קטנתי...


1 דקות קריאה
12 Dec
12Dec

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת...הַצִּילֵנִי נָא".

כל כך הרבה פסוקים מנחי דרך וחיים יש בפרשות הללו.

הכל נכנס בהם: משפחה, וזוגיות, וילדים, ובנייה עצמית, ועבודה על מידות, ותורה, וענווה, ובחירה. 

וגם הצד השני, של מלחמה, ותככים, ופראי אדם בדמות כזאת או אחרת.

נדמה שכל הגוונים שזורים בהם ויוצרים מניפה עשירה בצבע שמשקפת את החיים.

אבל כשפתחתי את הפרשה השבוע מיד צף לי הפסוק הזה של "קטונתי". 

אולי גם באשמת השיר המטלטל של יונתן רזאל.

יעקב חוזר מהדרך. אחרי למעלה מעשרים שנים בגלות ארוכה, יבשה וצחיחה, הוא היה רחוק מהארץ הקדושה, הוא נאלץ להתרחק מהר המוריה, שם ראה חיזיון אלוקי בפרשה שעברה. 

דרך ארוכה הוא עובר ברגליו, דרך שלא קלה לאיש תם ויושב אהלים.

עמידה מול לבן, רגעים של מצוקה ועקרות, עבודה סיזיפית בשדה, הגנה יומיומית בגוף וברוח על 11 שבטי קה.

ועכשיו - ההתמודדות החדשה/ ישנה מול עשו, סמל הרוע, הרצח, והנבזות.

אבל רגע לפני שהוא ממשיך לבקש על העתיד, הוא נעמד ברגע אישי של הודיה. 

מעין סיכום דרך על השלל האדיר שהוא מגיע איתו;

שבט שלם שניצב מאחוריו, נשים, ילדים, הדור הבא.

עולם שלם שנבט ממנו, 

משפחה.

"כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן..."

הוא זוכר מאיפה הוא הגיע, בורח חסר כל מאותו עשו, מפסיד את רכושו לאליפז. 

במקל בלבד הוא עובר את הירדן, ועכשיו: שני מחנות איתנים ניצבים מאחוריו.

ויש לו מילה אחת לומר: "קטנתי".


בלילה מאוחר, אחרי שכל הילדים ישנים זה הזמן שלנו להיכנס לחדר בלאט ולומר: "קטנתי".

להביט בפנים המלאכיות, הטהורות והיפות שלהם, ולראות את כל החסדים.

להסתובב בבית, הצר והמבולגן ולומר "קטנתי".

על כל בגדי החורף שדחוסים וממלאים לנו את הארונות.

לעמוד מול המראה ולזכור את הרגעים שעמדנו בהם רק עם מקל, אחד, בודד.

ולומר לעצמנו ולו - קטנתי.

ולהמשיך לבקש...


ואני לא מתאפקת... הנה קישור לשיר.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.