פרק 54: משחק של תינוקות

"בסדר, ברוך השם." היא ענתה לחגית.

"אני שמחה שאת מתקשרת. חשבתי עליך כמה פעמים בזמן האחרון."

"זה הדדי."

ילד בהיר שיער עצר ליד דוכן החטיפים שמחוץ לקיוסק, ידיו תחובות בכיסי המכנסיים המשופשפים שלבש.

"איך הולך אצלך עם הקורונה?" שאלה אפרת.

"לא נדבקנו, אם לזה את מתכוונת. עכשיו הילדים שלי עוטפים ספרים. אני מקוה שהם לא מיותרים."

"מי?"

"הספרים, לא הילדים. בשנה שעברה הספרים נשארו חצי ריקים. מה שלומך? גם את מתחילה ביום שלישי?"

"מה?"

"ללמד. אמרת שאת מורה. לא?"

"אני ממלאת מקום. השנה קיבלתי כמה שעות קבועות, אבל אני קרובה מאד ללידה, אז אני יוצאת כבר עכשיו לחופשת לידה."

"שיהיה בשעה טובה." איחלה חגית בחום.

"אמן."

"יש כל כך מתח לפני לידה. לפעמים עושה דווקא טוב לעבוד עד הרגע האחרון."

"כן, חשבתי על זה. הבעיה היא הסיכון להיכנס לבידוד."

"אה, נכון."

"דברת אולי עם ציפי?" שאלה חגית, היא נשמעה קצת דרוכה.

"כן, מזמן."

"מה היא אמרה?"

שהיא מרגישה שאת מתנשאת.

הילד בהיר השיער הגניב מבטים לתוך החנות, והרים לאט חטיף שוקולד בעטיפה אדומה. המוכר של הקיוסק התקרב לפתח החנות 

בגבות זעופות. הילד שמט את החטיף ורץ משם.

"היא ספרה לי אז שהיא החליטה להפסיק לבוא למפגשים." ענתה אפרת.

"היא כעסה גם עלי?"

"נראה לי שלא."

חגית נאנחה. "מאד חבל שכך זה נגמר."

המוכר נעץ מבט חמור באפרת. הוא חושב שגם היא מחכה להזדמנות לגנוב משהו?

אפרת התרחקה משם.

"אז מה, לכבוד מה נזכרת בי?" שאלה חגית.

"סתם רציתי לדבר קצת. חבל לי שהפגישות שלנו הפסיקו."

"כן, נכון."

אפרת נכנסה בין שני בנינים, מחפשת פיסת צל.

"למרות שהאמת, שאולי הן לא היו צריכות להתקיים לכתחילה. זה לא היה פורמט נכון." שמעה את חגית מוסיפה.

"מה?"

"קבוצות תמיכה צריכות ליווי מקצועי, כי הן יוצרות מצב רגיש. תמיד עלול לקרות מה שקרה אצלנו, שכאב של אישה אחת נפגש בכאב של אחרת, ובסופו של דבר נשים נפגעות דווקא במקום שבו הן היו אמורות לקבל עזרה."

זה מה שקרה אצלנו?

אפרת יצאה מהמעבר הצר אל סמטה שלא הכירה.

"כואב לי על ציפי." המשיכה חגית, "היא לא הייתה אמורה להיות נתונה לשיפוטיות."

"זו לא הייתה רק שיפוטיות." העזה אפרת.

"למה את מתכוונת?"

"היו שם דיבורים ממש פוגעים."

ספסל עמד ברחוב מתחת לעץ רחב. אפרת הניחה לתיקה להישמט והתיישבה.

"את צודקת." אמרה חגית, "חשבתי על זה הרבה אחר כך. איך באמת את מרגישה?"

"ברוך השם, בגדול טוב."

"ובקטן?"

"מסובך. אני - - - אני לא יודעת אם אפשר ככה על רגל אחת." אפרת שאפה אוויר, וקפצה לתוך המים המבעבעים. "את מקבלת נשים לשיחות טיפול?"

"באופן כללי כן." נימה זהירה נכנסה לקולה של חגית.

אפרת נגעה בלחיה הרותחת למגע. טוב שאין מסביב אנשים שרואים אותה מאדימה בצורה כזו. "חשבתי אולי תוכלי להפגש איתי, לשיחה. בתשלום כמובן."

שקט נפל מעבר לקו.

"נשמע שאת בתקופה מורכבת." אמרה חגית לאחר רגע.

"מאד."

"את כבר קרובה מאד ללידה?"

"כן, בעזרת השם." אפרת הורידה את המסכה לסנטר, וניגבה את פניה הלחות.

"אני אגיד לך מה," שמעה את חגית אומרת, "בעיקרון הייתי מסכימה ברצון, אבל אנחנו כבר מכירות, וזו קצת בעיה מבחינה אתית."

"למה?"

"לפסיכולוג יש חובה להימנע ממצב של יחסים מקבילים. למשל, אסור לו לקבל לטיפול קרובי משפחה שלו, או אנשים הקשורים לקרובי משפחה שלו, או אנשים אחרים הקשורים באופן כלשהו למעגל יחסים אחר שלו."

ילד רץ על המדרכה. אצבעותיה של אפרת שוטטו על החורים שבספסל המתכת האפור.

"החוק הזה נועד למנוע בעיות שעלולות להיווצר מהתנגשות של אינטרסים בין היחסים. למשל, במצב שבו המטופל מספר משהו הקשור לקרוב משפחה שלו, והפסיכולוג מכיר את אותו קרוב משפחה."

"את חושבת שזה קשור אלינו?"

"אנחנו מכירות ומיודדות, אז כן. אני חוששת שזה בעייתי."

רק תפגשי איתי פעם אחת ותקשיבי לי ותגידי מה דעתך. אני מתפרקת מייאוש.

"אפרת?"

"אני מבינה," אפרת לחצה את אצבעה לתוך חור ריבועי במושב הספסל. "אבל בסך הכל, אם הייתי מטופלת אצלך מההתחלה, זה בעצם היה דומה למה שכבר עשינו. כי הייתי מספרת לך מה שכבר ספרתי, רק שזה היה במסגרת אישית."

"זה לא ממש ככה." קולה של חגית נעשה מסויג. "במסגרת של טיפול אני נזהרת לא ליצור קשר חברי, זה שונה."

כן, אנחנו הרי חברות ממש טובות מאז המפגשים ההם.

"טוב." אמרה אפרת.

"את מקווה שאת באמת מבינה אותי."

"כן, בסדר, אין בעיה."

"אגיד לך, זו בעצם הייתה הטעות שלי עם הקבוצה שפתחנו. חשבתי שאני אוכל לתת ליווי מקצועי בצורה לא רשמית, ותראי מה קרה."

אפרת בלעה את רוקה. "מה זה קשור למה שקרה?"

"רציתי את הקבוצה גם בשביל לאה. אני ידעתי עם מה היא מגיעה, וזה השפיע עלי." לאפרת הייתה תחושה שחגית בוררת את המילים. " היא עברה - - הייתה לה התמודדות משמעותית, עוד לפני שהיא איבדה את התינוקת, וכאב לי בשבילה. לכן גם לא שמתי לב עד כמה מה שהיא אומרת פוגע. רק אחר כך קלטתי שהיו דברים שהיה צריך לעצור כבר מההתחלה. אם הייתה שם מנחת קבוצה רשמית, שלא מכירה אף אחת ולא יודעת כלום לכתחילה, ההתייחסות שלה הייתה אובייקטיבית, וזה לא היה קורה. את מבינה?"

"כן."

"אני ממש מצטערת שאני מאכזבת אותך, אפרת, אבל אני חוששת לטעות שוב. גם זה שאני בעצמי איבדתי תינוק עלול לסבך. אם יעזור, אני יכולה לומר לך שמות של קולגות שאני מכירה ומעריכה. את רוצה שאתן לך כמה מספרי טלפון?"

ראשה של אפרת כאב. היא לחצה על מצחה בקצה אצבעותיה. "לא, תודה רבה."

"אני יוצא ללמוד." הוא אמר לאפרת ששרבטה משהו על דף דפדפת, "להתראות."

היא הרימה את מבטה לרגע. "להתראות."

בחוץ הייתה הרוח קרירה מעט, מזג האוויר מתחיל להתחלף, הסתיו מתקרב.

דובי חצה את הכביש לכיוון בית הכנסת, נזכר באלול הראשון שלו אחרי החתונה, לפני שנתיים.

הוא לא הלך אז לסדר ג'. ידע ששעות הערב הן קודש לבניית הזוגיות עם אפרת, לחיזוק הקשר ביניהם.

לפעמים, כשנהנה לטייל איתה בחוץ, היה מרגיש לא לגמרי בנוח עם עצמו. בזמן אלול בשנה שלפני כן, כשעוד היה בישיבה. היה לומד ברצינות עד לאחת ושתיים בלילה, ועכשיו?

אבל הוא ידע שזו תחושה לא נכונה. היה לו ברור שהיציאות עם אפרת בונות ומעמיקות את הקשר ביניהם, ושזו עבודת השם שנדרשת ממנו עכשיו - חיזוק היסודות של הבית ששניהם מקימים. אפרת שמחה כל כך ביציאות ההן, שמחה בו.

בשלהי זמן חורף החל לצאת שוב ללמוד בשעות הערב. מדי פעם, אם אפרת הייתה עסוקה בערב, או בימים שהיה לו חשוב במיוחד להספיק ללמוד משהו מסוים.

דובי הדף את הדלת של בית הכנסת הקטן. איש לא היה בפנים. מצוין, גם היום לא יצטרך לשים מסיכה. הוא התיישב בספסל ריק, ופתח את הגמרא, מנסה להתמקד ולהתרכז. עכשיו לא אכפת לאפרת שהוא יוצא מדי ערב. זה ברור. אם ישאר בבית הכנסת עד הבוקר, כן יהיה לה אכפת?

"דיברת כבר עם אמא?" שאלה אותה מיכל.

"מה?"

"דיברת עם אמא היום?"

מיכל התיישבה עם ילדיה על הרצפה. אפרת צפתה בהם מהקצה האחר של הסלון. היא עמדה שם ליד החלון הפתוח, שומרת מרחק מאחותה ומאחייניה. אם לא שהייתה נואשת כל כך, לא הייתה מסתמכת גם על ריחוק של שני מטרים, אלא מוותרת לגמרי על הביקור ונשארת בבית, אבל זה יהיה נורא אם היא תגיע ללידה מוצפת ברגשות קשים כל כך כלפי דובי. היא חייבת עזרה.

לא בקלות היא הרימה את עצמה מהמפגש הכושל האחרון אצל נאוה, ומהשיחה עם חגית. שוב ושוב היא אומרת לעצמה שהבעיה לא בה. היא רק פגשה באנשים הלא מתאימים.

הלוואי שזה נכון.

מה שברור לה, שאם היא לא תדבר עם אף אחד, היא פשוט תשקע בדיכאון. אסור לה לתת לזה לקרות.

ובסופו של דבר, מכולן, מיכל הייתה זו שתמיד הבינה אותה.

מה שהסתבך בין שתיהן עוד רבץ בתוכה. למיכל יש עדיין טינה כלפיה? אי הבהירות הזו העיקה על אפרת, אבל היא אמרה לעצמה להניח לכך. מה שבאמת משמעותי זה הקשר הטוב שהיה תמיד בין שתיהן, ושיש גם עכשיו.

"אני מתכננת לבקר אחר כך את אבא ואת אמא." היא ענתה למיכל, "אבל עוד לא תאמתי איתם."

"לאמא יש קורונה."

"מה???"

"היא קבלה הבוקר תשובה חיובית."

"לא ידעתי שהיא עשתה בדיקה." אמרה אפרת בתחושת אשמה. "היא לא הרגישה טוב?"

"יש לה חום. היא אומרת שזה לא רציני, אבל מלחיץ."

"היא אומרת שזה מלחיץ?"

מיכל חייכה. "נראה לך? אני. אני אומרת שזה מלחיץ. את לא חושבת?"

"ברור שזה מלחיץ."

אפרת הפנתה את פניה אל החלון. למה אמא לא ספרה לה?

מתי היא בעצמה התקשרה לאמא בפעם האחרונה?

היא שקועה בעצמה מדי. אבל זה לא רק זה.

בגלל מה שקורה בין ההורים שלה, היא במובן מסוים מפסידה את שניהם, אבל היא אף פעם לא העלתה בדעתה שיתכן שאמא שלה חשה בכך שהיא שומרת מרחק מסוים. האם אמא פגועה ממנה?

מיכל הניחה לוח משחק ססגוני במרכז המעגל הקטן של ילדיה; דידי, יוכי, ואפרים. היא פיזרה סמוך אליהם את הקלפים הצבעוניים. 

"עכשיו צריכים להניח כל כרטיס על הציור שהוא באותו צבע." הסבירה. "הנה, כאן יש תפוח אדום. אפרים, אתה תהיה הראשון. תחפש את הכרטיס האדום, כרטיס שהוא אותו דבר כמו התפוח."

אפרים בן השנתיים וחצי רכן קדימה בערנות וסקר את הכרטיסים כשמצחו הקטן מקומט.

מתוק שכמוהו. אפרת צפתה בו כשהרים את הכרטיס האדום בצהלת ניצחון. מיכל הריעה לו ומחאה כפיים.

אפרת העבירה יד על מצחה. התינוקת שלה הייתה יכולה לשבת עכשיו במעגל יחד עם בני הדודים שלה. תינוקת בת שנה לא יודעת צבעים, אבל היא יכולה ליהנות מחברה של ילדים. אפרים היה מתלהב מבת דודה קטנה ממנו.

"יוכי, עכשיו תורך." אמרה מיכל, "פה יש בננה צהובה, את רואה? עכשיו תחפשי את הכרטיס הצהוב, הכרטיס שהוא באותו צבע."

עיניה של יוכי שוטטו בין הכרטיסים. מיכל עקבה אחריה בדריכות. מבטה של יוכי נדד בין הכרטיס הכתום לצהוב. היא הסתכלה שוב על הבננה, ואז הרימה את הכרטיס הצהוב.

"נהדר! נהדר! נהדר!" מיכל מחאה כפיים בהתלהבות. "זה בדיוק הכרטיס שהיה צריך להרים. כל הכבוד לך, יוכי!"

יוכי חייכה לרגע, לעצמה.

"עכשיו תורך, דידי." אמרה מיכל. "תחפש את הכרטיס המתאים לגזע של העץ."

דידי משך בכתפו. "לא רוצה."

לרגע הוא הגניב מבט לאפרת. האם הוא לא משתף פעולה בגלל נוכחותה? זמן רב כל כך כבר לא ביקרה אצלם.

לפני כן, כשנכנסה, דידי רצה לבוא אליה. היא אמרה לו מיד שיתרחק, בגלל הקורונה. ברגע הראשון היה נראה שהוא נעלב, אחר כך הבין ונראה שנרגע, אבל לפעמים קשה לדעת מה באמת הוא מרגיש.

אפרים הפתיע אותה בכך שזכר אותה. הוא צחק כשדיברה אליו, אבל קשה היה ממש להתיידד שוב מרחוק. ויוכי – היא לקחה את השוקולד שאפרת הניחה בשבילה על השולחן, ואמרה מוכנית 'תודה' כשמיכל בקשה ממנה להגיד. חוץ מזה, לא הצליחה אפרת ליצור איתה קשר.

"למה אתה לא רוצה, דידי?" שאלה מיכל.

"אני לא רוצה להגיד למה." הוא אמר בדיבור האיטי והמשובש שלו.

"מה אכפת לך? תגלה רק לי." הפצירה מיכל.

"לא." הוא קפץ את שפתיו.

אפרים הרים את הכרטיס החום, והניח אותו על גזע העץ, עיניו מרצדות בצחוק.

"זה מצוין, אפרים." מיכל נראתה מותשת. "אבל עכשיו התור של דידי."

יוכי חלצה לבובה את הנעליים. דידי ישב בפה קפוץ. אפרים הרים את הקלף הסגול, והניח אותו על הציור של הענבים.

דלת הכניסה נפתחה.

"ש-לום!" מנחם נכנס. עיניו נפגשו באפרת, שעדיין עמדה ליד החלון. "ברוכים הבאים!" הוא אמר בנעימות.

אפרים רץ אליו וחיבק את רגלו. מנחם הניף אותו לגובה וטלטל אותו. אפרים צחק באושר. מנחם הרים אותו שוב, והניח אותו ארצה בתנופה. "דידי, יוכי, מי עוד בא לאבא?"

יוכי סדרה את נעלי הבובה על רווח צר שבין שתי מרצפות. היא אינה שמה לב שאביה מדבר אליה, או שהיא פשוט רוצה להתעלם?

מנחם תלה את החליפה שלו. "דידי, בוא, אני ארים אותך."

"אני לא בא, כי אמא קונה לנו רק משחקים של תינוקות." אמר דידי בדיבור המשובש והאיטי שלו.

"דידי!" מיכל צחקה בהפתעה. "בגלל זה לא רצית לשחק? הסברתי לך כבר שאני קונה משחק שכולם יוכלו ללמוד לשחק בו."

"כל היום את קונה לנו משחקים של תינוקות, כי את חושבת שאני טיפש."

"מה? דידי." מיכל משכה אותו אליה בחיבה. "מה זה השטויות האלה? אתה חכם ויש לך המון שכל! אבל אפרים תינוק, נכון? ויוכי קטנה יותר ממך. אז אני קונה משחקים שיתאימו גם בשבילם."

היא חיבקה אותו והוא לא התנגד. נראה שהוא נהנה מהחיבוק.

"אני אכין עכשיו ארוחת ערב." הציע מנחם.

אפרים רץ אליו למטבח, דידי הצטרף גם הוא.

"יוכי," מיכל התיישבה על הרצפה מולה כדי ללכוד את תשומת ליבה. "לכי למטבח לאכול ארוחת ערב."

יוכי העבירה את נעלי הבובה לקו אחר שבין המרצפות.

"יוכי." מיכל ניסתה שוב. אפרת ראתה את הנואשות בעיניה.

כך היא כל הזמן? מיטלטלת בין היכולת לתקשר עם יוכי, לבין המצבים שבהם יוכי אטומה אליה?

"יוכי," מנחם נכנס לסלון. הוא רכן מול ביתו. "בואי עכשיו למטבח. הנה, תני לי יד."

יוכי קפצה את נעלי הבובה בידה האחת, וביד השנייה אחזה בידו של מנחם, ונעמדה.

"כל הכבוד, יוכי!" אמר מנחם בחמימות, "מיכל, את יכולה לקחת קצת חופש עכשיו."

"תודה." אמרה מיכל בהקלה, מבטה ממוקד עדיין ביוכי, שלא הביטה באף אחד מהם. "אפרת, רוצה לשבת בחדר הילדים?"

"לעמוד שם ליד החלון," חייכה אפרת, ליבה יוצא אל אחותה. "אבל כן."

כשהן שנכנסו, סגרה מיכל אחריהן את הדלת. "אני כל כך שמחה שבאת, אפרת." היא התיישבה על המיטה ונאנחה בקול. "הרבה זמן לא נפגשנו, התגעגעתי אליך."

לקבלת מערכת שעות של מכון הכושר קליק'ס ופרטים נוספים: k035700905@gmail.com