1 דקות קריאה
10 Jul
10Jul

שלום וברוכה הבאה!

מה זה?

יש כאן ריח של ים...

אהה, זו את?

מרחת קרם הגנה?

אני רואה שאת גם עם משקפי שמש : )

אבטיח חתוך...?

 לא, לא תודה! אני בעבודה... (צריך להכין את בית הספר לשנת הלימודים הבאה)

אבל אם את כבר כאן באווירת קיץ חמימה בואי אספר לך משהו מרענן..


בבית ספרנו מקובל לערוך את הטיולים השנתיים בסוף השנה.

הטיולים מחולקים לפי שכבות גיל ויש בהם בבחינת: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך".

כלומר? 

אנחנו תמיד משלבות בטיולים, מסלול הליכה אינטנסיבי תואם גיל + ארוחת שטח, עם אטרקציה מלהיבה נוסח המאה עשרים ואחת (טכנולוגיה משוכללת, אתגרי שטח מתקדמים וכו').

השנה, כמו כל שנה, יצאו האוטובוסים הממוזגים עמוסי התלמידות ותקרובותיהן מפתח בית ספר, ולשם שינוי החלטתי אני, המנהלת, להצטרף.

על אף העומס של סוף שנה רציתי לבוא ולחזות בתלמידות ובמורות כשהן בשטח, נהנות, מתגבשות ו... נהנות.

כבר בקילומטרים הראשונים, שמעתי אותם.

דיונים נלהבים שאט אט הפכו לוויכוח סוער, לא הצלחתי להבין על מה ולמה.

אז ניגשתי לקבל שירותי תרגום ותיווך אצל אחת המחנכות.

"אהה.... הדיון הנצחי!" היא חייכה בשעמום. כיווצתי גבות סמכותיות נגד התשובה הסתומה.

"אטרקציה למול כבישת הארץ." היא קבעה בהנפת אצבע.

"יש תלמידות שטוענות שכל הכיף, זה לטייל ולהזיע, ולחתוך סלט על חומה של קק"ל. להירטב ממי מעיין, ולהתלכלך מישיבה על עשבים וחלוקי נחל." הנהנתי, נשמע משהו שמישהו יכול להינות ממנו .

"ויש את הזן השני.. שצריכות שכל העצמות שלהן יחליקו על הקרח/ יעופו בבלון פורח, או יגידו חצי וידוי בנסיעה על ג'יפים..." גם כאן הנהנתי קלושות נוכח ההגדרות החיות של המורה.

ואכן, כשכיתתנו רגלינו בעליות, רטובות ומצופות שכבה הגונה של בוץ ועלעלים, 'עדת המטיילות' פסעה בראש מורם לצד המדריכה, מאושרות עד הגג, כשמאחוריה, נרגנות, נשרכו 'עדת האטרקטיביות' לא מפסיקות לשאול:

מתי מגיעים לאטרקציה שהשנה, ברוך השם, גם ממוזגת?

ומתי נחליף בגדים ונעליים מהרפש הזה?

ובכלל מי נהנה מללכת שעות בשמש הקופחת?

וחוזר חלילה...

כשהגענו לאולם אייג'אמפ אימתני, והבנות נראו כמו תבשיל מוקפץ על מחבת, תוך כדי הקפיצות עוד נשמעו הברות חתוכות:

"זה כיף לקפוץ.. אבל עוד שניה ימאס.. מטבע ונוף אף פעם לא נמאס."

"הכל פה אותו דבר, קופצים וקופצים אבל במסלול, היו כל כך הרבה גיוונים."

"ומה עם קדושת ארץ ישראל? אייג'אמפ זה המצאה של גויים!"

השתעשעתי נוכח הוויכוח המתוק, שלמעשה מנע מחלק מהבנות ליהנות מחויה אדירה, כי הן היו ממוקדות בוויכוח ולא יכלו -  רחמנא לצלן - להראות אף לא בטעות כאילו הן נהנות יותר מידי מהאג'נדה של האופוזיציה.

כשישבנו לסכם את הטיול עם הצוות, והתייחסנו לנושא, אמרה היועצת בחכמתה: "כנראה שההנאה להתווכח גדולה יותר מההנאות האחרות. וכנראה שכל אחת קצת חוששת שאם היא לא תפגין בקולי קולות את דעתה חלילה היא לא תשמע..." ונתנה מבט ארוך, עמוק ומייעץ בכולנו.

ואז...

קרה דבר מעניין.

אותה יועצת דגולה הייתה אחראית על יום גיבוש לסוף שנה לצוות המורות, והגישה טופס משעשע לצוות בכדי לגשש מה הכיוון המועדף עליהן.

הכותרת הייתה: "ריצה או רביצה?"

האם נלך על שיט קייקים צוותי מסעיר ומשפריץ?

או על וילה ממוזגת עם קייטרינג עד הספה?

ריינג'רים בירדן?

או בריכה מחוממת עם מזרני ים?

עודן ממלאות את השאלון. ואני נכנסתי אל חדר המורות שכמו תמיד היה מלא שני דברים: פטפוטים וקפה.

ומה אני שומעת?

"בשביל מה אנחנו צריכות עכשיו להיטלטל באיזה ג'יפ? לא מספיק טלטלו אותנו כל השנה? תנו לנוח.."

"מה יום גיבוש בלרבוץ על ספה לנוף קרמיקה בוהקת? את זה יש לי בבית..."

ועוד כהנה וכהנה.

מוכר לכן??

חייכת לעצמי בשקט...

וכן, חשבתי שהמורות אוהבות להתווכח.

וקצת חשבתי שהן נהנות מכך.

אבל יותר מכך,

חשבתי שכולנו ילדות.

וכולנו אוהבות שיהיה לנו כיף.

ואוהבות אותו איך שאנחנו...

וקצת חוששות שישמעו מישהו אחר יותר ממה ששומעים אותנו.

ופתאום הרגשתי כמה אנחנו קרובות לתלמידות שלנו,

וכמה יש לנו את אותם צרכים.

בסיסיים, אנושיים.

שטבע בנו הבורא.

ולכל מורה גדולה, יש תלמידה קטנה בפנים.

שרוצה לקפוץ או לשוט.

וכולן נראו לי כל כך מתוקות.

וכל כך דומות,

ילדות של בורא עולם,

שרוצות מקום בעולם,

בדרך שלהן,

בטעם שלהן.

והסתכלתי על כולנו שוות.

תלמידות-מורות-מנהלות.

נשמות שהשם ברא להנות בעולמו.

והרגשתי מנהלת קצת יותר גדולה ומבינה....

 



חסום לך? שלחי מייל ל: zlaty.rosenthal.office@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.