1 דקות קריאה
21 Mar
21Mar

שלום לך. מה שלומך?

איך עברו ימי הפורים? וכיצד הנחיתה שלאחריהן?

ידעתי שתבואי שוב.

התלבטתי מאוד על מה נשוחח הפעם?

מה את אומרת?

משהו רציני עם לחלוחית של שעשוע, או אנקדוטה חינוכית עם סיפור אמיתי ומרגש לצידה?

לאן את נוטה יותר? לכיוון פורים או פסח?

אהה .. את נותנת לי לבחור.

אז היות ואנחנו עדיין שטופות אור ושמחה מפורים...

אשתף אתכן בסיפור מחכים שקיים בי ו"נהפוך הוא" בחיי הניהול והתרחש בין קורות ממלכתי.

(אל דאגה את חובת האנקדוטה והסיפור המרגש נפרע ב"ה לקראת ימי הפסח).



בוקר אחד, שגרתי למדי, נכנסתי אל המשרד שלי.

על שולחני היה מונח מכתב בעל מספר דפים אשר כותרתו המוזרחת סיפרה כי לא מדובר במסמך רשמי או הדפסה של המזכירה, אלא מכתב שפניה אישית המופנית - אליי המעטרת את ראשו.

מי הניחה אותו?

מתי הספיקה? (אני יוצאת אחרונה ומגיעה ראשונה)

כיצד נכנסה לחדרי?

עוד השאלות מרקדות בראשי במחול כבר שקעתי בקריאה עמוקה, עדיין בעמידה, מכותפת בתיק המנהלת.



זה היה מכתב מאחת המורות בצוות,

מכתב מוקלד שצורת האותיות לא הסגירה את בעליו,

מכתב פתוח - דהיינו לא חתום, דהיינו בעילום שם (???).

הוא (המכתב) שיתף בהתמודדות מורכבת מאוד בחייה של אותה מורה,

בהתדרדרות של שלום הבית שלה ל"ע,

בימים לא ימים ולילות לא לילות,

בבדידות גדולה בהתמודדות, מכיוון שאיש מלבדי טרם שותף בפרטים, 

בפחד ובגבורה,

ובעיקר בקושי, לקום לעוד יום רגיל של עבודה,

לשטוף את הפנים ממה שהן לא רוצות להביע ולתלות עליהן חיוך מקיר לקיר (מדובר היה במחנכת של כיתה נמוכה - כך גיליתי לאחר ימים).

לאחר שיתוף אמיץ כנה ומפרט, השתנה סגנון הכתיבה לניסוח בקשה.

היא ביקשה התחשבות, הבנה, כף זכות,

ועוד אי אלו מאפיינים הומניטריים הנזקקים לאנשים במצבה.

"אל תנזפי בי אם אני מאחרת, בבקשה. את לא יודעת אלו בקרים אני מסוגלת לעבור",

"אל תקראי לי לשיחה אם לא הזמנתי לפגישה את ההורים שביקשת. ישנם ימים שעצם הגעתי לעבודה היא בגדר נס",

וכו' וכו'...

קראתי את המכתב פעמיים.

הצלצול שמבשר על תחילתו הרשמית של היום, הרים את ראשי מעל דפיו.

המחשבה בראשונה הבלתי נשלטת הייתה (כמובן...)

ניסיון לנחש.. מי השולחת???

מחנכת?

מורה מקצועית?

צעירה? מבוגרת?

עברתי על כל דף הקשר של הצוות שמנה כ-25 נשים יקרות.

כל אחת נראתה לי מחד לא מתאימה לתוכן, ומגיסא חשודה כבעליו.

המחשבה השניה הייתה... תרעומת (כן... כן...)

למה לא חתמה בשמה?

למה מצפה?

מה מטרת מכתב כזה בעלום שם?

טוב לא שלא נברא משנברא (איך בדיוק אוכל לעזור?)

במחשבה השלישית, מצאתי את ליבי יוצא אליה, מבקש לעזור, להקל להתחשב.

אבל איך?

איפה החלק המשעשע, אתן שואלות??!


אותו היום המשיך, וגם זה שלאחריו בס"ד,

ואני לא הפסקתי להביט במורות שלי,

כל מאחרת נראתה לי אנוסה.

כל "משתמטת" (מעול הגשת דו"חות או התייצבות באסיפות בזמן לדוג') נדמתה לי כפטורה.

כל מהורהרת השתקפה כמוטרדת או פגועה.

ואני? אנא אני באה?

מצאתי את עצמי מהלכת בינות הטיפות. מנסה להתחשב.

היום בטוחה שזו היא ולמחרת משוכנעת שזו בעצם אחרת.

מי את מורה יקרה?? האם אני מצליחה להקל מעלייך?

בתום אותו שבוע, הרגשתי מותשת ונבוכה.

טבעתי לתוך כיסא העור המתגלגל וראיתי מייל מהיועצת:

"המנהלת, שלום.

לא יודעת מה עשית השבוע,

אבל נגשו אליי לא מעט מורות, לשתף בשינוי שחל במנהלת, בגישה, בסגנון. בהתחשבות.

הן מרגישות הערכה גדולה וביקשו שאביע בפנייך.

מסרו שזה נותן כח לעבוד טוב יותר, להתמסר אל בית הספר".

אייקון מחייך נושא זר פרחים חתם את המייל, ואני חייכתי אליו בחזרה...


למחרת היום, עוד לפני הצלצול, נשמעה דפיקה על משרדי.

מבוישת מעט נכנסה אחת המחנכות האהובות עליי,

אישה חייכנית, זורמת ומלאת חיות.

היא התיישבה ובארשת פנים רצינית וסמוקה,

שיתפה ושיתפה ושיתפה, חתמה את שמה על המכתב הכואב,

אני הקשבתי, הלומה.

לא דמיינתי ש"אצלה" זה קורה,

שהיא עומדת מאחורי המילים הכואבות,

דילגתי עליה באלגנטיות ברשימת הניחושים - "היא זה ודאי לא!"


כשהצלצול החריש את השיחה שלנו,

היא חתמה - הפעם בעצמה:

"נדהמתי לראות כמה התחשבת בי השבוע,

תיארתי לעצמי שאני לא צריכה לחתום בשמי כי פני החתומות מעידות כאלף עדים על מה שמתחולל בחיי.

אבל השבוע האחרון נתן לי כח,

מילא בהרגשה שהשיתוף שאיים עליי כל כך, יכול גם להקל עליי.

תודה המנהלת!!" (לימים כמובן, השיח ביננו נמשך והעמיק)

היא השאירה שוקולד שווייצרי ממולא עטוף בצלופן ויצאה מהחדר.

אני לא חושבת שאני צריכה להוסיף עוד מילה על מה שלמדתי מהשבוע ההוא.


לאחר שהדלת נטרקה, הכנסתי את השוקולד למגירה (לשעות משבר) הוצאתי תהילים ופתחתי במזמור ק'.

"תודה לך ריבונו של עולם, שאתה מאמן אותי בלהיות טובה יותר... קרובה יותר אלייך ומתדמה למידותייך"



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.