור בלי גבול, התעללות, מחנות עבודה, מוות. 

כמיהה וכיסופים לחרות, שמירה על ייחודיות לאומית בשם, לבוש ולשון, תפילה בלתי פוסקת ושליח-גאולה: משה רבינו.

יש המון עקשנות במסע הזה, אמונה בקל אחד גם ברגעים בהם החושך מתעבה, אומץ מול מצרים האימתנית,  ויש גם מהפכים דרמטיים בעלילה: שחרור לאור יום מבית עבדים חתום וסגור הרמטית.

אחר כך יש רגעים מרטיטים לא פחות, כאלו שנחרטו באש, בעשן ובקול, כשהם עומדים שכם אל שכם מול ההר העשן. רגעים של גדלות, התהוות לעם וקבלת תפקיד נצחי ואלמותי: שמירה על האור האלוקי בעולם של חושך.

הם הספיקו בחומש שמות גם להתרחק, לבגוד תחת החופה, להיענש, לחזור ולחלות את פני אהובם ולזכות לקריאה של "סלחתי".

יש להם עוד דרך ארוכה ומייגעת, דרך של אלפי שנים שאפילו אנחנו עדיין לא רואים את סופה.

אבל כרגע, בסוף חומש שמות הם חיים באהבה, בשלום, באהבה אישית וגילוי חסר תקדים מבורא הכל: הם זוכים לראות את הענן יורד ומכסה את אוהל מועד. הם רואים עין בעין גילוי שכינה מוחשי. 

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: 

{לה} וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: 

{לו} וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: 

{לז} וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: 

{לח} כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.