שלא נצחק: פרשת וירא


1 דקות קריאה
15 Nov
15Nov

"ואברהם ושרה זקנים באים בימים 

חדל להיות לשרה אורח כנשים, 

ותצחק שרה בקרבה 

לאמר אחרי בלותי 

תהיה לי עדנה 

ואדוני זקן".


אפילו שרה אמנו לא מאמינה.

לא מאמינה שזה יכול לקרות לה.


"ותצחק שרה בקרבה" - 

רשי": "מסתכלת במעיה ואומרת: אפשר שהקרבים מהללו טעונין ולד..."

לכאורה אין שום סיכוי. 

היא כבר זקנה, ובלתה, ואין לה אורח כנשים.

אין לה.

היא מגיבה בפליאה, בתמיהה, בשאלה. היא יודעת שאין לה סיכוי.


גם אנחנו לא מאמינות.

כבר ביקשנו, ודפקנו, והתפללנו, וניסינו, והשתדלנו, וניכוונו -  

ברותחין.

והתחלנו הכל מהתחלה, וניסינו שוב את המתכון, והלכנו ליועצת מומחית, ואמרנו תהילים - 

לריק.

וייחלנו, ודמענו, ופנינו לפירר, ולשר, ולקחנו תרופה, והשתדלנו, והיינו בקבר רחל, ובכותל,

הדומם.

וחדל להיות לנו אורח. 

אורך רוח.

להאמין שיכול להיות סוף אחר לסיפור הזה.

שייתכן שזרע קטן של משהו נולד - 

התחלה חדשה, סיכוי נוסף, אפשרות שנייה, תקווה נוצצת, קסם של ממש - 

נס.

ותמהנו, והתפלאנו, וצחקנו.

"למה זה צחקה שרה... 

היפלא מה' דבר" 

רש"י: "וכי שום דבר מופלא ומפרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני" - 

מללדת, מלתת עבודה, וכסף, ובריאות, ומתכון, ובגד, ושלווה, ושלום, ואחדות, ונפש איתנה, וכח, וחופה, ורזון, וברכה עד בלי די.

כשתבוא אלינו הבשורה שלא נצחק. 

שנאמין.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.