1 דקות קריאה
09 May
09May

קיץ בריא!!

הרבה זמן לא התראינו...

חובבת שוקולד??

יש כאן שני סוגים, מה את מעדיפה?

שחור?

או לבן? (בלי סלמונלה לא לדאוג!)

אני אישית מעדיפה אפור......

אפור???

כן!

רק לא בשוקולד.


שנים,

כמנהלת צעירה.

קיפצתי באתלטיות בין התחום השחור ללבן.

בין התקנון לתכנית החברתית.

בין המיפויים הפדגוגיים לתעודות ההצטיינות.

מסמנת את השחור בסימני אזהרה.

מרחיבה את אוהלו של הלבן לרווחה.

מקטלגת תלמידות, מורות, משפחות.

יש משתייכות ויש תלושות, יש מצטיינות ויש מרדניות, יש מתפקדות ויש נושרות.

נכון שאני מציגה את המציאות כחד גונית למכביר אבל.... היא לא הייתה רחוקה מזו...

ואז....

כמו תמיד!

הקב"ה ששומר על פתאיו.

הרחיב את גבולותיי החד גוניים.

וגם כאן, זיכני בהארה גדולה -

אשר נולדה ברגע מסוים.

ועל הרגע הזה,

ארצה לכתוב.

על הרגע בו הבנתי ששדה החינוך,

הוא שטח גדול, ענק ו... אפור.

ותפקידי כמנהלת הוא לצבוע חלקים נרחבים,

וחלקים נוספים, אדירים ואחרים, להותיר אפורים - 

ולהניח להם להשתנות לפי העת והנידון.


אז נתחיל...

התקופה - חודש שבט...

כל מי שעוסקת במערכות חינוך,

יודעת ששבט זה מילה נרדפת לרישום.


זו הייתה השנה הראשונה בה שלחתי בוגרות לסמינר.

בציפורניים כסוסות ומלמול תהילים,

ניגשנו נבחרת רעננה של בית ספר שזה עתה סיים לצמוח,

להגיש את פירות הבכורה המתוקים למנהלים הכבודים אשר בלשכתם.

עברנו מסמינר לסמינר, מציגות, מסבירות, מרחיבות.

והחוויה הייתה קשה...

מאוד!!

אף מנהל לא טרח בכלל לטעום את מתיקות הפירות,

תחת זאת הפכו המנהלים לחוקרי בולשת אשר לא יביישו את המחלקות הסמויות ביותר של השב"כ;

מי?

כמה?

למה?

ולמה?

ולמה?

ואיך אתן מסבירות?

ומה אתן עושות עם?

והאם אתן יודעות ש?

ושוב למה---


עמדנו בנחישות בחקירות, בטוחות וסמוכות בעמל שהשקענו עד לרקע הקציר.

אך החוויה הייתה...

חמוצה.

תחושה של חשדנות והססנות, של חקרנות שלא יודעת גבול ושל חוסר אמון בנו,

שאמנם זרות היינו...

אך גם תמימות.

לאחר תהליך של יצירת אמון מתובל בפרוטקציה עסקנית ושתדלנות ציבורית,

כל הבנות הבכורות של מחזור א' לתפארת בית ספרנו התקבלו בדיוק לאן שרצו.

ואנו נשמנו לרווחה...


אבל אני הייתי ממש מצולקת כמנהלת צעירה.

מצרות העין,

מהלב הסגור,

מאי נתינת הזדמנות,

מהבדיקה בכל סדק וחור.

הרגשתי נבגדת.

ויותר מכך...

הקפדתי.

אם אלו המנהלים והמנהלות של הדור הבא,

פלא שלא מגיע המשיח?


השנה החדשה התחילה,

מבול העיסוקים של תחילת שנה,

הדפו אותי גל אחר גל.

והטעם החמוץ, נשאר כחוויה נושנה,

שאני כולי תקווה ותפילה שהסתיימה עם טבילת האש של המחזור הראשון.

ואז...

קיבלתי שיחת טלפון משתי משפחות שלא משתייכות לקהילתנו

שמבקשות להירשם לבית הספר, עקב מעבר לאיזור.

(כאמור בית ספר קהילתי וצומח אשר לא היה מורגל בבקשות כאלו)

בשנייה הראשונה נדרכתי!

להירשם? לבית ספרנו (דהיינו בית ספרי??)

משפחות זרות? ולא מוכרות?

טוב...

הזמנו לוועדת קבלה לאחר בירורים,

ישבנו המנהלים הנכבדים עם רב מטעם הקהילה,

מול זוג הורים נבוך שמשוכנע שבנותיו הראויות והחשובות ביותר בתבל.


ושאלנו:

מי ?

כמה?

למה?

ולמה?

ולמה?

ואיך אתם מסבירים?

ומה אתם עושים?

והאם אתם יודעים ש?

ושוב למה?

ישבתי דרוכה, מחטטת בכל קמט בפניהם, בחדות שלא תבייש משרד ריגול.

מכווצת וחרדה מכל שינוי או חידוש שיכול לפגום בהרמוניה והשברירית של בית הספר והקהילה.

למולנו ישבו זוג הורים שבלעו את רוקם...

ואני יודעת שטעמו היה...

חמוץ!!

לאחר שיצאו מהועדה, חיכו בחוץ הזוג השני.

מעבר לדלת, שמעתי את האם למשפחה שטרם רואיינה שואלת: "נו איך היה?"

והיא ענתה לה בקול של חלב פג תוקף, חמוץ: "עם כאלו מנהלים, פלא שלא בא המשיח? שהשם ישמור.."


ואז היא נחתה!

התובנה! ההבנה...

מצביעה אליי ושואלת שמעת גב' גרין? שמעת?

ושמעתי...

שלא כל המנהלים שחורים (ודאי שלא אני), רק יש להם פחדים כאלה...

ולא כל התלמידות צחות כשלג (גם אם ההורים שלהם משוכנעים בכך),

שלא כל הגבולות מתמוטטים ברגע אחד שחור,

ושלא מתחייבים לקבלת תלמידות גם אם מלבינים שיניים להוריהם,

ולא מונעים מהם לרצות אגב, אם משחירים פנים.

התובנה הזו עמדה לי להרבה מאוד רגעים שחורים ולבנים,

מאפירה את המציאות.

מעניקה לה גוון ניטרלי.

מזכירה לי שבכל יהודי,

בכל יהודי.

שחור ולבן - 

שחור

או לבן

יש גוון אלוקי

שלא ניתן לצבוע בשום צבע.

ואת זה אני חייבת להבין.




לסיום אודה מאוד על בתגובות החמות והנרגשות על הסיפור שלי 'עדי שובי לאדמתי'. אתן נותנות יותר ממה שאתן מקבלות.

ואזמין אתכן להצטרף יחד עמי למסע אנושי מלא תובנות, נפילות וקימות בסיפור חדש שלי בהמשכים, 

שמתחיל להתפרסם אי"ה ביום א' הקרוב במגזין 'פרסום חזק'.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.