תפילה אחרת


1 דקות קריאה
17 Jul
17Jul

זה היה לקראת סופה של חתונה עליזה ומיוזעת, ישבנו וכרסמנו את המנות האחרונות ונהננו מהאווירה שמסביב. 

ואז ראיתי אותו.

ילד - נער בן ארבע עשרה באמצע תפילת ערבית שהתנהלה בצד הגברים של האולם.

התפילה שלו הזכירה לי משהו ולא זכרתי מה.

הוא התנדנד, הוא הרים את הראש, הוא ייחל, הוא ביקש, הוא התפלל בתום נעורים של נער שהרגע עלה לישיבה קטנה עם כל השאיפות, החלומות, והתוכניות לעתיד. עם הלב החם של תחילת הנעורים, עם כל דפי הגמרא שהוא הספיק בשבוע האחרון, עם כל שיחות המוסר שהוא בטח הקשיב להם בשיא הרצינות כמו נער בתחילת דרכו שעוד לא הספיק, (ונקווה שגם לא יספיק אף פעם) להתחספס בציניות של עולם המבוגרים, במין ייאוש או תחושה שכבר ראינו ושמענו הכל, שמלווה לפעמים את עולם הבחורים המבוגרים יותר.

הוא התפלל כמו ילד טוב בישיבה טובה. 

המון חום, בקשה, ולב הומה ונסער.


הסתכלתי עליו והוא הזכיר לי את עצמי בגיל 14, או יותר מדוייק: 15, 16, 17,18- 

ככה בדיוק נראינו אנחנו - חברות שלי ואני.

עומדות בדבקות ליד קירות הסמינר מתנדנדות, מבקשות, מייחלות, מורידות דמעה או שתיים, מבקשות על בית של תורה טהור נקי וחם.

מבקשות על חיבור אמיתי מלא בתום ומסירות, מוכנות להתחייב לתת בשביל עולם כזה את כל מה שביכולתנו…

מאמינות בתום ועם כל הלב בדמויות שליוו אותנו בסמינר, מקשיבות בלב פתוח לכל הרצאה ודרשה של רב חשוב, רושמות במלוא הריכוז כל מילה רוח, מאמינות באידיאל בכל תום הנעורים. בכל עוצמת הגיל.


ברוך ה' זכינו אני וחברות שלי לראות את הדברים שביקשנו עליהם מתממשים, קורמים עור (ואור) וגידים במציאות, זכינו לנשום חיים כאלה באמת. לחוות אותם ביום יום, ליצור אותם יום יום מחדש.

אבל בלב נשאר געגוע לתפילה חמה ומתרפקת של גיל 16.

נכון זה לא רלוונטי היום כשרצים לעבודה עם עיניים טרוטות אחרי האכלה - החתלה - הלבשה.

גם תפילת מנחה חפוזה כשמסביב מושכים בחצאית לא יכולה לקבל את מלוא תשומת הלב כמו שראוי לה לקבל.

מה גם שהראש שלנו עסוק היום ברובו בחומר - בישול/ כביסות/ קניות/ ארגון הבית/ ניקיון.

ככה צריך להיות. זה מעולה. ככה בדיוק מורידים אידיאל גבוה לכלים קטנים וממשיים ונותנים לו חיות, ממשיות ומימד של קיום.

אבל מה לעשות שהתפילה הזו של אותו נער בן ארבע עשרה גרמה לי לצביטה של געגוע, לנסות להיזכר בתום שליווה אותנו אז, בדרך הברורה שכל כך האמנו אז בלב שלם.

….עדיין מאמינות בה בלב שלם אבל הציניות, הטרדות, העייפות והחיים בעצמם לפעמים גורמים לנו לקהות חושים, לטשטוש קל בשדה הראייה.

רוצה לזכות לתפילה כזו כמו בגיל 16.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.